להלן החלטה בנושא חובת תרגום תביעה לערבית בבית משפט: החלטה האם תובעים, המבקשים להגיש תביעה נגד הרשות הפלשתינית, מחוייבים לצרף לכתב התביעה תרגום לערבית? זוהי השאלה המתעוררת בהליך זה. התובעים הגישו כתב תביעה נגד הרשות הפלשתינית והארגון לשחרור פלסטין. כתב התביעה הומצא לידי ב"כ הנתבעים, אשר טען במסגרת כתב ההגנה, כי כתב ההגנה "מוגש תחת מחאה", מכיוון שכתב התביעה לא הומצא לנתבעים כדין, בשל כך שלא צורף אליו תרגום לערבית. בהמשך לדברים אלה הוגשה בקשה זו, בגדרה נטען כי ללא תרגום לא יכול ב"כ הנתבעים להעביר לנתבעים באופן נאות את הנטען נגדם בכתב התביעה. התובעים התנגדו לבקשה וטענו כי כתב התביעה הומצא כדין לב"כ הנתבעים. הדרך להמצאת כתבי בי-דין למי שנמצאים בשטחי המועצה הפלשתינית מותווית בצו שעת חירום (יהודה והשומרון וחבל עזרה - שיפוט בעבירות ועזרה משפטית) (שטחי המועצה הפלסטינית - עזרה משפטית בעניינים אזרחיים), התשנ"ט - 1999 ("צו שעת החירום"). סעיף 3 בצו שעת החירום קובע כי: (א) מסמך שמבקשים להמציאו למי שנמצא בשטחי המועצה הפלסטינית, יימסר לממונה, וזה יפעל להמצאתו בשטחי המועצה הפלסטינית; המצאה כאמור תיעשה על-ידי העברתו לנציג מוסמך מטעם המועצה הפלסטינית. ... (ב) צד המבקש להמציא מסמך כאמור יצרף לו תרגום לערבית, מאושר בידי עורך דין ישראלי. על-פי הוראה זו, בשלב הראשון היה על התובעים להמציא את כתב התביעה, בצירוף תרגום לערבית, לידי הממונה על העזרה המשפטית. רק בשלב השני, היה על הממונה להעביר את כתב התביעה לידי נציג מוסמך מטעם המועצה. לפיכך, גם אם ב"כ הנתבעים הוא "נציג מוסמך מטעם מועצה הפלסטינית", שאלה אשר אינה טעונה הכרעה בשלב זה, הרי שלא היה בכך כדי לשמוט את החובה לצרף תרגום לכתב התביעה. ואולם, התובעים טענו, כי בנסיבותיו של מקרה זה חלה הוראת תקנה 477 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 ("תקנות סדר הדין"), הקובעת כי "ההמצאה תהא ככל האפשר מבחינה מעשית לנמען גופו, אולם... אם יש לו עורך דין, דיה ההמצאה לעורך הדין...". התובעים טוענים, כי מכיוון שלנתבעים יש עורך דין בישראל, די בהמצאה לעורך הדין הישראלי, ואין להיזקק כלל להוראותיו של צו שעת החירום. ההכרעה בשאלה מהו היחס בין שתי הוראות הדין האמורות איננה פשוטה. לכאורה ניתן לומר כי אם, כטענת הנתבעים, הוראת צו שעת החירום גוברת על תקנות סדר הדין, בהיותה הסדר ספציפי בדבר אופן המצאת כתבי בי-דין לשטחי המועצה הפלשתינית, הרי שהיעדר צירוף תרגום לערבית כתב התביעה אכן לא הומצא כדין. אם, לעומת זאת, גוברת הוראת תקנה 477 לתקנות סדר הדין, לכאורה אין צורך בצירוף תרגום. אני סבור כי מקרה זה אינו מחייב הכרעה בשאלת היחס בין שתי הוראות הדין, שכן גם אילו הייתה מתקבלת הדעה כי תקנה 477 גוברת - ההמצאה בנסיבותיו של מקרה זה לא נעשתה כדין. ואפרט. תקנה 477 קובעת כי "אם יש לו [לבעל הדין] עורך דין, דיה ההמצאה לעורך הדין". מיהו, אפוא, אותו בעל דין ש"יש לו עורך דין"? ב"כ הנתבעים טען כי הוא אינו מייצג את הנתבעים על-פי ייפוי כח כללי, ולפיכך משרדו אינו מהווה מען להמצאת כתבי בי-דין עבור הנתבעים. בע"א 23/83 יוחימק נ' קדם, פ"ד לח(4) 309 ("עניין יוחימק") נקבע, כי תקנה 477 