לטענת המבקשים, לבית המשפט קמא לא הייתה סמכות לדון בתביעה. זאת, משום שהלכה פסוקה היא כי בקשה לביטול פסק דין יש להגיש לבית המשפט שנתן את פסק הדין. להלן פסק דין בנושא בקשה לביטול פסק דין בבית משפט אחר: פסק דין 1. המבקשת 1, אריה חברה לביטוח בע"מ (להלן: "המבקשת") הגישה נגד המשיב תביעה בבית משפט השלום בפתח תקווה, לתשלום דמי פרמיה עבור פוליסת ביטוח שהוציאה לו. ביום 13.2.05 נתן בית המשפט השלום בפתח תקווה, בהעדר הגנה, פסק דין נגד המשיב שבו הוא חויב לשלם למבקשת סך 816.88 ₪ בצירוף ריבית והצמדה וכן שכ"ט עו"ד בסך 793 ₪ (להלן - פסק הדין הראשון). 2. ביום 17.11.05, לאחר מתן פסה"ד הראשון, הגיש המשיב לבית המשפט לתביעות קטנות בירושלים תביעה לביטול פסק הדין הראשון. בתביעה הוא גם ביקש להורות למבקשת להשיב לו את הכספים שזו גבתה ממנו שלא כדין במהלך שנת 2003 באמצעות הוראת קבע שעשה לזכותה; להורות על סגירת תיק ההוצאה לפועל שנפתח כנגדו לבקשת המבקשת מכוח פסק הדין הראשון; להשיב לו כל סכום שייגבה ממנו מכוח פסק דין זה; ולפצות אותו "בגין המעשים והמחדלים החמורים שהם ביצעו כלפיי לרבות נקיטת הליכים משפטיים שלא כדין, הגשת תביעת סרק, הטעייה בכתב התביעה, נקיטה בהליכי הוצאה לפועל, סירוב לסיים את הסכסוך מחוץ לכותלי בית המשפט... אשר גרמו לי לעוגמת נפש, ולטרחה רבה". 3. בית המשפט קמא (כבוד השופט א. טננבאום) קיבל את התביעה. בפסק הדין נקבע, כי פוליסת הביטוח שהוצאה על ידי המבקשת, שבגינה נדרש תשלום הפרמיה, הוצאה שלא כדין. בפסק הדין נקבע, "פליאה אני על חברת ביטוח שמצד אחד מסוכסכת קשות עם התובע ומודיעה לו שהיא אינה רוצה לבטח אותו, ומצד שני מוציאה לו פוליסת ביטוח". בית המשפט קמא היה ער לקושי הנעוץ בכך שהתובע לא הגיש בקשה לביטול פסק הדין הראשון. כלשון פסה"ד: "הבעיה המשפטית היחידה היא שפורמאלית היה על התובע לפנות בדרך של ביטול פסק דין". אולם בית המשפט קמא פתר בעיה זו בקובעו כי: "לאחר שהתרשמתי מהתובע נראה לי שהסיבה שלא נקט בדרך זו היא בשל חוסר הבנתו וחוסר יכולתו להתמודד עם דרך זו. לגופו של ענין, הרי בית המשפט לתביעות קטנות אינו קשור לפרוצדורה. התנהגותה של נתבעת מספר 1 לא היתה ראויה". אשר על כן, קבע בית המשפט קמא בפסק הדין, "בהתחשב בעובדה שלתובע היתה רשלנות גורמת [כך במקור] ולאור הנזק שנגרם לו אני פוסק לו באומד סכום של 6,000 ₪" (להלן - פסק הדין השני). 4. על פסק הדין השני הוגשה בקשה זו למתן רשות ערעור, בה החלטתי לדון כאילו ניתנה הרשות לערער והוגש הערעור. 5. לטענת המבקשים, לבית המשפט קמא לא הייתה סמכות לדון בתביעה. זאת, משום שהלכה פסוקה היא כי בקשה לביטול פסק דין יש להגיש לבית המשפט שנתן את פסק הדין. דרך נוספת לתקיפת פסק הדין הייתה בהגשת ערעור לבית המשפט המחוזי. משעברו המועדים לביטול פסק הדין ולערעור, טוענים המבקשים, פסק הדין הפך לחלוט והקים נגד המשיב מעשה בית דין. בנסיבות אלו, נטען, לבית המשפט קמא לא הייתה סמכות לדון במסגרת פסק הדין השני בסוגיות שנדונו והוכרעו בפסק הדין הראשון. המבקשים מוסיפים, כי תביעתו של המשיב מופרכת גם לגופה. 