להלן החלטה בנושא בקשה לחיוב הפקדת ערובה: החלטה 1. לפני בקשה לחיוב המשיבה בהפקדת ערובה בסך של 50,000 ש"ח בקופת בית המשפט, להבטחת הוצאות המבקשת. המבקשת היא הנתבעת 2 בתובענה העיקרית והמשיבה היא התובעת. 2. המבקשת טוענת בתמצית כי המשיבה, אשר הינה חברה בע"מ, קיימת "על הנייר" בלבד, אין לה נכסים, היא צברה חוב אגרות לרשם החברות משך מס' שנים, בעל המניות בה הוא לא אחר מאשר בא כוחה, עו"ד בן יוסף, ובכתובתה הרשומה היא אינה מצויה כלל ועיקר. דברים אלו במצורף לסיכויי תביעתה הקלושים מוביל, לשיטת המבקשת, למסקנה כי יש להורות על חיוב המשיבה בהפקדת ערובה להבטחת תשלום הוצאותיה, במקרה של דחיית התביעה. 3. המשיבה מנגד טוענת כי המדובר בטענות בעלמא, כי עניין הכתובת הינו פרי טעות אנוש בלבד, אשר תוקנה, וכך גם עניין תשלום האגרות שלא בוצע עקב הכתובת השגויה. המשיבה צירפה לתגובתה אישור מנהלת החשבונות שלה בדבר היות מצבה הכספי יציב ושפיר, ובעקבות ישיבת קדם המשפט האחרונה, שהתקיימה ביום 22/10/07, הגישה גם דוחו"ת כספיים לשנת 2006 ודו"ח משוער לתקופה 07/ 8-1, הנתמכים בדוחו"ת ביקורת שנערכו ע"י רואי החשבון י. פרישקולניק ושות', ולפיהם למשיבה הכנסות והיא פעילה מבחינה כספית. 4. המחוקק קבע הסדר ספציפי לחיובה של חברה תובעת בהמצאת ערובה להוצאות הנתבע, בתחילה - עד לשנת 2000 - בפקודת החברות [נוסח חדש], התשמ"ג-1983, ובהמשך - מיום 17.3.05 - בסעיף 353 א' לחוק החברות, התשנ"ט-1999. בשונה מן הגישה המצמצמת בנוגע לחיובו של יחיד בהפקדת ערבות להבטחת הוצאות, הרי שהנטייה בפסיקה היא אכן להטיל חובת ערובה על חברה, זאת, באם היא מצויה במצב של חדלות פרעון (ראו למשל ת"א (חיפה) 645/05 אחים טופז יהלומים ואח' נ' בנק הפועלים בע"מ ואח', תק-מח 2006(1). ההחלטה בדבר הפקדת ערובה, באה להגן על זכותו של הנתבע שלא להיגרר להליכים משפטיים מבלי שתובטח זכותו לפירעון הוצאות המשפט, כאשר ידוע שהתובעת היא חברה המצויה כבר במצב של חדלות פירעון. בנסיבות אלה, מועבר הנטל על החברה הטוענת כנגד חובת ההפקדה. "מפרשנותו התכליתית של סעיף 353א לחוק החברות, המתיישבת עם הכללים שנקבעו בפסיקה בעבר, עולה כי התנאי היחיד לחיובה של חברה תובעת במתן ערובה לתשלום הוצאות אם תידחה תביעתה, הנו חוסר יכולתה לשלם את ההוצאות, וכי הנטל לסתור את הצורך בהפקדת ערובה מוטל על החברה, אשר לה המידע הרלבנטי על מצבה הכלכלי" (בש"א (מחוזי-י-ם) 1327/06 מדינת ישראל נ' עתיר בע"מ, תק-מח 2006(4), 851, עמ' 854). 