להלן פסק דין בנושא תביעת לשון הרע של עורך דין נגד עורך דין אחר: פסק דין ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט עודד שחם) מיום 6.12.07. בפסק הדין נדחתה תביעה לפי חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 (להלן - חוק איסור לשון הרע), שהגיש המערער, עורך-דין במקצועו, נגד המשיבה, שאף היא עורכת דין במקצועה. התביעה נשוא הערעור הוגשה בגין דברים שפורסמו על ידי המשיבה בשני מכתבים ששלחה ללשכת עורכי הדין, בהם התלוננה בשם לקוחותיה על התנהלות המערער כעורך-דין (להלן - התלונה), ובגין דברים שנאמרו על ידי המשיבה בעדותה לפני ועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין בהליך המשמעתי שנפתח נגד המערער בעקבות התלונה. בתלונתה ייחסה המשיבה למערער "ניסיון לחטוף שלא כדין פסק דין" בהליך שהתנהל בינו לבין לקוחותיה לפני כבוד השופטת מלכה אביב. המשיבה ציינה בתלונה כי המערער התייצב לדיון שנקבע לפני כבוד השופטת מלכה אביב וטען כי היא ולקוחותיה לא התייצבו לדיון. לטענתה, המערער טען זאת אף על פי שפגש בלקוחותיה בכניסה לאולם בית המשפט, וידע כי הם ממתינים לדיון מחוץ לאולם, שהיה באותה עת מלא. בעקבות התלונה הוגשה נגד המערער קובלנה לועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין. המערער הכחיש את האמור בתלונה. לטענתו, הוא לא ראה את המשיבה או את לקוחותיה באותו יום בבית המשפט, וזאת מן הסתם מכיוון שאלו איחרו להתייצב לדיון והגיעו לבית המשפט רק לאחר שהוא עצמו כבר עזב את המקום. המערער הוסיף כי מסיבה זו ניתן לטובתו פסק דין בהעדר התייצבות, וזאת חרף העובדה שלא ביקש זאת מבית המשפט. ועדת האתיקה העדיפה את גרסת המערער על פני גרסת המשיבה ולקוחותיה והחליטה לזכות את המערער, והמערער מצדו הגיש את התביעה נשוא הערעור הנוכחי. בית משפט קמא, בפסק דין בהיר, מפורט ומנומק, החליט לדחות את התביעה. בית משפט קמא קבע כי הדברים שפרסמה המשיבה, המטילים דופי בתפקודו של המערער כעורך דין, הם בגדר לשון הרע כהגדרתו בחוק איסור לשון הרע. בית משפט קמא אף הוסיף וקבע, כי לא קמה למשיבה ההגנה הקבועה בסעיף 14 לחוק איסור לשון הרע (הגנת "אמת דיברתי"), שכן לא הוכח כי לקוחותיה של המשיבה, שאת עדויותיהם מצא בית משפט קמא בלתי אמינות, אכן פגשו את המערער בבית המשפט ביום הדיון האמור. עם זאת, בית משפט קמא קבע כי באמור לעיל אין כדי להביא לקבלת התביעה. טעם אחד שהביא בית משפט קמא לכך, הוא שקמה למשיבה ההגנה הקבועה בסעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע, שעניינה בפרסום שנעשה בתום לב במסגרת הגשת תלונה לגורם המוסמך לדון בה. לעניין זה קבע בית משפט קמא כי עדות המשיבה, לפיה האמינה לגרסת לקוחותיה, שמסרו לה כי פגשו את המערער בבית המשפט לפני שנכנס לאולם, היא עדות אמינה הנתמכת בראיות. בית משפט קמא הוסיף וקבע כי מדובר, לפיכך, בתלונה שהוגשה בתום לב, לגורם המוסמך לדון בה. טעם נוסף שהביא בית משפט קמא לדחיית התביעה הוא כי הן מכתבי התלונה, והן הדברים שנאמרו על ידי המשיבה בעדותה לפני ועדת האתיקה, הם, לשיטתו, בגדר פרסומים מותרים לפי סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע. מדובר בסעיף שעניינו, בין השאר, פרסום שנעשה על ידי עד במסגרת עדותו בהליך שיפוטי או מעין שיפוטי. לעניין המכתבים קבע בית משפט קמא כי מקום בו מדובר בתלונה שהשתכללה לכדי הליך משמעתי, יש לבחון גם את מכתבי התלונה, ולא רק את העדות שניתנה בהליך המשמעתי, במסגרת סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע. תחולתו של סעיף זה, כך על פי בית משפט קמא, אינה מותנית בקיומו של תום לב. המערער לא השלים עם פסק דינו של בית משפט קמא והגיש את הערעור