להלן החלטה בנושא החלטה בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית משפט השלום בחדרה (כב' השופטת הדסה אסיף) מיום 6.3.2008, בה נתקבלה בקשת המשיב להטיל עיקול זמני על נכסי המבקשים להבטחת סכום התביעה, בסך של כ-750,000 ₪. 1. ביום 11.12.2005 הגיש המשיב נגד המבקשים תביעה כספית בסדר דין מקוצר על סך של כ-750,000 ₪. בתביעה נטען כי המשיב הלווה למבקשים סכומי כסף שלא שולמו במועדם ולכן העמיד את יתרת ההלוואות לפירעון מיידי. המשיב גם החל בהליך למימוש השעבוד להבטחת ההלוואות, שרבץ על בית המגורים של המבקשים (המורכב מבית ומחסן) (להלן: "הבית") עד שהליך המימוש נעצר על ידי צד שלישי (להלן: "הצד השלישי") בהליך של צו מניעה זמני בבית המשפט המחוזי בחיפה (ת.א. 316/05). 2. המבקשים הגישו בקשת רשות להתגונן, בה נטען כי כשנה לפני כן הם הגיעו עם המשיב להסכמה, לפיה יפנו את הבית והמשיב יממש את השעבוד ויכסה את החוב בגין ההלוואה. רק לאחר מכירת הבית, יוכל המשיב להגיש נגד המבקשים תביעה כספית (ככל שיוותר חוב), ולמבקשים תשמרנה כל טענותיהם כלפי המשיב. המבקשים מסרו את החזקה בבית לכונס הנכסים והבית טרם מומש. במצב דברים זה, טענו המבקשים כי התביעה הוגשה טרם זמנה וממילא אין למשיב זכות תביעה נגדם. המבקשים טענו כי בבית שוהה פולש, הוא הצד השלישי הנזכר לעיל, המונע את מימושו על ידי המשיב וכי אותו פולש בצע תוספות בניה ללא היתר. לבסוף נטען כי המשיב גרם למבקשים להתקשר בעסקה לרכישת הנכס שלא היתה בת ביצוע (נתברר כי אין היתר בניה לבית) בשל אישור שמאי הבנק את הנכס, ועקב נטילת ההלוואות, לא יכולים היו המבקשים לבטל את עסקת הרכישה. ביום 12.8.2007 ניתנה למבקשים רשות להתגונן על סמך טענתם כי הגיעו להסכם בעל פה עם המשיב לפיו כנגד פינוי הבית ומימוש השעבוד, יוותר המשיב על תביעתו. 3. ביום 29.8.2007, כשנתיים לאחר הגשת התביעה, הגיש המשיב בקשה לעיקולים זמניים במעמד צד אחד, בטענה שהמבקשים ניסו להבריח נכסים, וכי מצבם הכלכלי קשה ועשוי להכביד על ביצוע פסק הדין. ביום 18.12.2007 התקיים דיון בבקשה בו נחקרו המצהירים והצדדים הגישו סיכומים. 4. בית משפט קמא קבע בהחלטתו כי המבקשים לא התייחסו לעילת התביעה ולסיכויי הצלחתה. לכתב התביעה צורפו ראיות מהימנות לכאורה לקיומה של עילת תביעה ומדובר בתביעה לסכום כסף קצוב, כך שמתקיים התנאי הראשון כמפורט בתקנה 362 לתקנות סד"א. עוד נקבע כי המבקשים מכרו חלק מהבית המשועבד לצד השלישי, ויש לראות בהעברה זו ניסיון להברחת נכסים. בית משפט קמא דחה את טענת המבקשים כי המשיב נהג בחוסר תום לב בכך שחשף פרטי מו"מ ונתונים שעלו בהליך המתנהל עם הצד השלישי, לגבי יכולתם הכלכלית של המבקשים (נטען שיתקשו לגייס סכום של 30,000 $). סופו של דבר, שלמרות שהבקשה לעיקולים זמניים הוגשה זמן רב לאחר הגשת התביעה, נעתר בית משפט קמא לבקשה להטלת עיקול, נוכח ההכבדה שתגרם למשיב אם לא יינתן צו העיקול. 