בית המשפט ציין כי ב"כ הבנק הביא בפני בית המשפט ציטוט מקוטע ובלתי ראוי, המשנה את משמעותו תוך מגמה להניע את בית המשפט לפסוק על פי כך. מעשה זה אינו ראוי ואינו מקובל. עוד ציין בית המשפט כי יכול עורך דין המייצג צד, להביא בפני בית המשפט גישות או פרשנויות שונות התומכות בעמדתו תוך הסתייעות במקורות משפטיים שונים; אין הוא רשאי להביא את אותם מקורות בדרך מטעה על מנת לתמוך בגישתו. להלן החלטה בנושא ציטוט משפטי מטעה בבית המשפט: החלטה המבקש, נתבע מס' 3, בתיק העיקרי, ערב כלפי הבנק התובע (להלן: "הבנק") לחובותיה של החברה הנתבעת מס' 1 (להלן: "החברה") יחד עם אביו הנתבע מס' 2 כמפורט בכתב "ערבות מתמדת ללא הגבלה בסכום", נספח ה' לכתב התביעה שהוגש על ידי הבנק ב"סדר דין מקוצר". בתצהיריו התומכים בבקשתו למתן רשות להתגונן, וכן כעולה מחקירתו הנגדית, אין המבקש כופר בערבותו הנ"ל ובחתימתו על כתב הערבות ועל טופס "גילוי מידע לערב", מוצג במ/2; הוא מודה גם בחוב עצמו ובכך שהחברה היא בבעלותו של אביו, הנתבע מס' 2, וכי הוא היה עובד של החברה בתקופה שבין שנת 1986 ועד שנת 1996, מועד בו התמוטטה החברה, והיה בעל זכות חתימה בחשבונה בבנק [ סעיפים 1 ו 11 עד 17 לתצהירו של המבקש מיום 19.12.04, עדותו בעמ' 1 לפרוטוקול הדיון וכן מוצג במ/1) ]. בנסיבות אלה, ניתן לנקות מעל פני השטח את הטענות השכיחות והמעייפות בדבר מצגים שהוצגו למבקש על ידי הבנק (ללא פרוט ושמות) ואי ידיעה של דברים כאלו ואחרים בהתנהלות חשבונות החברה בבנק. שלש טענות לתובע, לבד מהטענות הנ"ל שאינן ראויות לאיזכור נוסף. טענה ראשונה היא שהוא בגדר של "ערב יחיד" לפי תיקון תשנ"ב לחוק הערבות, תשכ"ז - 1967 (להלן: "חוק הערבות") מכח הוראות סעיף 5(ד) לחוק המתקן ועל כן יש לקצוב את ערבותו הבלתי מוגבלת בסכום, לפי הוראת סעיף 5(ד) הנ"ל. זכותו של ערב יחיד שחתם על ערבות בלתי מוגבלת בסכום לפני תיקון תשנ"ב לחוק הערבות, לקציבת הערבות הוכרה בע"א 1513/99, חיים דטיאשוילי ואח' נ. בנק לאומי לישראל בע"מ, פד"י נד3, פד"י 591 (להלן: "פס"ד דטיאשוילי"); באותו מקרה נעשתה האבחנה בין "ערב יחיד" הערב ל"חיוב" כמשמעותו בחוק המתקן בפרק ב' לחוק, ובין זכותו של "ערב יחיד" לקציבת ערבותו, לפי סעיף 5(ד) לחוק המתקן, שמיקומו הגיאוגרפי בפרק ג' לאותו חוק (ראה איזכור "פס"ד דטיאשוילי" בהסכמה בפסק הדין ע"א 6689/97 פנייה פייבוביץ' נ. בנק לאומי לישראל בע"מ ואח', פד"י נז1 עמ' 364). במקרה כאן, נחתמה הערבות על ידי הנתבע בתקופה שבין תיקון תשנ"ב לחוק הערבות לבין תיקון תשנ"ח לחוק, שלפיו פטור ערב יחיד מערבותו בעת שהיא בלתי מוגבלת בסכום. השאלה באשר למקרה כזה הועלתה ב"פס"ד דטיאשוילי" ונשארה שם ב"צריך עיון", לאחר בחינת שלש גישות אפשריות, תוך שדעת כב' השופט ריבלין, שכתב את פסק הדין, נוטה יותר לקבלת הגישה לפיה חלות הוראות תיקון תשנ"ח גם על מקרי הביניים. לא נראה לי לנכון לקבוע דין במקום שאין בו הלכה מבוררת, בשלב זה של בקשת הרשות להתגונן, ללא דיון מעמיק יותר. גישתי זו מתחזקת בשתיים: ראשית, כפי שלהלן, מהראוי לתת לנתבע רשות להתגונן בעניין נוסף, ועל כן תהיה הנטייה לאפשר דיון נוסף או עמוק יותר בעניין זה קלה יותר בהתחשב בכך שממילא לא יבוא סיום לדיונים בשלב זה. שנית, בהתייחסות ל"פס"ד דטיאשוילי" הביא