אכיפת הסכם פינוי מגרשים

להלן פסק דין בנושא אכיפת הסכם פינוי מגרשים: פסק-דין א. מהות התובענה זו תביעה לצו עשה שעניינו אכיפת הסכם שנחתם בין הצדדים. על-פי ההסכם, על הנתבע לפנות את המגרשים הבאים: מגרש הידוע כמגרש 74 חלקה 43 גוש 7861 (להלן: "מגרש 74"); שטח של 315 מ"ר ממגרש הידוע כמגרש 73 חלקה 43 גוש 7861 (להלן: "מגרש 73"); ואת הבית הבנוי על מגרש 74 (להלן: "הבית"). בתביעה שכנגד התבקש בית המשפט להורות כי אין תוקף להסכם בין הצדדים, וכי על התובעת/נתבעת שכנגד, לפצות את הנתבע/תובע שכנגד, בגין השימוש שעשתה בביתו. ב. עובדות רלוונטיות וטענות הצדדים התובעת הינה עירייה (להלן: "העירייה") והנתבע הינו תושב אותה עירייה. בין הצדדים נחתם בחודש נובמבר 1994 (ר' ת/7), הסכם חליפין, שלפיו הנתבע יפנה את מגרשים 73 ו- 74 והבית הבנוי על מגרש 74 לטובת התובעת, והתובעת תעביר לידיו שטח של 3,303 מ"ר משטח שהופרש לצרכי ציבור בחלקות 39 ו - 40 גוש 7866, וגם 31,000 $, שהם ההפרש על פי ההסכם, בין המגרשים שהנתבע התחייב להעביר לתובעת, שהוערכו לטענתה ע"י שמאי בשווי של 150,000$, לבין המגרשים שהתחייבה התובעת להעביר לנתבע, שהוערכו לטענתה ע"י שמאי בשווי של 119,000$. סכומים אלה ישולמו לנתבע על-ידי התובעת ע"י ניכוי חובותיו - מיסים, היטלים ודמי השתתפות שהוא חייב לעירייה. ההסכם גם הסדיר את ויתור יורשי אביו המנוח של הנתבע, שהמגרשים נשוא התביעה דנן נרכשו על ידו (מגרש 74 נרכש על ידי האב המנוח ממשפחת מתאני, ומגרש 73 נרכש ע"י האב מהתובעת בשנת 1977) על כל זכות או טענה שעשויה להיות להם ביחס למגרשים 73 ו - 74 והבית הבנוי על מגרש 74. היורשים - אחיו של הנתבע, חתמו על הצהרה והתחייבות המהווה חלק מההסכם הנדון (ת/7). בין הצדדים נתגלעה מחלוקת, והנתבע לא פינה את המגרשים שהיה אמור לפנות, ובכללם הבית שעל מגרש 74. בין השנים 1996-2000 התובעת העבירה את פעילות משרד העבודה והרווחה (מהסיכומים שהגישה התובעת עולה שמדובר בפעילות של מעון לבנות במצוקה), לקומה הראשונה בבית הממוקם על מגרש 74, אותה פינתה התובעת בגין לחציו של הנתבע וההליך המשפטי שהחל להתנהל בין הצדדים. לטענת הנתבע, התובעת השתלטה על ביתו במשך 4 שנים ולא שילמה לו כל דמי שימוש. לעמדתה של התובעת, היא תפסה חזקה בבית ועשתה בו שימוש מאחר והיתה זו זכותה מכוח ההסכם. לטענת התובעת, היא עמדה בחלקה ביישום ההסכם. היא ביצעה את הפעולות הנדרשות על מנת להפוך את ייעודן של חלקות 39 ו- 40 מייעוד ציבורי לייעוד לצרכי בנייה; היא הביאה את העסקה לאישור בישיבת התובעת (פרוטוקול הישיבה ותרגומו לשפה העברית צורפו נספח א' לת/ 4) וגם פנתה למשרד הפנים לקבלת אישור לעסקת החליפין מהממונה כפי שנדרש עפ"י חוק (נספח ו ל - ת/4). עם זאת, לטענתה, התובע לא מילא את חלקו בהסכם ולא העביר לה את המגרשים כפי שהתחייב לעשות על פי ההסכם. יתירה מכך, הוא