להלן פסק דין בנושא קשר בין שחפת ריאתית לבין ניתוח מעקפים: פסק דין המערערת היא אלמנתו של המנוח, שנפטר באפריל 1995. המנוח נפטר בשעה שהיה מאושפז בבית החולים איכילוב, בעקבות ניתוח מעקפים דחוף שעבר בלבו. הניתוח נדרש עקב אוטם חריף שהתפתח בזמן צינתור. המנוח היה מוכר כנכה של משרד הבטחון, אגף השיקום, קצין תגמולים (להלן: "המשיב") בשיעור של 10% עקב שחפת ריאתית ישנה. בתאריך 3.9.95 קבע קצין התגמולים, את תביעת המערערת, וקבע כי אין קשר בין מותו של המנוח לבין הנכות הריאתית. על כך הגישה המערערת שבפנינו ערעור כשטענתה היא, כי קיים קשר בין מותו של המנוח לבין מחלת השחפת הריאתית שממנה סבל. לטענת המערערת, סבל המנוח ממחלת השחפת לאורך כל שנותיו. מלכתחילה, נידון הערעור על החלטתו של קצין התגמולים על ידי ועדה בראשותו של השופט בן-חיים,אשר קבעה ביום 9.6.99 כי "קיימות ראיות רפואיות שיש בהן כדי לקבוע שתרומתו של הגורם הריאתי לסיבוך הנשימתי שגרם בסופו של יום לפטירה, הינו נמוך יותר משמעותית ממשקל הגורם הלבבי... בגלל כן אנו קובעים כי יש לייחס לגורם הריאתי משקל של שלושים אחוז בלבד" (ראה פיסקה 11 להחלטה מיום 9.6.99) (להלן: - "ההחלטה"). המשיב ערער על ההחלטה ובית משפט זה, בהסכמת הצדדים, ביטל אותה והחזיר את הערעור לדיון חוזר בפני הוועדה. הוועדה, הפעם בראשות כב' השופטת ע' רביד, דנה שוב בתביעה והחליטה, כי "אין קשר בין נכותו המוכרת של המנוח לבין פטירתו". לפיכך, דחתה את הערעור (להלן: "ההחלטה הנוכחית"). על ההחלטה הנוכחית הערעור בפנינו. המערערת, שבה, למעשה, ומפנה לכל אותם מסמכים שהיו גם בפני כל מי שעסק בסוגיה לפנינו, כשהדגש הושם בעיקר על סיכום המחלה של בית החולים איכילוב, מיום 10.4.95. בפרק "מהלך ודיון" נכתב בסיכום המחלה כך: "מדובר בגבר בן 67 שהתקבל למחלקתנו בגלל סטרידור, על רקע של היצרות בקנה הנשימה, אחרי אינטובציות חוזרות וטרכיאוסטומיה. הסיבה לאינטובציות והקושי בגמילה מההנשמה היו ARDS (אי ספיקה נשימתית) שהחולה פיתח אחרי CABG (ניתוח מעקפים) דחוף ומחלת ריאות כרונית משנית ל- TB ריאתי ישן". הוועדה שמעה את המומחים שהעידו מטעם הצדדים: פרופ' איתן רובינשטיין מטעם המערערת, דר' מזר - מומחה למחלות ריאה ודר' תמרי - קרדיולוג, שניהם מטעם המשיב. גם פרופ' רובינשטיין סבר, כי אין קשר בין מחלת הלב למחלת הריאות. לא היתה מחלוקת על כך שבסופו של דבר אי-הספיקה הנשימתית התפתחה בעקבות ניתוח המעקפים, אולם, לדעתו, לעקבות הקשים שהותירה השחפת בריאותיו של המנוח, היתה תרומה בהתפתחות אי-הספיקה הנשימתית. דר' מזר לא סבר כי המנוח סבל ממחלת ריאות כרונית לאורך כל השנים הארוכות, להן טענה המערערת. כדי להבהיר: המנוח הוא יליד 1928, מחלת הריאות הוכרה בשנת 1949 והוא נפטר בשנת 1995, כך שמדובר בטענה כי המנוח סבל ממחלת הריאות לאורך 46 שנה. אליבא דדר' מזר, אותם 10% נכות משקפים פגיעה שחפתית ישנה בריאות, שבאה לידי ביטוי במוקדים מסויידים עדינים, והתעבות הפלורה בפסגות של הריאות - ממצא שכיח למדי באנשים מעל גיל 60 עד גיל 65. לדעת דר' מזר, לא