להלן פסק דין בנושא דחיית ערעור על הרשעה בבניה לא חוקית: פסק דין 1. המערערים ועוד 2 נאשמים (קיבוץ משמרות - הנאשם מס' 2, מר משה יורב - הנאשם מס' 4) הואשמו בת"פ 3348/04 של בית משפט השלום בחדרה בעבירות בניה, שפורטו בשני האישומים שבכתב האישום בתיק הנ"ל. הנאשמים זוכו מן המיוחס להם באישום הראשון שנסב על בניה ללא היתר, ובניגוד להוראות התוספת הראשונה לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה - 1965 (להלן - החוק). הם הורשעו במיוחס להם באישום השני שבכתב האישום - שימוש ללא היתר בניגוד לתוספת הראשונה ובסטיה מתכנית - עבירה לפי סעיפים 145, 156(א), 204(א) ו - (ג), 205, 208, 219, 218, 253, 221 לחוק וסעיפי חלק א', פרקים ד' ו - ה' לחוק העונשין התשל"ז - 1977. בגזר הדין הוטל על המערערת קנס בסך 20,000 ש"ח. על המערער הוטל קנס בסך 10,000 ש"ח וכן התחייבות בסך 25,000 ש"ח, וכן ניתן, בין היתר, צו איסור שימוש במבנים נשוא כתב האישום, אלא אם יהיה להם היתר כדין. הערעור נסב על הכרעת הדין וכן על גזר הדין. המערערים עותרים לזכותם גם מן האישום השני ולחילופין להעמיד את הקנס על סכום של 1 ש"ח שיהיה בו, לטענתם, כדי "להביע את מורת הרוח מהתנהגות המשיבה." 2. מן החומר המונח בפני עולים הנתונים הבאים: במשבצת הקרקע של קבוץ משמרות הוקם מפעל לייצור בטון (להלן - המפעל), ובתחילת שנת 2002, קנו המערערת ומנהלה המערער את המפעל מן הקיבוץ. המפעל הוקם במקום בלא היתר, על קרקע השייכת למינהל מקרקעי ישראל, ולפי הסכם מיום 7.4.03 שנקשר בין הקיבוץ לבין המינהל, נתן המינהל, כפוף לאישורים הדרושים, את הסכמתו לשימושים מסחריים בשטח הקיבוץ כמפורט בנספח להסכם, ובהם המפעל "בטונית". לקיבוץ לא היה היתר לבניית המפעל ולשימוש המסחרי במקרקעין עליהם הוא הוקם (חלקות מס' 23 ו 24 בגוש 10068), ובסעיף 12 שבהסכם נקבע כי "הקיבוץ מתחייב להמציא למינהל תוך ששה חודשים ... את כל האישורים מועדות התכנון השונות לגבי כל אחד ואחד מן השימושים המסחריים ..." ואם "לא הומצא אישור ועדת התכנון ... מתחייב הקיבוץ לנקוט בכל האמצעים הנדרשים ... על מנת להפסיק כל שימוש מסחרי ..." בשטחו. אישורים והיתרים לא ניתנו לגבי המפעל, אך המערערים המשיכו להפעיל את המפעל, על אף זאת. ביום 1.4.07 הודיעה המשיבה לבית המשפט קמא כי היא מסכימה שהנאשמים לא יורשעו במיוחס להם באישום הראשון, והדגישה כי לשיטתה, הוכח שהנאשמים משתמשים בשטח המפעל בלא היתר, וביקשה כי יורשעו בעבירת השימוש שלא כדין, במבני המפעל ובמקרקעיו. בהכרעת הדין מיום 18.6.07 בחן כב' השופט מסארווה בקפידה את הראיות שעמדו בפניו, והגיע למסקנה כי העבירה שבאישום השני הוכחה כנדרש, ועל יסוד זה הרשיע את הנאשמים, ובהם שני המערערים, בעבירות שבאישום השני. 3. לאחר שבחנתי את הראיות שעמדו בפני הערכאה הראשונה, הגעתי לכלל דעה כי היא היתה יכולה להגיע למסקנות המפורטות והמנומקות כדבעי בהכרעת הדין, ולא ראיתי סיבה להתערב בהן. הטענה המרכזית של המערערים היתה, כי לא הוכח כדבעי כי שטח המפעל מצוי בקרקע חקלאית, שכן, לפי ההכרזה שבת/3 - י"פ מס' 3504 מיום 30.11.1987 - רק "חלק מגוש 10068", הוכרז כקרקע חקלאית, וההכרזה אינה נוקבת במפורש במספרן של החלקות השונות שבאותו הגוש, ולפיכך, לשיטת המערערים, עולה ספק אם המפעל אכן ממוקם ופועל בתחומה של קרקע חקלאית. כפי שמציין כב' השופט מסארווה בהכרעת הדין (ס' 8) העיד בפניו העד רן נימצן, מפקח בועדה המחוזית, כי "המפעל יושב בחלקו הגדול על קרקע חקלאית", והוא אף סימן את מיקום המפעל על גבי המפה ת/4. גם ההסכם נ/1 עם המינהל תומך בכך. יתר על כן, הואיל ולא ניתן היתר למבני המפעל, ממילא כל שימוש בהם הוא שימוש בלא היתר, ונעשה בעבירה, בין אם הקרקע היא חקלאית, ובין אם לאו. כב' השופט א' א' לוי, חזר על הלכה זו, לאחרונה, ברע"פ 10782/07, אדיב אסמאעיל עיאס נ' מדינת ישראל- ועדה לתכנון ובניה גבעות אלונים (תקדין-עליון 2008(1) 1497) ומר כי "מקום שלא ניתן כלל היתר לבניין, כל שימוש בו, ואפילו הוא תואם את ייעוד הקרקע, הנו שימוש חורג. הפרשנות לה טוען המבקש חותרת תחת תכליתו של היתר הבניה, והופכת הן את הבניה והן את השימוש לכשרים אף בלא היתר, ובלבד שהם עולים בקנה אחד עם התוכנית החלה העל המקרקעין. עם כך אין להשלים." 4. לא ראיתי כי יש בשאר טענות המערערים כדי לשנות מן המסקנה כי יש לדחות את הערעור על הכרעת הדין. לא השתכנעתי כלל ועיקר כי היה למערערים יסוד כלשהו להאמין, בתום לב, כי פעולת המפעל באתר בו הוא נמצא, נעשית כדין. אינני סבור כי יש מקום להביע מורת רוח מפעולת הועדה. כך גם באשר לגזר הדין שאינו מחמיר עם המערערים כלל ועיקר אלא נוטה בבירור, לקולא. 5. הערעור, על שני חלקיו, נדחה בזה.משפט פליליבניההרשעהבניה לא חוקיתערעור