להלן פסק דין בנושא תביעה בסדר דין מקוצר - תאונת דרכים: פסק דין התובעת, חברה העוסקת בעסקי הביטוח, הגישה נגד הנתבעות ביום 19.1.04 כתב תביעה בסדר דין מקוצר על סך 1,371 ₪. עילתה של תביעה זו היא תאונת דרכים שאירעה ביום 17.12.01, אשר בגינה פיצתה התובעת צד ג' ועתה היא תובעת מחברת דיסקונט ליסינג בע"מ (להלן - הנתבעת 2) לשלם לה את סכום ההשתתפות העצמית בגין אותו פיצוי. נתבעת 2 הגישה בקשה למתן רשות להתגונן (בש"א 177377/04) ובקשה לדחות את התביעה על הסף ו/או למחיקת כותרת (בש"א 177375/04). התובעת נתנה הסכמתה למתן רשות להתגונן והצדדים הסכימו, שפסק הדין ינתן לאחר הגשת סיכומים בכתב. הסכמת הצדדים קיבלה תוקף של החלטה. השאלה העומדת לדיון היא, האם הנתבעת 2, כחברת ליסינג וכמשכירה, חבה בתשלום דמי ההשתתפות העצמית על פי פוליסת הביטוח או שמא, החובה חלה על השוכרת בלבד (הנתבעת 1). לטענת התובעת, הנתבעות 1 ו-2 היו מבוטחות יחד ולחוד בפוליסת ביטוח רכב נגד נזקי רכוש לרכב ולצדדים שלישיים. פוליסת הביטוח הופקה על שם הנתבעת 2 כמבוטחת ולא כמוטבת ולכן חלות עליה כל הוראות הפוליסה, זכויות וחובות כאחד ואין היא יכולה ליהנות רק מפירותיה. הכחשת הנתבעת את דבר השליחות ואת עצם עריכת הביטוח על ידה, מהווה חוסר תום לב ונסיון לעשיית עושר ולא במשפט. לדברי נתבעת 2, במסגרת עיסוקה במתן הלוואות לצורך מימון רכישת רכב, חתמה על הסכם שכירות עם הנתבעת 1 (להלן - הסכם השכירות). לטענתה, אין לחייב אותה בתשלום דמי ההשתתפות העצמית, מכיוון שמשך כל תקופת ההסכם היה הרכב בחזקתה ובשימושה הבלעדי של נתבעת 1, לכן חובת התשלום חלה עליה. עוד הוסיפה נתבעת 2, כי בהתאם להלכה הפסוקה היא לא חבה חובה כלשהי כלפי התובעת. בסיכומיו, טען לראשונה ב"כ נתבעת 2, כי התובעת לא הודיעה לה על אירוע התאונה ולא פנתה אליה בדרישה לתשלום דמי השתתפות עצמית. אין מקום להתייחס לטענות אלה. נתבעת אינה יכולה להעלות בסיכומיה לראשונה טענות, שאין להן בסיס בכתבי הטענות ובחומר הראיות המצוי בתיק. פוליסת הביטוח הוצאה על שם שתי הנתבעות גם יחד. אין מחלוקת בין הצדדים, כי הנתבעת 2 לא חתמה על ההצעה לביטוח וכי כל המסמכים הדרושים להוצאת הביטוח נחתמו על ידי הנתבעת 1. כשמדובר בחברות העוסקות במתן הלוואות למימון רכישת רכב, הביטוח יכול להעשות על ידי השוכר ואז החברה היא המוטבת ויכול להעשות כך, שהחברה המממנת היא המבוטחת עצמה. הנתבעת 2 במקרה שלפנינו, בחרה בדרך השניה, כאשר היא רשומה כמבוטחת בפוליסת הביטוח. עיון בהסכם השכירות מלמד, כי הנתבעת 2 הטילה על הנתבעת 1 את החובה לשלם על הביטוח ולשאת בנזקים במידה ויתרחשו וכן הורתה לה לבקש מהמבטחת להנפיק את הפוליסה על שמה. בהסכם השכירות בסעיף 12, תחת הכותרת "ביטוח, אבדן, נזק", נאמר כך: "הציוד יבוטח על ידי המשכירה, אלא אם כן צויין אחרת בטבלה ב'... פוליסת הביטוח תונפק על שם המשכירה, תוך התייחסות לעסקת השכירות ותכלול הוראה מפורשת, שכל סכום המגיע מכח הביטוח נשוא הפוליסה הנ"ל, יהא שייך למשכירה ויועבר אליה בלבד. התשלומים הקשורים לביטוח, יחולו על השוכר...". בסעיף 13 לאותו הסכם, נאמר: "מבלי לפגוע ו/או לגרוע מן האמור בהוראות סעיף 12 לעיל, יבטח השוכר את הציוד בגין נזקים לגוף ולרכוש, כמו כן יבטח השוכר את עובדיו ו/או צד ג' בכל הנוגע לציוד במשך כל תקופת השכירות עד כמה שאינם מכוסים על ידי הביטוח שבוצע טרם מסירת הציוד לידו. כל הביטוחים על פי סעיף זה יהיו על חשבונו של השוכר ועל אחריותו בלבד אך יציינו במפורש כי המבוטחים הם המשכירה והשוכר ויכללו הוראה שכל סכום המגיע על פי הביטוח יהיה שייך למשכירה ויועבר למשכירה.". השוכרת, הנתבעת 1, פעלה על פי הוראות הסכם השכירות והמבוטחים על פי הפוליסה הם "דיסקונט ליסינג ו/או ר.