ב"כ הבנק ציטוט כביכול מפסק הדין, לפיו בתקופת הביניים האמורה, לא יזכה הערב לקציבת הערבות, כהלכה מפורשת. ציטוט חלקי זה, כפי שהובא על ידי ב"כ הבנק אין מקורו באי הבנה; השמטת חלקים מהפיסקה הכתובה בפסק הדין, שמהם ברור שהדברים אמורים שם נוגעים ליחס שבין זכויות "הערב היחיד" בפרק ב' לתיקון תשנ"ב ובין הגדרתו וזכויותיו לפי פרק ג' , יש בה כדי להצביע על כך שנעשה ניסיון הטעיה כלפי בית המשפט, ולכך תוצאות במישור ההוצאות בהמשך הדברים. גם מסיבה זו ראוי הבנק שיידרש לסוגיה בפעם נוספת, וכראוי. טענה שנייה היא שיהוי שנהג הבנק בפעולותיו כנגד הנתבע, שהיה בהן כדי להגביר את גובה החוב מספר מונים. התביעה הוגשה בשנת 1998; פסק דין ניתן בהעדר הגנה נגד הנתבע ביום 25.1.99; רק ביום 27.12.2004 לאמור, שש שנים לאחר מתן פסק הדין, הגיש המבקש בקשה לביטול פסק הדין, כמסתבר מכך שנודע לו על פסק הדין בעקבות הליכי הוצל"פ שתחילתם במועד סמוך לבקשת הביטול (ראה הליך ההוצל"פ נספח ב' לתצהיר התומך בבקשה לביטול פסק הדין, בש"א 192080/04 בתיק זה). פסק הדין בוטל בהסכמה ובעקבות כך הוגשה בקשה זו, למתן רשות להתגונן. השאלה האם השתהה הבנק באופן או מסיבה המקנים למבקש הגנה ראויה, היא נושא לבחינה בשלב מאוחר יותר, שעשוי שהבנק יוכיח כי השיהוי נובע מהמבקש דוגמת כך שלא ניתן היה לאתר אותו וכו'. מאידך, על פני הדברים, בהעדר כל סיבה נראית או מוכחת, אכן השתהה הבנק באופן העשוי לגרום נזק למבקש. המבקש לא היה צריך לפרט את פרטי הנזק שנגרם לו או לכמתו במדויק שעה שברור הוא שעבירת הזמן הגדילה במאוד את חובו לבנק, הן בריבית והן בהוצאות לרבות הוצאות הוצל"פ ושכ"ט עו"ד, כפי טענה הבנק (סעיף 11 לסיכומי טענותיו) שם הן עשויות היו, אולי, להיחסך. בנסיבות כאלו, לא מהדין להטיל על המבקש הוצאות עריכת חוות דעת מדויקת לביסוס הנזק, כאשר המידע ממילא מצוי בידי הבנק וכאשר ברור הוא, שאם יש צדק בטענתו, נגרם לו אכן נזק רב [ ראה מקרה מקביל ולדוגמא: ע"א 105/89 קואופ אבן יהודה אגודה שיתופית בע"מ נ. בנק הפועלים בע"מ פד"י מה3 עמ' 585 בעמ' 591 - 592). לא מצאתי ממש בטענת המבקש לפיה הסדר פריסת החוב שנעשה בין הבנק לבין החברה ונתבע מס' 3 יש בו כדי לפגום להגדיל את חיובו הוא; ברור על פניו שהסדר פריסת החוב יש בו רק כדי להיטיב את מצבם של החייבים; המבקש עצמו לא ידע להסביר מדוע טען טענה כזו (ראה בחקירתו הנגדית). מכל האמור לעיל, אני מתיר למבקש להתגונן בטענות לפיהן גרם לו הבנק נזק בשיהוי וכן כי הוא פטור מערבותו, כולה או חלקה, בהתחשב בהוראות התיקון של חוק הערבות משנות תשנ"ב ותשנ"ח. הבנק ישא בהוצאות לטובת אוצר המדינה. כפי שציינתי לעיל, הביא ב"כ הבנק בפני בית המשפט ציטוט מקוטע ובלתי ראוי, המשנה את משמעותו תוך מגמה להניע את בית המשפט לפסוק על פי כך. מעשה זה אינו ראוי ואינו מקובל; יכול עורך דין המייצג צד, להביא בפני בית המשפט גישות או פרשנויות שונות התומכות בעמדתו תוך הסתייעות במקורות משפטיים שונים; אין הוא רשאי להביא את אותם מקורות בדרך מטעה על מנת לתמוך בגישתו. הבנק ישא על כן בהוצאות לטובת אוצר המדינה בסכום של -.1,500 ₪ בצרוף ריבית והצמדה מהיום ועד התשלום בפועל. לא ישולם הסכום בתוך 20 יום מעת מסירת החלטה זו לידי ב"כ הבנק, תמחק התביעה.הטעיית בית המשפטהטעיה