6. המשיב טוען, מנגד, כי בית המשפט קמא כלל לא ביטל את פסק הדין הראשון, אלא פסק לו פיצויים, ואלו הגיעו לו לאור המחדלים החמורים שנפלו בהתנהלותה של המשיבה, משזו ביקשה לגבות ממנו פרמיה בגין ביטוח שהוא כלל לא ביקש מהמשיבה להוציא לו. אשר לטענת המבקשים שהיה עליו להגיש בקשה לביטול פסק הדין הראשון בפני בית משפט השלום בפתח תקווה, שהוא אשר נתן את אותו פסק דין, מחזיק המשיב בנימוק שניתן על ידי בית המשפט קמא, לפיו בית המשפט לתביעות קטנות אינו קשור לפרוצדורה. 7. פסק הדין השני אינו יכול לעמוד. משחויב המשיב בפסק דינו של בית משפט השלום בפתח תקווה, בתשלום דמי הפרמיה, קם נגד המשיב מעשה בית דין, אשר מונע ממנו לנסות ולשנות את תוצאות פסק הדין בדרך של הגשת תביעה חדשה להחזר כל הכספים אשר נגבו ממנו מכוח אותו פסק דין ולמתן פיצוי בגין נקיטת הליכים משפטיים שלא כדין, והכל תוך התעלמות מפסק דין שריר ותקף שניתן נגדו. לפיכך, משבית משפט קמא לא ביטל את פסק הדין (אף שהמשיב ביקש סעד זה בתביעתו), הוא לא יכול היה לדון בתביעה חרף קיומו של מעשה בית דין שקם מכוחו. כאמור לעיל, בית המשפט קמא היה ער לקושי זה, אך ביקש להתגבר עליו בנימוק כי "בית המשפט לתביעות קטנות אינו קשור לפרוצדורה". אין לקבל נימוק זה, שכן העיקרון של מעשה בית דין אינו עניין שבפרוצדורה והוא מחייב גם את בית המשפט לתביעות קטנות. 8. יש לציין, שבפני המשיב היו פתוחות מספר דרכים לביטול פסק הדין הראשון. הוא יכול היה להגיש בקשה לביטול פסק הדין שניתן במעמד צד אחד (במועד הקבוע בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד -1984). אולם, בקשה זו היה עליו להגיש בפני בית המשפט שנתן את פסק הדין ובמסגרת אותו התיק. המשיב היה יכול גם להגיש ערעור על פסק הדין, אך הוא לא נקט גם בדרך זו. לבסוף, המשיב היה יכול להגיש תביעה עצמאית לביטול פסק הדין מחמת מרמה. אולם גם תביעה כזאת, אף שמדובר בתביעה עצמאית, על המשיב היה להגיש בפני בית המשפט שנתן את פסק הדין (א' גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהד' 8, עמ' 316). יתר על כן, בתביעה לביטול פסק דין מחמת מרמה, המרמה שבה מדובר היא מרמה כלפי בית המשפט ולא כלפי הצד שכנגד (א' גורן, שם, בעמ' 316). התביעה שלפנינו אינה עומדת בתנאי זה, וגם בית המשפט קמא, אף שקבע שהתנהגותה של המבקשת לא הייתה ראויה, לא קבע שבהתנהלותה של המבקשת כלפי בית המשפט בהליך הראשון היה משום מרמה. 9. התוצאה היא שאני מבטל את פסק דינו של בית המשפט קמא ומורה על דחיית התביעה. 10. המשיב ישלם למבקשים הוצאותיהם בהליך זה ובהליך שבפני בית המשפט קמא בסכום כולל של 2,500 ₪ בצירוף מע"מ.ביטול פסק דין