להלן החלטה בנושא תביעה נגד משרד התחבורה: החלטה 1. התובעת, ילידת 1958, מורה בבית ספר במקצועה, הגישה תובענה על נזק גוף שנגרם לה ביום 7.3.06 עת ביקרה עם משפחתה ביערות הכרמל. על פי הנטען בכתב התביעה, במהלך נסיעה ביערות הכרמל עם משפחתה ברכבם עצר הרכב שהיה נהוג בידי בעלה בצד הדרך בסמוך לדרך המובילה לקיבוץ בית אורן. התובעת יצאה מהמכונית ונתקלה בתפר שבין הכביש לכורכר, נפלה ונחבלה קשות. התובעת טענה שהמדינה -משרד התחבורה נושאת באחריות לפגיעתה. חוות דעת שהוגשה מטעם התובעת על ידי ד"ר אורי בלקנשטיין, מומחה לכירורגיה אורתופדית העריכה את נכותה הצמיתה ב- 15%. יצויין כי הוגשה חוות רפואית על ידי הנתבעת שנערכה על ידי ד"ר אייל מלמד אשר ייחס לתובעת 7.5% נכות צמיתה. 2. הדיון הופרד על מנת ששאלת החבות תידון תחילה. ראיות הצדדים ראיות התובעת 3. בתצהירה סיפרה התובעת אודות הנסיבות שהובילו לאירוע: "במהלך הנסיעה חשה ילדתי שלא בטוב ורצתה להקיא, היינו חייבים לעצור. בעלי עצר את הרכב במקום שיאפשר לה לצאת להקיא ולהירגע, בצד הדרך בסמוך לדרך המובילה לקיבוץ בית אורן... במקום עצירת המכונית קיימים הבדלי גבהים בין שפת הכביש לבין שולי הכורכר... לא היה במקום תמרור אזהרה על שוליים נמוכים. יצאתי מן הרכב והלכתי לעזור לילדה לצאת מן הצד שישבה. הילדה ישבה מאחורי הנהג בצידו השמאלי של הרכב. בני שישב בצד ימין היה רדום... לא ידעתי על הפרשי הגבהים בהעדר כל תמרור המורה על כך, נתקלתי בתפר שבין הכביש לשולי הכורכר, נפלתי ונחבלתי קשות בקרסול שמאל... ". 4. בתצהירו של בעלה של התובעת הוא חזר על עיקרי דברי אשתו. ראיות הנתבעת 5. מטעם הנתבעת הוגש תצהיר על ידי ארקדי נמצוב, מנהל מרחב צפון בחברה לאומית לדרכים בישראל בע"מ. בזמן הרלוונטי לתביעה שימש המצהיר בתפקיד מהנדס מחוז חיפה במע"צ, משרד התחבורה. לטענתו, במקום האירוע קיים מספר רב של תמרורי אזהרה, לרבות תמרור הנמצא 1 ק"מ לפני מקום התאונה המזהיר מפני מקום מסוכן. לטענתו, "המקום בו עצר בעלה של התובעת את רכבם, הוא שולי הכביש הימניים שלאחריהם שטח כורכר רחב. במקום כביש סלול אספלט במצב טוב עם שוליים מסומנים בפס צהוב בולט. רוחב השוליים במקום הנטען הוא 1.3 מ'. הפרש הגבהים בין שפת הכביש לכורכר משתנה לפי זרימת מי הגשמים." העד טען עוד שמע"צ פועלת לפי תקנות "הספר הצהוב" שהן הנחיות לתכנון גאומטרי של דרכים בין עירוניות "שהינו התנ"ך ולפיו ישק דבר. על פי הנחיות העבודה, שולי הכביש צריכים להיות ברוחב מינימלי של 1.2 מ'...". העד טען עוד שהעצירה בשולי הכביש אסורה לחלוטין פרט למקומות המיועדים לכך וכי מדרון הכורכר הסמוך לכביש נשוא כתב התביעה עומד בתקנים. נטען שהפרש הגובה המותר בין קצה הכביש לכורכר הינו עד 0.5 מ'. במקום האירוע הפרש הגובה בין שפת הכביש לכורכר נע בין 17 - 22 ס"מ. נטען עוד כי לרכב השטח שברשות בעלה של התובעת לא היתה כל בעיה לנוע בשטח הכורכר הסמוך בצורה בטוחה ולא ברור מדוע הוא בחר לעצור בשוליים. הוגש תצהיר נוסף במסגרתו צילומים של מקום העצירה שם נראים בבירור שולי הכביש והפרשי הגובה בינו לבין הכורכר. 