קשר בין החמרת מחלה לשירות צבאי

להלן פסק דין בנושא קשר בין החמרת מחלה לשירות צבאי: פסק דין 1. לפנינו ערעור על החלטת ועדת הערעורים לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), התשי"ט-1959 (להלן: "חוק הנכים"), מיום 5.8.02, שקבעה קשר של החמרה בשיעור של 75% בין מחלת המשיב לשירותו הצבאי. רקע 2. המשיב, יליד 1952, התגייס ביום 2.6.96 לשירות מילואים פעיל. ביום 13.6.96, במהלך השירות, העמיס המשיב מקרר צבאי על ג'יפ, כשלפתע חש כאבים בחזה. לאחר מנוחה קצרה המשיך המשיב בפעילות, ובליל אותו יום שב וחש כאבים. המשיב יצא לחופשה בת שבעה ימים, שב לשירות, וביום 22.6.96 פונה באמבולנס ואושפז בבית חולים עקב כאבים בחזה. תקופה קצרה לאחר שחרורו משירות המילואים שוב התאשפז המשיב עקב כאבים בחזה; הוא עבר צנתור וניתוח מעקפים. 3. המשיב הגיש תביעה להכיר בכך שכאבי החזה התעוקתיים שבהם לקה נגרמו עקב השירות. בדיעבד אובחן המשיב כחולה במחלת לב טרשתית, שחייבה את הצנתור וניתוח המעקפים. 4. ביום 24.6.98 דחה המערער את תביעת המשיב בנימוק שאין קשר בין מחלת הלב הטרשתית לבין השירות, וכי על פי תוצאות הבירור הרפואי אין ראיה לקיום אוטם שריר הלב. 5. המשיב הגיש ערעור על החלטת המערער, והערעור נדון לפני ועדת הערעורים. כל צד הגיש חוות דעת רפואית מטעמו, והמומחים נחקרו. החלטת הוועדה 6. הוועדה העדיפה את חוות דעתו של המומחה מטעם המשיב ("ד"ר שפר") על חוות דעתו של המומחה מטעם המערער ("ד"ר שפירא"). הוועדה קבעה כי הרמת המקרר הייתה מאמץ פיזי חריג, ושיש להכיר בקיומו של קשר סיבתי בין המאמץ לגילויי המחלה. קודם לאירוע הייתה המחלה בלתי סימפטומטית ולא הייתה כרוכה בפגיעה תפקודית כלשהי, ולכן אינה מוגדרת כ"נכות". הוועדה לא ראתה צורך להכריע בשאלה אם הוכחה קריעת רובד טרשתי או בליטתו לחלל העורק. הוועדה קבעה כי רמת הקשר הסיבתי מגיעה לדרגה של החמרה בלבד, לנוכח מסקנת שני המומחים כי טרם השירות סבל המשיב מפתולוגיה טרשתית שגרמה להיצרות העורקים. אשר על כן קיבלה הוועדה את הערעור, וקבעה שיש להכיר בקשר של החמרת המחלה בשיעור של 75% עקב השירות הצבאי. טענות הצדדים 7. המערער טוען כי המשיב סבל ממחלה שתחילתה עוד קודם לשירות, והרמת המקרר אך הובילה לחשיפתה. הכאבים שסבל המשיב אינם "נכות" כי אם ביטוי למחלה קיימת, בפרט משום שלא אירע כל אירוע של אוטם שריר הלב כתוצאה מהם. לחלופין טוען המערער, שאם ייקבע שהכאבים הם בגדר "נכות", הרי שהנכות חלפה לאחר הצנתור והניתוח. המערער חולק על קביעותיו של ד"ר שפר בדבר הקרע ברובד הטרשתי שהוביל להיצרות הפתאומית, כיוון שלא נמצא כל תיעוד על כך. עוד חולק המערער על הטענה שהמאמץ שינה את תבנית המחלה. המערער טוען כי שגתה הוועדה כשביססה את החלטתה על קיומה של תעוקת לב על אף שטענה זו לא נטענה והוכחה. עוד טוען המערער כי היה על הוועדה להכריע בעניין קיומו של הרובד הטרשתי. 8. המשיב טוען כי המומחים מטעם שני הצדדים התייחסו בחוות דעתם לעניין תעוקת הלב. לטענתו, לא היה צורך לקבוע ממצאים בנוגע למנגנון הספציפי שהביא להחמרה, משום שברור שקיים קשר סיבתי משפטי בין המחלה לבין השירות. המשיב מוסיף וטוען שהתסמונת התעוקתית והכאבים לא היו קיימים קודם לשירות, שאין חולק כי מחלתו הייתה בלתי סימפטומטית עד לאירוע הנדון ושלא הוכח כי מדובר בהתפתחות טבעית של המחלה הטרשתית. דיון והכרעה 9. הגענו לכלל מסקנה שדין הערעור להתקבל. הלכה היא שעל המשיב רובץ הנטל להוכיח שפרוץ המחלה ארע בתקופת