להלן גזר דין בנושא אלימות במועדון לילה: גזר דין 1. ניתנה הכרעת דין בה הורשעו שלושת הנאשמים בתקיפתם של שני מתלוננים, ובגרימת חבלות של ממש לאחד מהם, על פי סעיף 382(א) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: "החוק"), בנסיבות הסעיפים 379 ו-380 לחוק. מטעם משפטי-עובדתי זוכו הנאשמת 1 ונאשם 2 מעבירת האיומים שיוחסה להם. 2. העובדות בקליפת אגוז הן אלה: הנאשם 2 ובתו, הנאשמת 1, ניהלו בתאריך 29.8.02 מועדון לילה בשם "דיוה" בתל-אביב (בהעדרו של בעליו, בנו של הנאשם 2) ופיקחו על פעילותו; הנאשם 3 הועסק שם באותו מועד כמאבטח. במועד האמור בילו במועדון X ו X (הם יכונו להלן: "המתלוננים") יחד עם קבוצת ידידים. בסמוך לשעת חצות, בעקבות כינוי גנאי שכינה אחד המתלוננים, X (להלן: "אהוד"), את הנאשמת 1, התרחש בפתח המועדון אירוע אלים שעל טיבו ונסיבותיו היו הצדדים חלוקים. מכל מקום, בעקבות האירוע זומנה המשטרה למקום ואהוד נמצא חבול בפניו. 3. לאחר שמיעת ההוכחות בתיק קבעתי (בהכרעת הדין) כי הוכח מעבר לכל ספק סביר ששלושת הנאשמים (ואדם נוסף שזהותו לא נודעה) תקפו בצוותא את שני המתלוננים, הכו אותם באגרופים, הפילו אותם ארצה; קבעתי גם כי אהוד ספג בעיטות, וכי נגרמו לו חבלות של ממש - פציעות בפניו (בשפה ומתחת לעין) ושבר בשן. שלושת הנאשמים הורשעו כאמור בתקיפתו בצוותא של דרור ברכה, לפי סעיף 382(א) בנסיבות סעיף 379 לחוק; הם הורשעו גם בתקיפתו בצוותא של אהוד, תקיפה שגרמה לו חבלה ממשית, לפי סעיף 382(א) לחוק בנסיבות סעיף 380 לחוק. 4. התביעה וההגנה חלוקים בעמדתם לגבי העונש: בא כוחם של הנאשמים ביקש בטיעוניו לתת משקל נכבד לנסיבותיו המיוחדות של האירוע, ובעיקר לחלקם המכריע של המתלוננים בהתלקחותו, וכן, לנסיבותיהם האישיות החיוביות של הנאשמים כולם, ועתר להשית עליהם ענישה מתונה, ללא הרשעה, כדי שלא לפגוע בעיסוקיהם ובאורח חייהם התקין. לגבי הנאשמת 1, שהייתה כבת 21 בעת התרחשות האירוע, הסתמך הסנגור על תסקיר המבחן החיובי והמלצותיו בדבר הימנעות מהרשעה. התביעה מצדה טענה כי את ההרשעה יש להותיר על כנה, נוכח חומרת המעשים ותוצאותיהם, ובשל אלה גם עתרה להשית על הנאשמים עונשים מרתיעים, תוך אבחנה בין הנאשמים 2 ו-3 לבין הנאשמת 1 שחלקה, לגישת התביעה, בתקיפת המתלוננים, היה גדול יותר מחלקם של האחרים. 5. השאלה הקשה והנכבדה בדבר דרכי הענישה הרצויות בכלל, ובמקרים פרטניים בפרט, העסיקה מלומדים רבים בתחומי המשפט והחברה, הקרימינולוגיה ותורת הענישה, ונראה שלמרות הגישות השונות שרווחו, מוסכם כיום על כולם כי בגזירת עונשו של נאשם יש לאזן בין שיקולים שונים: אינטרס הציבור בדבר ענישה חברתית שוויונית, שתהווה פונקציה של סוג העבירה וחומרתה, ואשר מטרתה הרתעה וריסון, מצד אחד; ומן הצד האחר - אישיותו המיוחדת של העבריין האינדיבידואלי, תוך הבנת תכונותיו, רקעו האישי והחברתי, צרכיו האינדיבידואליים, גילו ועברו הפלילי, וסיכויי שיקומו. במידה של הפשטה אומר, כי מן ההיבט האינדיבידואלי, עומד אכן עניינה של החברה בהשבתו לחיקה של מי שסטה מדרך הישר, ולו פעם אחת, ולשם כך, ראוי להבין את אופיו של נאשם, רקעו ותכונותיו, ומהיבט העבירה - יש להבין את המניעים ואת הנסיבות שהביאו את הנאשם לאן שהביאוהו; עניינה של החברה לפעול למניעת הישנות המעשים. 6. מלאכת האיזון במקרה שלפניי איננה פשוטה, שכן, שיקולים של אינטרס הציבור מנחים אותי לתת משקל רב, במקרה זה, לחומרת מעשי הנאשמים, לרקע ולנסיבות, ובעיקר לתוצאות החבלתיות החמורות. מאידך גיסא, לא ניתן לי להתעלם מעברם הנקי של הנאשמים, מתמונת חייהם התקינה, ומנסיבות האירוע, שגרמו לנאשמים להיגרר, כטענת סנגורם, לאלימות חמורה וחריגה. שיקולים אחרונים אלה תוארו בתסקיר המבחן שהוגש בעניינה של הנאשמת 1, ובטיעוני הסניגור לגבי שלושת הנאשמים, איש איש ונסיבותיו. לאורם, עתר הסנגור, כאמור, להקל בדינם של השלושה, ולבטל את הרשעתם. 7. עתירותיו האמורות של הסנגור מרחיקות לכת לקולא, ולא אוכל להיעתר להן. מבחינת אינטרס הציבור, אין זה מספיק להטמיע בחוק סטנדרטים של התנהגות; הציבור חייב לראותם מיושמים בכל עת, ולראות בהם חלק בלתי נפרד מנוהגים חברתיים מקובלים המגינים על גופו, רכושו וכבודו של כל אחד מתוכו. בשל כך מצווים בתי המשפט, שמצאו נאשם אשם בביצועה של עבירה, להרשיעו ולגזור את דינו. הימנעות מהרשעה, כעתירת הסניגור, וענישה סלחנית במקרים של התנהגות עבריינית חמורה, עלולים להביא להתמוטטות עכבות מוסריות, להתפרש כהתפשרות על ערכים ועל נורמות, לפגוע באמינות מימושו של האיום בעונש הקבוע בחוק בצדו של האיסור, ולהעביר מסר שלילי לעבריינים פוטנציאלים. באותו אופן בו השתת עונש ממשי הוא בבחינת ביטוי חברתי חריף לגינוי לו ראוי מעשה חמור, כך, אימוץ גישה סלחנית עלול להחליש את הכרת האיסור שבהתנהגות. 8. זאת ועוד; הכללים שנקבעו בפסיקה לעניין "אי הרשעה" מתייחסים למקרים מיוחדים ולנסיבות יוצאות דופן, בהם שוכנע בית המשפט שמדובר בכישלון חד פעמי של הנאשם או הנאשמת, שאיננו מאפיין את התנהגותם בדרך כלל, וכאשר אין יחס סביר בין הנזק הצפוי מן ההרשעה בדין לבין חומרתה של העבירה, וכאשר הנסיבות הן כאלה שאין זה הראוי להטביע באותו נאשם או נאשמת חותם של פליליות, שעשוי לגרום להם נזק רב בעתיד, נזק שאיננו שקול כנגד הנזק שנגרם לחברה כתוצאה מאי הרשעת הנאשם או הנאשמת [רע"פ 432/85 ג' רומנו נ' מדינת ישראל, תקדין עליון, 1985 (3), 737; רע"פ 2765/01 ר' לוינסון נ' מדינת ישראל, תקדין עליון 2001(3), 1979; ע"פ 2083/96 ת' כתב נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(3), 337]. מן הטעמים המצטברים אין בדעתי לעשות שימוש בסמכות שהקנה המחוקק לבתי-המשפט בדבר הימנעות מהרשעה, או, ביטולה. 