כבר מכר חלקים מחלקות 39 ו- 40 כשהוא מסתמך על ההסכם עם התובעת, שהתחייבה למסור לו את החלקות, עפ"י ההסכם. לטענת הנתבע, ההסכם נוגע למגרש 73 בלבד. באשר למגרש 74, הוא אכן היה במשא ומתן עם התובעת, והיה מעוניין במכירתו. ברם, מאחר והתובעת לא עמדה בהתחייבויותיה, הוא הודיע לה כי הוא אינו מעוניין יותר בהסכם. בנוסף טען הנתבע, כי התברר לו שהעירייה מתכוונת לשלם לו בקרקעות שכבר שייכות לו למעשה, באשר הן הופקעו ממנו לצרכי ציבור, ולכן, משתם הצורך הציבורי בהן, היה על התובעת להשיבן לבעליהן, כלומר אליו בין כה וכה. ג. הפלוגתאות בין הצדדים מכתבי הטענות והראיות עלו הפלוגתאות הבאות בין הצדדים: - האם ההסכם נשוא התביעה דנן הנו הסכם בר תוקף? - האם הצדדים קיימו את חלקם בהסכם? - מהו מעמדם של מגרשים 73 ו - 74 והבית הממוקם בשטח מגרש 74? - מהו מעמדן של חלקות 39 ו- 40? - האם התובעת צריכה לפצות את הנתבע? ד. ד י ו ן 1. ההסכם לטענת הנתבע, ההסכם מתייחס רק למגרש 73 והעובדה שאחיו חתמו על הצהרה הנוגעת רק למגרש 73 תומכת בטענתו זו. בנוסף, החתימות על ההסכם מופיעות בדף האחרון בלבד ולא על כ"א מדפיו, ולכן ההסכם לא משקף את כוונת הצדדים. באשר למגרש 74, הוא אינו מכחיש שהיה במו"מ למכירתו למועצה, אבל מאחר והתובעת לא עמדה בהתחייבותה הוא הודיע לה כי הוא מתכוון לבטל את ההסכם. הנתבע צירף לתביעה שכנגד (נספח 2) מכתב מיום 20.6.96, ששלח לטענתו לראש התובעת ובו כתב כדלקמן (מצוטט מהתרגום לעברית): "אני סלאח עודה, מבקש מכם להוריד את המיסים מהבית לפי הסיכום בינינו וכן את כל האגרות החלות על הבית לפי הכתוב בהסכם. אני לא אחראי על המיסים הממשלתיים או של התובעת המקומית ולא חייב לאדם כלשהו, ובמידה ולא נגיע להסכם תוך עשרה ימים, מתבטל ההסכם עמכם מ-1996." טענות אלו של הנתבע אינן משכנעות. ראשית, מההסכם עולה, שהוא כן התייחס הן למגרש 74 ולבית הבנוי עליו, והן למגרש 73. הנתבע מנסה להתלות בסעיף 3 להצהרת אחיו, אולם הוא "שוכח" לציין את שנאמר בסעיף 2 להסכם: "המנוח היה בעלים ו/או מחזיק במגרש בניה ובבית בן שתי קומות הבנוי עליו (הכוונה היא למגרש 74, ד"פ - הערה שלי) וכן שטח נוסף של 315 מ"ר הצמוד למגרש זה ושקיבלו ממועצת קלנסווה. (להלן: "הרכוש"). בהמשך נאמר בסעיף 5 כי: "אנחנו ויתרנו לטובת אחינו סלאח על כל זכויותנו אלה ברכוש הנ"ל..." (ההדגשות שלי, ד"פ) באשר לחתימות המופיעות על גבי הדף האחרון של ההסכם ונעדרות משאר דפי ההסכם, הרי שאין דרישה על-פי החוק לחתימה על כל דפי ההסכם. ואולם, כפי שנקבע בע"א 632/87 הרצל גרנט נ' שלמה מרדכי (פ"ד מה(1) 544), אמנם אין לראות בחתימה על מסמך כתוב המתייחס לעיסקת מקרקעין, תנאי שאין בלתו, אך החתימה על ההסכם מהווה גורם ראייתי כבד משקל, שבא להוכיח את גמירות הדעת בין הצדדים. עם זאת, טענת הנתבע נטענה בעלמא ולא ברורה לי עמדתו מדוע אין ההסכם הנדון