שירותו הצבאי, וכי נכותו נגרמה "עקב" השירות הצבאי. משמעותה של דרישה זו היא הוכחת קשר סיבתי בין הופעת המחלה או החמרתה לבין השירות הצבאי. הוכחת הקשר הסיבתי המשפטי דורשת בראש ובראשונה הוכחתו של קשר סיבתי עובדתי בין המחלה לבין השירות הצבאי. הקשר הסיבתי מוסק על-ידי בית-המשפט תוך התבססות על המידע הרפואי המוצג לפניו, אך גם תוך הפעלת שיקולים נוספים של מדיניות משפטית (דנ"א 5343/00 קצין התגמולים נ' אביאן פ"ד נו(5) 747). אם יוכיח המשיב קיומן של נסיבות מסוימות במהלך השירות, המראות שקיים קשר סיבתי בין פרוץ המחלה לבין שירותו הצבאי, קמה חזקה לטובתו כי המחלה נגרמה עקב השירות והנטל עובר אל קצין התגמולים לסתור את קיומו של הקשר הסיבתי (472/89 קצין תגמולים נ' רוט, פ"ד מה(5) 203, 204; להלן: "עניין רוט"). 10. אין חולק שמחלת הלב לא נגרמה עקב השירות: מחלת לב טרשתית היא מחלה המתפתחת לאורך שנים, ובהקשר זה העיד ד"ר שפירא כי המחלה התפתחה אצל המשיב עקב גורמי סיכון שהיו אצלו, בכללם: תורשה, עודף שומני הדם, סוכרת ועישון כבד. המומחים מטעם שני הצדדים הסכימו כי המחלה הייתה קיימת אצל המשיב עוד לפני שירות המילואים (חוות דעת של ד"ר שפירא מיום 18.9.00; פרוטוקול ישיבת 24.10.06 בעמ' 2). הוועדה קבעה שתעוקת לב היא סימפטום של מחלת הלב הטרשתית ואין היא נכות בפני עצמה. אולם השאלה שעמדה לבחינת הוועדה היא אם תעוקת הלב, אשר התבטאה בכאבים שהופיעו אצל המשיב לאחר הרמת המקרר, החמירה את המחלה. מקובל עלינו שלנוכח הנתונים האינדיווידואליים של המשיב, בהיותו בן 46 ובתפקידו כרס"ר גדוד מילואים, הרמת המקרר הייתה בגדר מאמץ חריג (ע"א 82 /681 אריה מישורי נ' קצין התגמולים מ(1) 470, 475). לפי חוות דעתו של ד"ר שפירא דחק חריג אינו מחמיר את מחלת טרשת העורקים אלא מהווה זרז להופעת סיבוך של המחלה; לדבריו, תעוקת לב היא סיבוך של המחלה: "לעומת זאת דחק חריג בעוצמתו - יהיה פיזי או נפשי (מאמץ פיזי או קשה שבן אדם איננו רגיל לו בעבודתו, בשירותו, או מתח יוצא דופן, התרגשות או התרגזות) עלול לגרום להופעת סיבוכיה של מחלת טרשת העורקים כאוטם שריר הלב, תעוקת לב, הפרעה בקצב הלב וכתוצאה מאלה אף מוות פתאומי (...) יש להדגיש, כי דחק חריג במובן שהגדרנו אותו לעיל איננו גורם להחמרת מחלת טרשת העורקים הכליליים או האצת מהלכה אלא מהווה רק זרז (trigger) להופעת סיבוך של המחלה". (עמ' 3-4 לחוות דעתו של ד"ר שפירא מיום 3.7.97). ד"ר שפר מצידו לא הכחיש את דברי ד"ר שפירא אלא הביא הסבר להתרחשות תעוקת הלב. לדבריו המשיב נדרש למאמץ חריג ולאחריו סבל מתעוקת לב; תעוקת הלב נגרמה עקב קרע ברובד הטרשתי וקרע זה הביא להחמרה (עמ' 2-3 לחוות דעתו של ד"ר שפר מיום 7.9.99; עמ' 6 לפרוטוקול מיום 24.10.01). כמו כן, לפי המומחים משני הצדדים, הכאבים (המוגדרים כתעוקת לב) הם תסמינים לחולי קיים (חוות דעת ד"ר שפירא מיום 18.9.00, ופרוטוקול מיום 24.10.01 עמ' 2). די בכך שטענתו של ד"ר שפירא לא נסתרה בעדותו של ד"ר שפר כדי לקבל את הטענה, ולקבוע שדחק חריג אינו גורם להחמרת המחלה. ועדת הערעורים הנכבדה לא נתנה דעתה לטענה זו, ובכך, לטעמנו, שגתה. 11. אין אנו רואים צורך להכריע בשאלת הסיבה להתרחשותה של תעוקת הלב, די בקבלת חוות הדעת שהכאבים מהווים תסמין וסיבוך של מחלת הלב הטרשתית אשר הייתה קיימת אצל המשיב טרם שירות המילואים, וכי לא מדובר בהחמרה. סוף דבר 12. הערעור מתקבל. המשיב ישא בשכר טרחת ב"כ המערער בסך 5,000 ₪. צבארפואההחמרת מצבשירות צבאי