5. לפיכך, בהתאם לפסיקה ולאור הוראות סעיף 353 א' לחוק החברות, הרי שעל המשיבה (בהיותה חברה המגישה תובענה) מוטל הנטל להוכיח את יכולתה הכלכלית. ברע"א 544/89 - אויקל תעשיות (1985) נ' נילי מפעלי מתכת פ"ד מד(1), 647, נקבע על ידי כב' השופט (כתוארו אז) שלמה לוין בהסתמך על סעיף 232 לפקודת החברות [נוסח חדש] כדלקמן: "להבדיל מתקנה 519 קובע סעיף 232 הנ"ל תנאי הכרחי יחיד לחיובה של החברה במתן ערובה והוא - חוסר יכולתה לשלם את ההוצאות, אם הנתבע יזכה בדין; בעוד ששערי בית המשפט פתוחים לרווחה לפני תובע יחיד שהוא בשר ודם אין המחוקק רואה בעין יפה הגשת תובענה ללא ערובה שבה התובעת, שהיא חברה חסרת יכולת כספית, מסתתרת, כביכול, מאחורי האישיות המשפטית שלה כדי להימנע מתשלום הוצאות" ובהמשך מסכם כב' השופט לוין את הסוגייה באומרו:- "דעתי היא שקיימת חזקה שיש מקום לחייב חברה במתן ערובה להוצאות אלא אם כן קיימים בנסיבות הענין טעמים לסתור". גישה זו עולה בקנה אחד גם עם הוראות סעיף 353 א' לחוק החברות, על פיו הנטל מוטל על החברה התובעת להוכיח כי ביכולתה לשלם ההוצאות אם תוטלנה, שכן, עצם היות אחריות בעלי המניות מוגבלת מהווה נימוק להטלת ערובה להוצאות. סיכויי התביעה במקרה זה אינם השיקול המכריע בחיוב בערובה והדגש כאמור הוא על יכולתה של החברה לשלם את הוצאות הנתבע. 6. לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובה ובתשובה, כמו גם בכל החומר שהובא בפניי, אני מחליט לקבל את הבקשה, באופן חלקי בלבד. המשיבה עידכנה את כתובתה, והצהירה על כוונותיה לשלם באופן מיידי את האגרות החלות עליה לרשם החברות, ומכאן - שלא מצאתי ליתן לעניינים אלה משקל מהותי בהחלטה זו. סבורני, כי המשיבה הוכיחה להנחת דעתי כי היא איננה חדלת פרעון וכי מצבה הכלכלי שפיר ויציב. המשיבה המציאה אישורים מספקים (דו"חות כספיים הנתמכים בדו"חות וחוות דעת ביקורת של רואה חשבון, החתומים על ידו ורשימת ציוד כבד שבבעלותה), ולפיכך הרימה את הנטל להראות כי היא סולבנטית. בכך, סתרה המשיבה את החזקה הבסיסית לפיה יש לחייב חברה בערבון מוגבל, בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות. 7. מנגד, בעניין סיכויי המשיבה להצליח בתביעתה כנגד המבקשת [הנתבעת מס' 2], הרי שמצאתי טעם בנימוקי המבקשת בנוגע לקיומם של קשיים בהוכחת התביעה כנגד המבקשת. וראה בעניין זה דברי ב"כ המשיבה במהלך קדם המשפט שהתקיים ביום 22.10.2007: "הנתבעת 1 הייתה צריכה לשלם לנו את העמלה של 5.4%. אין לנו חוזה עם הנתבעת 2. . . לא סוכם שהנתבעת 2 תשלם לתובעת 5.4% . . .אני מניח שהנתבעת 2 לא קיבלה את כל הכספים מהמזמין. יכול להיות שהחלק של 5.4% נמצא אצל הנתבעת 1....". דברים אלו נאמרים בזהירות המתבקשת, שכן בתיק לא נשמעו עד עתה הוכחות. 8. לפיכך, לאחר ששקלתי את כל השיקולים הדרושים לבקשה ומכל המקובץ לעיל, החלטתי כאמור להעתר לבקשה באופן חלקי בלבד, ומכאן שאני מורה למשיבה להפקיד עד ליום 15.03.08 שתי ערבויות אישית ע"ס 20,000 ₪ כל אחת, של שניים מבין מנהליה או בעלי מניותיה, לשאת בהוצאות שיוטלו, אם יוטלו, על משיבה לזכותה של המבקשת. 9. בנסיבות העניין, אינני עושה צו להוצאות. ערובה