יכול "לשקף את כוונת הצדדים", האם כוונתו כי לא התקיימה גמירות דעת בנוגע למכירת המגרשים? האם התכוון שההסכם איננו סופי? ממכתבו של הנתבע שצוטט לעיל עולה דווקא כי הוא כן חפץ בקיום ההסכם וכי כל רצונו להשתחרר ממנו נבע מהעובדה שלא היה מרוצה מהתנהלות התובעת או מהתמורה שהובטחה לו. באשר לטענת הנתבע כי ביקש לבטל את ההסכם במכתב מיום 20.6.96 שצוטט לעיל, אזי הנתבע לא צירף אף אסמכתא על מנת להוכיח כי המכתב אכן נשלח ונתקבל אצל התובעת. 2. האם ההסכם בטל מעיקרו? לטענת הנתבע, חלקות 39 ו - 40 הן חלקות שהתובעת התכוונה להפקיע ממנו בעבר. עפ"י הפסיקה (בג"צ 2390/06 קרסיק יהודית נ' מ"י, פ"ד נה(2), 625), מקום בו תם הצורך הציבורי שלשמו הופקעה הקרקע, חובה על הרשות להשיב את הקרקע לבעליה המקוריים. משכך, טוען הנתבע, התובעת לא יכלה להחזיר את הקרקעות בתמורה לביתו ולמגרשים 73 ו - 74, מאחר ובין כה וכה הוא זכאי לקבלם ללא תמורה נגדית. בנוסף מציין הנתבע, כי התובעת לא עמדה בהוראות פקודת המועצות המקומיות [נוסח חדש] (להלן: "הפקודה"), עת חתמה על ההסכם נשוא התביעה דנן. סעיף 11 לפקודה קובע כדלקמן: "מועצה מקומית לא תהא רשאית למכור מקרקעין הרשומים על שמה או כל זכות בהם, למשכנם, להשכירם, להחליפם או להוציאם מרשותה בדרך אחרת או לעסוק בהם באופן אחר, אלא באישורו של הממונה." יוער, כי סעיף דומה מופיע בפקודת העיריות [נוסח חדש], סעיף 188(א) הקובע כדלקמן: "עירייה לא תהיה לא תהיה רשאית למכור מקרקעין, להחליפם או למשכנם אלא על-פי החלטת המועצה ברוב חבריה ובאישור השר או מי שהוא הסמיך לכך". ההסכם נשוא התביעה דנן, נכנס לתחולתו של סעיף 11 הנ"ל שהרי עסקינן במקרקעין שהתובעת מתחייבת להוציא מרשותה, ולהחליפם במקרקעין אחרים. כפי שעולה מסעיף 1 לפקודה, הממונה משמע הממונה על המחוז. המסמכים שצרפה התובעת להוכחת כשירות התקשרותה בהסכם הם החלטת התובעת לאשר את ההסכם (נספח א' לת/4) ומכתב מיום 26.1.95 שנשלח לקצין המחוז (נספח ו' לת/4) - ע"י ראש התובעת מר תקרורי, בו הוא מציין כי התובעת אישרה את הסכם החליפין בינה לבין הנתבע. בפניה זו ביקש ראש העיר כי יומצא למועצה אישור הממונה על המחוז לעסקה הנ"ל כחוק. אישור כזה לא צורף לתביעה. כנראה שאישור כזה גם מעולם לא ניתן. מכל מקום, מיום המכתב ועד היום עברו 12 שנים. לכן, יש לצאת מנקודת ההנחה, שלא הוכח קיום אישור הממונה. מכאן, שלתובעת לא היתה סמכות לבצע את שהוסכם בין הצדדים, וההסכם למעשה, איננו בר ביצוע. פועל יוצא מכך, הוא שכל פעולות התובעת הנוגעות להוצאה לפועל של ההסכם דנן, בטלות. יודגש כי הצדדים היו ערים לחשיבות המכרעת של אישור הממונה ולכן נקבע בסעיף 15 להסכם: "מוסכם בין הצדדים כי במידה ומסיבות שאינן תלויות במועצה, לא שונה היעוד של השטח הצבורי או שמשרד הפנים לא אישר את ההסכם הזה ישבו הצדדים ויסכמו ביניהם על דרך תשלום התמורה. אך במקרה כזה למועצה הזכות לא להמשיך בעסקה ולהחליט לא לרכוש את הדירה ובמקרה כזה ישולמו למוכר דמי שימוש ראויים עבור חזקת ושמוש התובעת בדירה (אם קיבלה חזקה בה)." (ההדגשות שלי, ד.