בית המשפט פסק כי פסק הדין נושא הערעור מתבטל ובעלי הדין יחזרו לבית משפט השלום לדיון בתביעה לגופה. להלן פסק דין בנושא ביטול דחייה על הסף: פסק דין ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בראשון לציון מפי כב' השופטת ד' גנות, סגן נשיא, מיום 9.5.05 (ת"א 1426/04, בש"א 6010/04) שבו דחה בית המשפט על הסף תביעה כספית שהגישה המערערת נגד המשיבים. התביעה 1. המערערת הגישה לבית משפט קמא תובענה נגד המשיבים לסכום של 1,101,450 ₪ בגין דמי שימוש ראויים במבנה תעשייה של המערערת (להלן: "הנכס") שבו השתמשו המשיבים למאפיית פיתות. בכתב התביעה, שהוגש בסדר דין מקוצר, נטען שהמשיבה מס' 2 (להלן: "המשיבה") ומנהלה המשיב מס' 1 (להלן: "המשיב") החזיקו בנכס והשתמשו בו "מאז שנת 1997... ללא הרשאה וללא זכות שבדין" (ס' 2 לכתב התביעה). עוד נטען שהנכס הוחכר בעבר לאחד בשם מרדכי נאור, כשתקופת החכירה הסתיימה ביום 31.1.98. המערערת גם ביטלה את חוזה החכירה עם נאור ביום 28.1.96, וביום 27.11.97 גם ניתן לבקשתה פסק דין לפינוי וסילוק יד נגד נאור. בערך בחודש מאי 1997, לאחר ביטול חוזה החכירה, תפסו המשיבים חזקה בנכס והחלו לעשות בו שימוש. אמנם המשיבים שכרו לכאורה את הנכס מנאור אך כאמור לזה לא היו זכויות בו ועל כן לא יכול היה להקנות זכות כלשהי למשיבים או למי מהם. התביעה הקודמת 2. קדמה לתביעה דלעיל תביעה אחרת שהגישה המערערת נגד המשיבים אף היא לבית משפט השלום בראשון לציון (ת"א 8194/01) שבה עתרה המערערת לסילוק ידם של המערערים מהנכס (להלן: "התביעה הקודמת"). ביום 24.6.02 התקיימה ישיבה לפני כב' השופט א. אורנשטיין, וב"כ המשיבים דנן הודיע שלמרשו המשיב "אין ולא היו כל זכויות בנכס ... והוא לא יטען לכל זכויות שלו בנכס" (עמ' 1 לפרוטוקול מאותו יום). על יסוד הצהרה זו פסק בית המשפט כדלקמן: "לאור הצהרת ב"כ הנתבעים ניתן בזאת פסק דין לפיו לנתבע 1 [המשיב] אין ולא היו לו כל זכויות בנכס נשוא התביעה לרבות חזקה." הבקשה לסילוק על הסף 3. משהוגשה התביעה לדמי שימוש ראויים, לאחר שניתן למערערת היתר לפיצול סעדים במסגרת התביעה הקודמת, פנו המשיבים בבקשה (בש"א 6010/04) "לדחייה ו/או למחיקה על הסף" בטענות של העדר עילה, העדר יריבות בין המערערת לבין המשיב, וקיומו של מעשה בית דין לנוכח פסק דינו של בית המשפט בתביעה הקודמת. פסק הדין נושא הערעור 4. בית משפט קמא דחה את טענת חוסר העילה וטענת מעשה בית דין, ועל כך אין לפנינו ערעור. הערעור מכוון איפוא כלפי קביעתו האחרת של בית משפט קמא שקיבל את טענת חוסר היריבות בכל הנוגע למשיב. בית המשפט הסתמך על הצהרת בא כוח המשיבים לפני השופט אורנשטיין ועל פסק הדין שניתן בתביעה הקודמת. וכך אמר בית המשפט: "מקריאת התובענה שבפני עולה שכל כולה סבה סביב דרישת העירייה לתשלום דמי שימוש ראויים (במיוחד ראה סע' 20 לכתב התביעה), ומשניתן פסק דין מוסכם הקובע כי לכהן לא היו כל זכויות בנכס, לרבות לא זכויות חזקה, הרי שאינני רואה כיצד ניתן לחייבו בתשלום דמי שימוש עבור נכס שהוא לא השתמש ו/או החזיק בו, ומשכך יש מקום לדחות את התובענה כנגדו מחמת חוסר יריבות." הערעור 5. המערערת גורסת שלא היה מקום להסתמך על פסק הדין בתובענה הקודמת או על הצהרת בא כוח המשיבים שם שהרי אין ולא היה בתובענה הקודמת אלא אישור של הסכמה שתכליתה הסרת התביעה לפינוי נגד המשיב שטען שאינו מחזיק בנכס ואין לו טענות לזכויות בו. 6. המשיב תומך בפסק הדין, מנימוקיו. דיון והכרעה 7. אנו סבורים שבית משפט קמא נקלע לכלל טעות כאשר דחה על הסף את התביעה נגד המשיב. הצהרתו של בא כוח המשיב לפני בית משפט קמא לא עלתה ליותר מהצהרת בעל דין שלא נבחנה לגופה בדרך כלשהי. גם פסק הדין בתביעה הקודמת שהסתמך על הצהרה זו ועל הסכמת הצדדים איננו קובע דבר באשר לשימוש שעשה או לא עשה המשיב בנכס. כל שקבע פסק הדין הוא שאין ולא היו למשיב זכויות בנכס; פסק הדין לא קבע ולא יכול היה לקבוע דבר באשר לשימוש שעשה המשיב בנכס לפני שניתן פסק הדין. זו לשונו של פסק הדין וזו גם תכליתו - לסיים את המחלוקת בדבר פינוי הנכס ולקבוע שאין ולא היו למשיב זכויות בו. לא מצאנו בכל טענותיו של בא כוח המשיבים טעם כלשהו שלא לקרוא את פסק הדין בתביעה הקודמת כפי שאנו קוראים אותו. סוף דבר 8. לפיכך דין הערעור להתקבל. פסק הדין נושא הערעור מתבטל ובעלי הדין יחזרו לבית משפט השלום לדיון בתביעה לגופה. המשיב ישא בהוצאות המערערת לפנינו ובערכאה הקודמת בסכום של 30,000 ₪ בצירוף מע"ם. סילוק על הסףערעורדחיה על הסף