היתה לממצא זה כל משמעות קלינית. הסיבוך הנשימתי שהתפתח לאחר ניתוח המעקפים, הוא סיבוך של הנשמה בלחצים גבוהים, וקרוב לוודאי גם זיהומים. מכל מקום, אין לו קשר למחלת הריאות. גם דר' תמרי, הקרדיולוג, קבע כי הקורות את המנוח מניתוח המעקפים ועד מותו, קשור לסיבוכים עקב הניתוח, ללא קשר למחלה הריאתית השחפתית הישנה. לדעתו, סיבוכי ניתוח המעקפים, פגעו קשה בדרכי הנשימה העליונות עד היצרות הוושט, וכתוצאה מכך - דום נשימתי ומוות. אין כל עדות שהמנוח סבל ממחלה ריאתית משמעותי, קלינית או מעבדתית. הוועדה דנה בחווֹת הדעת והעדויות שבפניה ומסקנתה העובדתית היתה, כי המנוח לא טופל לאורך כל אותן שנים ארוכות במחלת הריאות. האדנים עליהם נשענה הוועדה בדרך למסקנה זו, היו: העובדה שהמנוח פנה לאחרונה בנושא הריאות במרס 1959, שאז נקבעה לו הנכות של 10%, לא היה כל תיעוד נוסף למחלת הריאות, לא בתיק קופת החולים של המנוח, גם לא במקומות אחרים, לא טיפול, לא תרופות, לא תלונות ואף לא בדיקות. הטענה כולה נשענה על גירסתה של המערערת שבפנינו, שציינה, כי המנוח סבל מקוצר נשימה במהלך השנים שעד הניתוח. הוועדה סברה, כי אין די בעדות זו. מדובר בעדות כבושה שלא ניתנה בהזדמנות הראשונה והדעת נותנת שהדברים יאמרו כבר בפני הוועדה הקודמת שבדקה את הנושא, אך היא הועלתה לראשונה בסיבוב השני של הדיון בוועדה. מדובר בקביעה עובדתית שהיא קביעת מהימנות באופיה. לא ראינו כי זה המקרה להתערב בממצא עובדתי, ולכן אנו מותירים בעינה את החלטת הוועדה אשר לא קיבלה את גירסת המערערת בהקשר זה; מה עוד שעדות זו לא נתמכה, כאמור, בשום ראיה. הוועדה ציינה בהחלטתה, כי במהלך הדיון פנתה לב"כ המערערת ואיפשרה לו להציג ראיות נוספות להתפתחות או לקיום המחלה, אלא שפניה זו לא הניבה כל תוצאה. מבין המומחים שהעידו בפניה, העדיפה הוועדה את מסקנתו של דר' מזר (ראה פיסקה 17 להחלטה הנוכחית) וגם בנושא זה לא ראינו כי יש סיבה להתערב. כאמור, לא היתה מחלוקת על הסיבה הקונקרטית למותו של המנוח, היצרות הושט שהוא קנה הנשימה העליון, כאשר כתוצאה מכך התקשה המנוח לנשום, התפתח סטרידו והמנוח נפטר מאי-ספיקה נשימתית. ב"כ המערערת טען, כי לא חייב להיות קשר ישיר בין הנכות לבין המוות ודי בקשר עקיף הפועל דרך סיבה נוספת ולענין זה הפנה אותנו לע"א 237/72 ירובלסקי נ' קצין תגמולים, פ"ד כ"ז(1) 469. בענייננו, הממצא העובדתי של הוועדה הינו, כי לא קיים אפילו קשר עקיף וכי מחלת הריאות לא הותירה אצל המנוח יותר מאשר צלקת ישנה שאיננה מתקשרת למותו בשל ארוע הלב. לפיכך, איננו סבורים כי יש מקום להתערב בהחלטת הוועדה והערעור נדחה. למותר לציין, כי לפי סעיף 25(ח)(1) לחוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום), תש"י - 1950 זכות הערעור על החלטת הוועדה לבית המשפט המחוזי ניתנה "בנקודה משפטית בלבד". למרות ניסוח הערעור וטיעוני ב"כ המערערת שניסה להקנות להודעת הערעור איצטלה משפטית, אין הערעור אלא ערעור על קביעות עובדתיות בנושא רפואי בלבד. הערעור נדחה. בנסיבות הענין, אין צו להוצאות. ניתוחצבאקצין התגמוליםאתיקה