4. על החלטה זו נסבה הבקשה שבפני. בבקשה חזרו המבקשים על טענותיהם בפני הערכאה הדיונית. המבקשים טענו כי חל שיהוי בהגשת הבקשה שהוגשה כשנתיים לאחר הגשת התביעה, מבלי שחל כל מאורע חדש, ומקום שהעובדות שבבסיס הבקשה היו ידועות למשיב קודם לכן. הדבר מעיד כי לא מדובר בסעד דחוף וכי המשיב אינו חושש מהברחת נכסים או כי יקשה עליו לממש את פסק הדין, ככל שיינתן. המבקשים שבו וטענו כי משהתפנו מהבית מרצונם בשנת 2004, עומד למשיב נכס למימוש ששוויו על פי שמאות עולה על גובה החוב. לטענת המבקשים, למשיב לא אצה הדרך לממש את הנכס, המשיב החל בנקיטת פעולות לפינוי הצד השלישי רק בשנת 2005, ובהליך המתנהל נגד הצד השלישי, נמנע מלבקש פסק דין בהיעדר סיכומים מטעמו, ולאחרונה אף הגיש בקשה להארכת מועד להגשת סיכומים. התנהלות זו מעידה כי אין למשיב חשש אמיתי כי אי מתן צו העיקול יכביד על מימוש פסק הדין. המבקשים חזרו על טענתם כי המשיב הפר חסיון של מו"מ לפשרה, בכך שחשף את הקושי הכלכלי בו מצויים המבקשים, אשר התגלה לו במסגרת משא ומתן לפשרה שניהלו הצדדים בהליך המתנהל כנגד הצד השלישי. עוד טענו המבקשים, כי את סיכויי התביעה יש לבחון לאור העובדה שהוגש כתב הגנה וניתנה להם רשות להתגונן ללא סייגים. כן נטען כי שגה בית משפט קמא כשלא קיבל את טענתם לחוסר תום לב של המשיב, שהעלה שתי גרסאות עובדתיות שונות בעניינו של הצד השלישי. 6. דין הבקשה להדחות ללא תשובה. כידוע, אין דרכה של ערכאת ערעור להתערב בהחלטות הנוגעות לסעד זמני. התערבות כזו תיעשה במקרים חריגים כאשר ברור שהערכאה הדיונית נתפסה לטעות או כאשר נעשה שימוש שרירותי בשיקול דעתה - ע"א 418/79 תאני נ' כהן פ"ד לד(4) 161 (1980); רע"א 7690/95 לאופר נכסים בע"מ נ' ועדת המכרזים שליד עירית נהריה (ניתן ביום 11.4.1996); רע"א 1045/98 חברת ארמון ההגמון (קסר אלמטוראן) נ' ח'ורי (ניתן ביום 1.4.1998); רע"א 10373/02 אברהים נ' אלון (ניתן ביום 19.3.2003); רע"א 5072/00 איזי יוגב תעשיות בע"מ נ' מסגרית האחים אבו פ"ד נה(2) 301, 307 (2003); רע"א 2397/06 אברג'יל נ' מינהל מקרקעי ישראל (ניתן ביום 6.8.2006); רע"א 9123/07 יניב מעייני נ' עכו ביי בע"מ (ניתן ביום 30.10.2007). אמנם למבקשים ניתנה רשות להתגונן, אך מההחלטה מיום 12.8.2007 המתירה למבקשים להתגונן (שלא צורפה לבקשתם) עולה, כי זו נסמכה בעיקר על טענתם בדבר הסכם עם המשיב, לפיו לא תוגש נגדם תביעה אלא לאחר מימוש הבית. משנתברר כי בבית נמצא צד שלישי שעצר את הליכי המימוש בטענה כי המבקשים מכרו לו את זכויותיהם בבית המשועבד, עולה חשש להברחת נכסים על ידי המבקשים ולהכבדה על מימוש פסק הדין. הבקשה לעיקול זמני הוגשה בסמוך למתן הרשות להתגונן, לאור העובדות שנתגלו למשיב במסגרת ההליך עם הצד השלישי. לכן, על אף השיהוי בהגשת הבקשה לעיקול, אין בטעם זה כשלעצמו, כדי לדחות את הבקשה. כמו כן, איני רואה להתערב בקביעת בית משפט קמא, שדחה טענת המבקשים לגבי אי קבילות דברים שנאמרו במהלך מו"מ. הדברים נאמרו באולם בית המשפט בדלתיים פתוחות, במסגרת ההליך המתנהל כנגד הצד השלישי, ומבלי שהובהר כי הדברים נאמרים לצורך מו"מ לפשרה. 7. סופו של דבר, ומכוח סמכותי לפי תקנה 406(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, שאני דוחה את הבקשה ללא צורך בתשובת המשיב. מאחר שלא נתבקשה תשובה, אין צו להוצאות. הפקדון שהופקד, במידה והופקד, יוחזר למבקשים. עיקול זמניערעורעיקול