6. בחקירתה הנגדית השלימה התובעת באשר למצב הרכב כאשר נעצר: "עצרנו כאשר שני הגלגלים השמאליים ליד הפס הצהוב ושני הגלגלים השניים היו על הכורכר. הגלגלים השמאליים היו בצד הפס הצהוב" (עמ' 6 לפרוטוקול). עוד אמרה התובעת "ירדתי מהרכב על הכורכר, הלכתי להביא את הבת שלי, התחילה לטפטף על עצמה, הוצאתי את הילדה מהרכב כאשר חזרתי - נפלתי." (עמ' 7 לפרוטוקול). 7. בחקירתו המשלימה טען הבעל שלא מצא מקום אחר לעצור והיה מדובר בסוג של עצירת חירום (עמ' 11). 8. המצהיר מטעם הנתבעת התבקש, בין היתר, לזהות סימון, עמודון עם רפלקטור עליו, ונשאל אודות ייעודו. הוא השיב כי הסימון נקרא "א/11 ובדרך עושים בהם שימוש בכבישים שיש בהם שלג על מנת שהנהג בזמן שלג יסע ויראה איפה קצה האספלט". כמו כן, אמר שהסימון משמש בשיפועים מעבר ל- 1:4 (שלא כמו הכביש נשוא התובענה). כאשר שיפועים שהם פחות מ- 1:4 אין בהם צורך בסימון.לטענתו, שיפוע הכביש כאן 1:2 (עמ' 17 לפרוטוקול). המהנדס חזר וטען שהכביש, דהיינו אותו חלק של הכורכר מעבר לאספלט היה במצב תקין (עמ' 18 לפרוטוקול). בסופה של העדות אמר המהנדס כי "הכביש מסומן ככביש צר, עם תמרורים שאסור לעצור בשוליים, בגלל שהשוליים צרים. הכביש מסומן עם כל תמרורי האזהרה על כל הקשתות, אם כביש לא הולך ישר. כביש צר הכוונה לשוליים פחות מ- 3 מ'. אנחנו חייבים לומר לנהג שהוא לא יכול לעצור, השוליים בנויים כנתיב לאמבולנס ולמשטרה ולרכב חירום אחר..." (עמ' 19 לפרוטוקול הדיון). דיון 9. הפרש הגובה בין קצה כביש האספלט לבין התחלת שטח הכורכר היווה את סיבת נפילת התובעת. המהנדס מטעם מע"צ טען כי הפרש הגובה המותר בין קצה כביש כורכר הינו בפועל עד חצי מטר וכי במקרה הזה הפרש הגבהים במקום הנפילה היה בין 17 - 22 ס"מ. נטען כי היה ברור כי מדובר במקום מסוכן ואסור לעצירה. 10. בהתאם למה שנאמר על ידי התובעת בתצהירה ובחקירתה, כי רכב המשפחה מסוג 4 x 4 עצר בשולי הכביש כאשר שני גלגלים נחו על האספלט ושני גלגלים על הכורכר. התובעת ירדה מן הרכב לכורכר, עקפה את הרכב מאחור תוך כדי שהיא עולה על האספלט (הכוונה היא שהיא עלתה באותה מדרגה שלאחר מכן נפלה ממנה). היא ניגשה לקחת את בתה וחזרה לכורכר. בנקודה זו היא נפלה. התעוררה מחלוקת במהלך הדיון אם התובעת החליקה או נפלה (עמ' 10 לפרוטוקול הדיון). בכל מקרה, ברור כי התובעת ידעה אודות קיום המדרגה כיוון שרגע לפני שנפלה היא עלתה ממנה. התאונה אירעה באור יום. 11. הפרש גובה כזה בין קצה הכביש לבין שטח הכורכר מהווה לדעתי סיכון למשתמשים בדרך. מדובר בהפרש גובה משמעותי ומפתיע, בגובה של מדרגה בבית מגורים אשר בסיטואציה של עצירת חירום בדרך יכולה להביא לנפילה. הנני מסכים כי במקרה הנוכחי קיימת מידה לא מבוטלת של אשם תורם מצד התובעת, הן במקום שבחרו היא ובעלה לעצור בו והן בעובדה שהיא לא נזהרה מהבדלי הגובה ויש לייחס לה אשם תורם של כ- 50% בנסיבות.משפט תעבורהמשרד הרישוי / משרד התחבורהתחבורה