להלן פסק דין בנושא תביעה על שכר טרחה ראוי: פסק דין בתביעה שלפני תובע מר זיו רזניק, עו"ד, את מר דוד לוי ששכר את שרותיו לייצגו בנוגע לתאונת דרכים שעבר מר לוי בהיותו רוכב על אופנוע. בתביעה שהוגשה על ידי התובע, בשם הנתבע, נתבעה כלל חברה לביטוח בע"מ (להלן - כלל) כמבטחת של הרכב שפגע, ככל הנראה באשמו של נהג אותו הרכב, בנתבע. הסיבה בגינה לא הגיש התובע תביעה כנגד חברת הביטוח (ה"פול") אשר ביטחה את האופנוע עליו רכב הנתבע, היתה שהביטוח לאופנוע הוצא כ"ביטוח סחר", דהיינו - ביטוח המכסה "שימוש למטרות סחר, בדיקה ומבחן כלי רכב עבור רכבים שאינם בבעלות בעל הפוליסה או הנהג הנקוב בשם", כמצויין בגב תעודת הביטוח שהוצאה לנתבע, בעוד שהנסיעה במהלכה אירעה התאונה היתה נסיעה פרטית של התובע ולא נסיעה למטרות הנקובות לעיל. במאמר מוסגר, ולהשלמת התמונה אציין כי משנודע לנתבע שאין לאופנוע ביטוח חובה ביצע את ביטוח ה"סחר" האמור לעיל, דרך מוסך אשר הנתבע שימש לו (יתכן אף באופן פיקטיבי) "יועץ מקצועי", וזאת עד שימכור את האופנוע שהשאיר לו בנו בנסיעתו. בהמשך לכך, הגישה כלל בקשה לסילוק התביעה נגדה על הסף, ומתוך זהירות גרידא הוגשה ע"י התובע, בשם הנתבע, תביעה מתוקנת בה הוספה "קרנית" כנתבעת נוספת, וזו מצידה הגישה הודעת צד ג', בין היתר, נגד בנו של הנתבע, הבעלים האמיתי של האופנוע אשר נסע לחו"ל והותיר את האופנוע ללא ביטוח חובה. משכך, מצא עצמו הנתבע במצב בו - בשל "הסתבכות" תביעת נזקי גוף שהגיש, הפך בנו לנתבע באותה תביעה. קם איפוא הנתבע ועזב בחרי אף את התובע, עבר לעו"ד אחר וביקש מהתובע להפסיק לייצג אותו ולמסור בידי עורך דינו החדש את כל החומר. מכאן נולדה תביעה זו שלפני, בה תובע התובע את הנתבע לתשלום שכר טרחה ראוי בשל כל המאמצים והעבודה שהושקעה בטיפול בעניינו של הנתבע, ומנגד טוען הנתבע שלולא התרשל התובע בעבודתו לא היה הנתבע מוצא עצמו כשבנו - בעקיפין - נתבע בעקבות תביעה שהוגשה על ידי אביו. לאחר שקראתי את כתבי הטענות ושמעתי את הצדדים שהופיעו לפני מצאתי כי סלע המחלוקת העיקרי (אך לא היחיד) עליו נחלקים הצדדים הינו השאלה האם צדק התובע כשלא הגיש תביעה בשם הנתבע נגד ה"פול" כמבטחת האופנוע עליו נהג הנתבע, או שמא היה מהלך זה כרוך ברשלנות מקצועית מצידו. עוד נחלקים הצדדים בשאלה האם הורשה התובע להגיש בשם הנתבע תביעה נזיקית או רק תביעה לפי חוק ה"פלת"ד", במסגרתה לא היה יכול אלא לתבוע את ה"פו"ל" או לחילופין את "קרנית", והאם במעשהו - בו הגיש בשם הנתבע תביעה נזיקית נגד כלל היתה משום חריגה מההרשאה. אף שסדר הדברים בסיכום טענות הנתבע שהוגש לי היה הפוך מזה ששורטט על ידי, מצאתי לנכון להפוך את הסדר חזרה, היות שבברירת הטפל מהעיקר במקרה זה דומני שהשאלה למה הסמיך הנתבע את התובע ביפוי הכוח או בכל הרשאה אחרת שנתן לו היא שאלה פורמלית בלבד, שאין זה מן הראוי לענות עליה תשובה כלשהי, מהטעם הפשוט שהנתבע אינו מבין דבר וחצי דבר במשפטים או בסדריהם, ודאי שלא בטקטיקות ניהול והגשת