הנוכחי. בערעור תוקף המערער את כל קביעותיו של בית משפט קמא. לדבריו, על פי הוראות חוק איסור לשון הרע, ובהתאם לאמור בפסק הדין בע"א 2657/04 דקסון נ' ניסנקורן (להלן - פסק דין דקסון), ממנו, לטענת המערער, התעלם בית משפט קמא, נטל השכנוע להראות כי מתקיים תום לב בפנייה בתלונה לגורם משמעתי, מוטל על המתלונן. עוד מוטל על המתלונן לברר את נכונות התלונה עובר לפנייה. המערער הוסיף כי במקרה הנוכחי לא רק שלא הורם הנטל האמור, אלא אף הוכח כי המשיבה שיקרה בתלונותיה ללשכת עורכי הדין ובעדותה לפני בית משפט קמא, ולכן לא ניתן לומר כי האמינה לדבריהם של לקוחותיה. לטענת המערער, בנסיבות אלו, לא קמה למשיבה כל הגנה מפני תביעה בעילה לפי חוק איסור לשון הרע, שכן לצורך תחולתן של כל ההגנות נדרש קיומו של תום לב. לאחר שעיינו בחומר הרלוונטי ושקלנו את טענות הצדדים הגענו למסקנה כי דין הערעור להידחות. כפי שצוין לעיל, בית משפט קמא קבע בפסק דינו קביעה פוזיטיבית לפיה המשיבה הגישה את התלונה נגד המערער ללשכת עורכי הדין בתום לב, קרי, בהאמינה בנכונות דברי לקוחותיה, שמסרו לה כי פגשו את המערער בבית המשפט לפני שנכנס לאולם, ובהאמינה, לפיכך, כי המערער פעל שלא כראוי בקבלו פסק דין בהעדר התייצבות. מדובר בקביעה עובדתית של הערכאה הדיונית, שערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בשכמותה, וזאת במיוחד מקום בו מדובר, כמו במקרה הנוכחי, בקביעה מנומקת, המבוססת, בין השאר, על ממצאי מהימנות. המערער מצדו לא הציג טעם שיש בו כדי להצדיק התערבות מעין זו. אשר לטענת המערער לפיה שגה בית משפט קמא בכך שלא קבע כי נטל השכנוע להוכחת קיומו של תום לב לצורך תחולת ההגנה הקבועה בסעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע מוטל על המשיבה, לא ראינו לנכון לקבלה. ראשית, כפי שצוין לעיל, בית משפט קמא קבע קביעה פוזיטיבית לפיה המשיבה התלוננה ללשכת עורכי הדין בתום לב, תוך שהיא מאמינה בנכונות התלונה. בנסיבות אלו, ממילא אין כל נפקות לשאלת נטל השכנוע. שנית, סעיף 16 לחוק איסור לשון הרע קובע כי: "הוכיח הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום באחת הנסיבות האמורות בסעיף 15 ושהפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות, חזקה עליו שעשה את הפרסום בתום לב". במקרה הנוכחי, אין חולק כי התלונה שבמסגרתה נעשה הפרסום הוגשה לגורם המוסמך לדון בה. בנוסף, מקובלת עלינו קביעתו של בית משפט קמא לפיה התלונה, שבה קבלה המשיבה על אופן התנהלותו של המערער כעורך דין בכך שקיבל פסק דין בהעדר התייצבות חרף העובדה שידע כי הצד השני התייצב לדיון, לא חרגה מתחום הסביר באותן נסיבות. לפיכך, על פי הוראות סעיף 16 האמור, קמה חזקה לפיה המערערת עשתה את הפרסום בתום לב, והנטל לשכנע אחרת מוטל על המערער. טענת המערער לעניין זה היא כי על פי האמור בפסק דין דקסון, מקום בו מדובר במתלונן שלא טרח לברר את נכונות התלונה, אותו מתלונן מוחזק כמי שהגיש את התלונה שלא בתום לב. ואולם, בשונה מעניין דקסון, שבו המתלוננת כלל לא טרחה לשוחח, עובר להגשת התלונה, עם הגורמים שהיו עדים להתנהגות הנטענת של הנילון, במקרה הנוכחי נקבע כי המשיבה הגישה את התלונה לאחר שדיברה עם לקוחותיה והאמינה לדבריהם. נוכח האמור לעיל, לא ראינו מקום להתערב בקביעתו של בית משפט קמא לפיה קמה לנתבעת ההגנה הקבועה בסעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע. מסקנה זו מובילה לתוצאה לפיה דין הערעור להידחות, וזאת אף מבלי להידרש לדיון שערך בית משפט קמא לעניין סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע. סיכומו של דבר, הערעור נדחה. המערער יישא בהוצאות המשיבה בסכום של 10,000 ₪.עורך דיןלשון הרע / הוצאת דיבה