פ.). לאור זאת, לא ברור מדוע המשיכה התובעת לדרוש את קיום ההסכם, ללא אישור הממונה. סעיף 15 הנ"ל הוא תנאי מתלה להסכמת הצדדים, ובאי התקיימותו הרי שלא השתכלל ההסכם בין הצדדים. התובעת גם לא הוכיחה שניסתה להסדיר דרך תשלום אחרת, שלא באמצעות עסקת החליפין שלא אושרה כאמור, על מנת להביא לביצוע ההסכם. לאור כל האמור לעיל, אין להסכם דנן תוקף, וכך אני קובעת. משקבעתי שההסכם הנ"ל אינו בר ביצוע באשר לא אושר ע"י הממונה, אין נפקות לשאלה האם הצדדים קיימו את חלקם בהסכם, וככל שמדובר בפעולות התובעת, הן בטלות ומבוטלות. ביחס לנתבע, משנקבע כי אין תוקף להסכם, הרי שהוא מחויב בהשבה, דהיינו, הסכומים שקוזזו מחובו למועצה, יוחזרו לתובעת. פועל יוצא נוסף מקביעה זו, הוא שמגרשים 73 ו- 74 והבית הבנוי על מגרש 74, נותרו אצל הנתבע. 3. מעמדן של חלקות 39 ו - 40 לאור קביעתי לעיל, מעמדן של חלקות אלו הוא המעמד אשר היה להן עובר לחתימת ההסכם בין הצדדים, באשר לתובעת, כאמור, אין סמכות להעביר חלקות אלו לנתבע. 4. התביעה שכנגד הנתבע הגיש את התביעה שכנגד בהתעלם מהוראות תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. תקנה 53 קובעת כדלקמן: "נתבע המסתייע בנימוק שיש בו כדי לבסס תביעה שכנגד, יציין בכתב ההגנה במפורש כי הוא עושה כן על דרך תביעה שכנגד; על כתב תשובה לתביעה שכנגד יחולו ההוראות החלות על כתב הגנה." בהחלטה מיום 24.10.01 קבע בית המשפט שהתובע רשאי להגיש כתב תביעה מתוקן תוך 7 ימים. בהמשך הנתבע קיבל דחייה להגשת כתב ההגנה המתוקן והוא הוגש ביום 13.11.02. הנתבע לא העלה באף שלב טענה בדבר הגשת כתב תביעה שכנגד. הנתבע הגיש את כתב התביעה שכנגד ביום 19.12.02, דהיינו, לאחר המועד בו היה צריך לעשות כן, לפי התקנות, מבלי לבקש אורכה מבית המשפט. טענות אלה הועלו על-ידי ב"כ התובעת במסגרת כתב ההגנה לתביעה שכנגד, והנתבע לא מצא לנכון להתייחס אליהם בסיכומים. לגופו של ענין, בסעיף 27 לסיכומי הנתבע (התובע שכנגד) מתבקש בית המשפט "לשלם פיצוי הולם לנתבע בגין השימוש שעשתה בביתו ועוגמת הנפש שנגרמה לו". גם בתצהיר (סעיף 16 ל- נ/1) אין פירוט של דמי השכירות הראויים, ומוזכר (סעיף 19.3 וכן סעיף 19.5) סכום של 100,000 ₪ פיצוי בגין ביטול ההסכם ועוגמת נפש. אין פירוט של עוגמת הנפש ומה "חלקה" בסכום זה. לאור כל האמור לעיל, אני קובעת, שבנוסף לכך שהתביעה שכנגד לא הוגשה בצורה תקינה, היא גם לא הוכחה, ומטעם זה יש לדחותה. 5. סוף דבר התביעה נדחית והתביעה שכנגד נדחית. התובעת תשלם לנתבע סכום של 45,000 ₪ שכ"ט עו"ד + מע"מ וכן את הוצאות המשפט אותן ישום הרשם. הסכומים ישאו ריבית והצמדה כדין.חוזהקרקעותאכיפת חוזהפינוי