תביעה במסגרתם, ואת ההסמכה או ההרשאה רשם התובע - עבור הנתבע - בעצמו, מתוך הגיונו, ידיעתו, נסיונו וכיו"ב. כך שממילא מאחורי השאלה הפורמלית דנן מסתתרת השאלה שהגדרתי כ"סלע המחלוקת העיקרי" - ומכאן - כמעט היחיד שיש לענות בו לצורך ההכרעה בתיק זה: האם התרשל התובע בפועלו עבור הנתבע. האם צדק התובע כשנמנע מלתבוע בשם הנתבע את חברת ה"פול"? שאלה זו תלויה במבחן אחד, האם היה (ואולי טרם הכריע) משתכנע השופט היושב בדין באמור בסעיף 12 לתצהיר שהוגש על ידי הנתבע בתביעה ה"חדשה" שהגיש, באמצעות עו"ד הורוביץ, בו מטיל הנתבע לפתחו של סוכן הביטוח שביצע את ביטוח החובה לאופנוע את האחריות לכך שהביטוח שנעשה לאופנוע היה ביטוח מוגבל בלבד היות ש"...אני בשום פנים ואופן לא מומחה בחוזי ביטוח...וסמכתי על מה שמסר לי הסוכן ברגיל... שחזקה עליו שהוא יודע את מלאכתו כדבעי" . דהיינו - האם נכון הוא, כפי שכתב התובע בעמ' 3 לסיכומיו, כי "הסיכוי לשכנע שופט בישראל כי התובע...לא ידע כי הביטוח אינו מכסה נסיעות למטרות פרטיות, וכל זאת בהיות התובע אדם בגיר יליד 1953 ומכונאי רכב במקצועו, אשר עבד במוסך בו נמצא האופנוע, הינו קלוש בלשון המעטה" עסקינן בשאלה של רשלנות מקצועית, ומן הראוי הוא כי בית משפט הדן בשאלות של רשלנות מקצועית, ימנע מלנסות ולקלוע אל חוט השערה, ודאי כשמדובר בנושאים משפטיים, כאלה שהתשובה להן אינה "זועקת מן הכתב", כאלה התלויים במידה רבה במתן אמון בעדים (והנתבע - וסוכן הביטוח שהוציא את התעודה - ביניהם), בקביעת ממצאים עובדתיים, בבחירה בין הלכות שונות המתייחסות לאותה סיטואציה, נושאים שאינם נושאים מתימטיים או כאלה שניתן להוכיחם באופן חד וברור. בשאלות כאלה רצוי וראוי שבית המשפט ירחיב תחום הקלע ל"מתחם הסבירות" וישאל את עצמו האם פעולתו של התובע עבור הנתבע נעשתה בתוך מתחם זה או מחוצה לו. האם הדבר "מעיד בעד עצמו"? האם העובדה שחברת "קרנית" הגישה הודעת צד ג' כנגד בנו של הנתבע מעידה שהתובע התרשל? אני סבור שהתשובה לכך אינה חדה וברורה כלל. קשת המצבים האפשריים בסיטואציה כמו זו בתוכה הוגשה תביעת הנתבע בידי התובע הינה רחבה ביותר, כשלעצמי אני סבור כי המהלך שנקטה חברת קרנית בהודעת צד ג' ששלחה היה מהלך טאקטי יותר משהיה מהלך מהותי, וככזה אכן פעל היטב את פעולתו, הצליח לזעזע את אמות הסיפים אצל הנתבע ולגרום לשינוי דרסטי מצידו בפעולותיו המשפטיות, אך אין בכך כדי לומר שלקרנית היה סיכוי מהותי אמיתי בצעד שנקטה, וגם לא שהפעולות שנקט הנתבע יביאו לתוצאות המיוחלות. העובדה שהתובע - ככל הנראה - לא חישב מהלך זה מראש ודאי אין בה כדי ללמד על רשלנות מקצועית, וממילא גם אם היה מחשב אותו מראש (כ"אפשרות" בלבד) הדבר היחיד שהיה יכול לעשות היה להעמיד את הנתבע על אפשרות התרחשותו. קל וחומר שהשאלה המרכזית דלעיל, האם היה על התובע לתבוע בשם הנתבע את חברת ה"פול", בהתחשב בכל הנתונים שנפרשו לפני, הינה שאלה שהתשובה עליה טובה יותר כניחוש מאשר כמצוות אנשים מלומדה. ודאי וודאי שלא ניתן