פ. הנדסה". עוד יצויין, כי העובדה שביחסים הפנימיים בין הנתבעת 1 לנתבעת 2, הנתבעת 1 צריכה לשאת באחריות על כל נזק ובתשלומים, אין בה כדי לפגוע בזכות התובעת כלפי הנתבעת 2 על פי חוזה ביטוח. בע"א (מחוזי, חיפה) 2611/02 קראל רם בע"מ נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, נקבע בדעת רוב, כדלהלן: "השאלה היא לכן אם יש או אין חוזה ביטוח שהצדדים לו הם המערערת והמשיבה. תשובתי לשאלה זו היא חיובית ומהטעם של קמא, היינו שהלווה כאשר פעל והוציא תעודת ביטוח על פי ההתחייבות החוזית שלו כלפי המערערת עשה כן כשלוחה של המערערת. שליחות יכולה להיווצר לפי ס' 3 (א) לחוק השליחות, תשכ"ה - 1965, גם ע"י "התנהגות השולח" והחוזה בין המערערת ללווה המחייב אותו להוציא תעודת ביטוח על שמה של המערערת, היא בודאי בגדר "התנהגות" כזו. זאת ועוד, כאשר קיבלה המערערת את תעודת הביטוח וראתה שהיא המבוטחת (ולא רק המוטבת) ושתקה, הרי אישרה בכך את הפעולה בדיעבד ולפי ס' 6 (א) לחוק השליחות "אישור בדיעבד כהרשאה מלכתחילה". פסק הדין מבחין בין מקרה שבו חברת הליסינג היא המבוטחת לפי הפוליסה, לבין מקרה שבו חברת הליסינג היא מוטבת על פי הפוליסה. הנתבעת 2 נרשמה בפוליסת הביטוח כמבוטחת ולא כמוטבת. יתרה מזאת, בסעיפים שצוטטו לעיל מהסכם השכירות, הורתה הנתבעת 2 לנתבעת 1 לרשום אותה כמבוטחת. חזקה על הנתבעת 2, שהיתה ערה למשמעות העובדה שתירשם כמבוטחת בפוליסת הביטוח. זאת ועוד, אילו סברה הנתבעת 2, כי פוליסת הביטוח הופקה שלא כראוי או כי הנתבעת 1 לא היתה רשאית לבקש פוליסה שבה הנתבעת 2 היא המבוטחת, היה עליה לפנות לתובעת מיד עם קבלת עותק הפוליסה ולדרוש את תיקונה. נתבעות 1 ו- 2 היו רשומות כמבוטחות בפוליסת הביטוח וזאת על פי הוראת הנתבעת 2 בהסכם השכירות. למעשה, מדובר בביטוח משותף, אשר מחייב אותן יחד ולחוד. משלא הצליחה התובעת לגבות את ההשתתפות העצמית מאחת, אין כל מניעה לקבלה מהאחרת (לעניין מבוטחים משותפים ראו: י' אליאס, דיני ביטוח (מהדורה ראשונה) בעמ' 63). נתבעת 2 היא הבעלים של הרכב (סעיף 8 להסכם השכירות). אין מדובר בצד זר, אשר הזיקה אליו רחוקה, אלא בצד אשר יש לו אינטרס ברור בביטוח וברכב. שתי הערות לסיום: האחת, מדובר בשאלה חוזית ולא בשאלה נזיקית ועל כן ת.א. 147/01, אליו מפנה ב"כ הנתבעת 2, אינו רלוונטי לענייננו. השניה, הנתבעת 2 לא טענה בבקשותיה ולא הניחה תשתית עובדתית לכך, שהוסכם בין הצדדים לחוזה הביטוח, שיוקנה לה מעמד של מבוטח ללא שתתחייב לשלם את דמי הביטוח או את ההשתתפות העצמית (למעט, במקרה שהיא עצמה מקבלת תגמולי ביטוח). לאור כל האמור, אני מקבל את התביעה ומחייב את הנתבעת 2 לשלם לתובעת את דמי ההשתתפות העצמית בסך 1,371 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין, מיום 19.1.04 ועד לתשלום בפועל. כמו כן, תשלם הנתבעת 2 לתובעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 750 ₪ בתוספת מע"מ, הפרשי הצמדה וריבית כחוק, החל מהיום ועד לתשלום בפועל. סדר דין מקוצרתאונת דרכים