אינה דורשת, שלקוח יסמיך את עורך הדין לקבל בשמו כתבי-בי-דין. די בכך שעורך הדין פועל באותה העת כעורך-דין של הנמען, כדי שייראה ככתובת מספקת לקבלת כתבי-בי-דין בשמו. התובעים טוענים, כי מכיוון שבעת הגשת התביעה פעל ב"כ הנתבעים כעורך דינם של הנתבעים בכך שייצגם בבתי משפט בישראל בתביעות אחרות המתנהלות נגדם, הרי שההמצאה של כתב התביעה למשרדו נעשתה כדין. ואולם, ניתן לאבחן את נסיבותיו של עניין יוחימק מנסיבות מקרה זה. שם פעלו עורכי הדין כעורכי דין של הנתבעת בנושא ההסכמים נשוא התביעה, אך הם לא הוסמכו לייצגה בבית המשפט. בית המשפט הרחיב את פועלה של הגדרת "עורך-דין" בתקנה 477 וקבע כי גם בהיעדר יפוי כח לייצוג בבית המשפט, משרדו של עורך הדין ישמש כתובת לצרכי המצאה, אם באותה העת פועל עורך הדין כעורך דינו של הנמען. ברע"א 1947/91 שטיין נ' כץ, פ"ד מה(4) 705 קבע השופט ש' לוין, כי "בכך כבר הרחיב בית המשפט את תחומה של תקנה 477 עד קצה הגבול ואין להרחיב את תחולתה נוספות". לכן, הדיבור "עורך-דין" בתקנה 477 הוא עורך-דין של הנתבע בנושא ההתדיינות. לכן, כאשר מוגש כתב תביעה "חדש" נגד הנתבעים, הם אינם בחזקת מי "שיש לו עורך דין" לעניין אותה תביעה. רק לאחר שיוברר מיהו עורך הדין המייצג את הנתבעים באותה תביעה, תחשב המצאה של כתבי בי-דין למשרדו כהמצאה כדין, שאיננה מחייבת תרגום. קביעה זו מתיישבת עם תכלית ההוראות בדבר המצאת כתבי בי-דין, שאינה רק להודיע לנתבע על ההליך שהוגש נגדו, אלא גם להחיל עליו, באמצעות האקט הפורמלי של ההמצאה, את שיפוטו הפרסונאלי של בית המשפט (רע"א 39/89 General Electric נ' מגדל חברה לבטוח, פ"ד מב(4) 762, בע' 768-769). ברגיל, החלת השיפוט הפרסונאלי של בתי המשפט בישראל על נתבעים הנמצאים בשטחי מדינות זרות אינה נעשית באופן אוטומטי. על התובע להראות כי יש לו עילת תביעה טובה וכי מתקיימת אחת החלופות שבתקנה 500 לתקנות סדר הדין. החלת השיפוט הפרסונאלי של בתי המשפט בישראל על נתבעים הנמצאים בשטחי המועצה הפלסטינית נעשית, לעומת זאת, באופן גורף: די בהמצאת כתב בי-דין לממונה על העזרה המשפטית, אשר ימציאו לנציג מוסמך מטעם המועצה הפלשתינית, כדי "לגרור" נתבע הנמצא בשטח המועצה להתדיינות משפטית בערכאות המשפטיות בישראל. האופן הגורף בו מוחל השיפוט הפרסונאלי של בתי המשפט בישראל על נתבעים המצויים בשטחי המועצה הפלשתינית, והיעדרם של תנאים מקדמיים בדבר הצורך להראות קיומה של עילת תביעה טובה או זיקה כל שהיא של התביעה למדינת ישראל, מחייבים עמידה דווקנית על מעט התנאים הדרושים לצורך רכישת הסמכות באמצעות המצאה כדין ואין לצמצמם עוד. התוצאה היא, שכדי שהמצאה של כתב התביעה לידי הנתבעים תיחשב כהמצאה כדין, על התובעים לצרף לו תרגום לערבית. אם יוברר בהמשך, כי את הנתבעים מייצג עו"ד ישראלי, ממועד זה ואילך די יהיה בהמצאת כתבי בי-דין לעורך הדין, וזאת לפי תנאי תקנה 477 וללא תרגום לערבית. אשר על כן, ימציאו התובעים למשרדו של ב"כ הנתבעים, בתוך 14 ימים, תרגום של כתב התביעה לערבית. ב"כ הנתבעים יודיע, בתוך תקופה בת 14 יום מעת קבלת התרגום, האם נוכח התרגום שהועבר לו, בדעתו לשנות או להוסיף על האמור בכתב ההגנה שהגיש. אין צו להוצאות. המגזר הערביתרגום