לומר על הדרך בה בחר התובע לילך שהיא סוטה ממתחם הסבירות, בפעולתו של התובע היתה זהירות ולא נחשונות, מחושבות ולא סיכון, יתכן מאד - ענייה דעתי מהכרעה בעניין - שהתביעה החדשה שהוגשה כנגד ה"פול" תתקבל, אך קיים סיכוי ברמה לכל הפחות שווה שהתביעה תידחה ואז יוותר הנתבע מול קרנית וכלל לבדן, תוך הסתכנות מדעת ששוב תוגש הודעת צד ג' כנגד בנו של התובע, וללא ברירה אמיתית אחרת. כך שלסיכום הדברים עד כאן, אני סבור כי פעולותיו של התובע עבור הנתבע לא חרגו ממתחם הסבירות המקצועית ואני דוחה את טענת הרשלנות המקצועית שנטענה נגדו על ידי הנתבע. תדיר עולה השאלה בתיקי נזיקין אשר שכר הטרחה בהם נגזר כאחוזים מהסכום הצפוי להיפסק בתביעה המוגשת - מה דינה של עבודה שביצע עו"ד עבור לקוח אשר בחר לסיים את הקשר המקצועי עם עורך דינו טרם השתכלל ההליך המשפטי והסתיים. האם "שכר על בסיס תוצאות" מקרין לכל עבר? התשובה לדעתי ברורה, כל אדם, ועורך דין בכלל זה, זכאי לשכר ראוי עבור עמלו עבור אדם אחר. ההסכם המובלע בתיקי נזיקין בהם השכר נגזר כשיעור מסויים על בסיס תוצאות הינו שעורך הדין לוקח סיכון שעבודתו לא תישא פרי, ובמצב דברים כזה לא יקבל שום שכר על עמלו, ומולו סיכוי לשכר לא מבוטל בתנאי שהתוצאות יעלו יפה. ההגיון שבכך הוא שהסיכון הוא סיכון מחושב מאד, עורך הדין לא ייטה לקחת לטיפולו תביעה שאינו מאמין שתצמיח טובה עבור הלקוח, אם אין "קייס" אין טעם בטיפול, ומצד שני, כשעורך הדין "מאמין בתיק" - על חרבו המקצועית יקום ואל חורבותיו המקצועיות יפול, ואין לו אלא על עצמו לסמוך ולהלין. שונה המצב כשהלקוח אינו מאפשר לעורך הדין להמשיך ולפעול בתיק, שאז - משתבש מאזן הסיכון והסיכוי, ולמעשה מופר ההסכם המובלע שבין הצדדים. או אז חייב הלקוח לשפות את עורך הדין בגין העבודה שהשקיע עבורו, בתנאי כמובן שאינו יכול להוכיח עילה טובה מדוע יפר את ההסכם מבלי לשאת במחיר שהפרה זו נושאת עימה. עילה טובה כזו יכולה להיות, כמובן, רשלנות מקצועית ונזקים שגרם עורך הדין ללקוח, אלא שכאמור לעיל, הנתבע לא הוכיח עילה זו, ולכן עליו לשלם לתובע שכר ראוי עבור עמלו. תביעת התובע, כמו תביעות רבות אחרות, הינה תביעה מופרזת בהיקפה. אם היה התובע מצליח לשכנע את הנתבע לקבל את הצעת בית המשפט היה שכר הטרחה שלו עומד על 6,000 ₪ + מע"מ. נכון הוא שהתובע המשיך ועשה פעולות נוספות עבור הנתבע, האחרונה שבהן הביאה לקרע בין הנתבע לתובע, התרשמתי גם שהתובע לא היה כליל השלמות ואורך הרוח במגעיו עם הנתבע, אם אשתמש בלשון המעטה, ואף שהדברים רחוקים מלהוות עילה ל"גט" שנתן הנתבע לתובע - ללא תשלום כתובה בצידו, יש בהם כדי להוות שיקול בעת פסיקת השכר הראוי שאפסוק לתובע. לאור כל האמור לעיל, ולאחר ששקלתי את השיקולים ואיזנתי ביניהם אני קובע שהנתבע ישלם לתובע - כשכר ראוי עבור פועלו - 6,900 ₪ + מע"מ, וזאת בתוך 30 ימים מיום קבלת פסק הדין. בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 15 יום מיום קבלת פסק הדין.שכר טרחה ראוישכר טרחה