9. אני נכונה להסכים שתמונת חייהם של הנאשמים, ככלל, נראית תקינה וחיובית, שהרי הם אנשים שלא הסתבכו בעבר עם החוק, הליכי המשפט הפלילי, כך נאמר, זרים להם, ולא מן הנמנע שאלה השפיעו עליהם השפעה קשה ומרתיעה. אלא שבכך בלבד אין די כדי לחלצם מהרשעה ומענישה חמורה. אינני מתעלמת מנתוניהם האישיים של הנאשמים: גילו המתקדם של הנאשם 2, שהוא כבן 58, בעל משפחה נורמטיבית, וגילה הצעיר של בתו, הנאשמת 1, שהיא בת 25 (כיום) מתפקדת באורח תקין, ומתעתדת, על פי דבריה לקצינת המבחן, ללמוד לימודים אקדמאיים (נושא הלימוד המיועד - לא נמסר). יצוין כאן כי הנאשמת 1 זכתה לפטור משרות צבאי עקב הצהרתה על אורח חיים מסורתי. אני ערה לתפקודו הנורמטיבי של הנאשם מס' 3, שהוא בן 33 שנים, עובד לפרנסתו כקונדוקטור, ולאחרונה מחלים מפציעה שנפצע במשחק כדורגל. תעודות רפואיות שהגיש הנאשם 3 מחודש אוגוסט 2005 מוכיחות כי נגרם שבר בקרסול רגל ימין, השבר קובע בגבס,והנאשם 3 נמצא בתהליך של החלמה. 10. בכל הנוגע לנסיבות האירוע האלים בו הסתבכו הנאשמים, אינני מוציאה מכלל אפשרות כי הנאשמים נחלצו לתגובה אלימה כנגד המתלוננים בשל העלבון שעורר בהם הכינוי "דאבה" אותו כיוון אהוד לעבר נאשמת 1. אלא שכל השיקולים לקולא, בכללם אותו קינטור לו טענו, אינם שקולים כנגד מידת האלימות שבה פעלו הנאשמים כלפי המתלוננים, אלימות שלדעתי היא קיצונית לחומרה, וראויה להוקעה ולגינוי. גם הקינטור הנטען איננו שקול לעוצמת האלימות שנתגלתה בתגובת הנאשמים לאותו קינטור. חומרת מעשי הנאשמים בעצם מעשי התקיפה ונסיבותיה, בעוצמתה של האלימות, בעובדה שכוונה כלפי שניים מאורחי המועדון, בשל סיבה של מה בכך; חומרה יתרה יש לראות בתוצאות החבלתיות שנגרמו לאחד המתלוננים. מחמירה את המעשים גם העובדה שעם התוקפים נימנו מאבטח המועדון ומנהליו, אשר אמורים היו לדאוג לשלום הלקוחות - מחמירה את נסיבות המעשים. אם רצו הנאשמים להרחיק את המתלוננים מהמועדון, הייתה דרך אחרת, ראויה יותר, לעשות כן. הנאשמים בחרו בדרך אלימה וקיצונית: הם הפליאו את מכותיהם במתלוננים והכו בהם באגרופיהם, בעומדם ובשוכבם על הארץ; שניים אחזו באהוד: "תפסו אותו בידיים וברגלים", דברי העד דרור ברכה, ואמרו לנאשמת 1: "בואי, בואי, הוא קרא לך דאבה, בואי תני לו בעיטות" (עמ' 13 לפרוטוקול, ש' 12-18). טענת הנאשמים להתנהגות בריונית מצד המתלוננים אין לה על מה שתסמוך; ראיתי את המתלוננים שהעידו לפניי, והתרשמתי מדבריהם, ממראם ומהליכותיהם התרבותיות. הצגתם כבריונים היא הבל. לסיכום, מדובר במעשים חמורים ומסוכנים, שנבעו ממניע פסול. לא מיותר להזכיר, כי איש מבין הנאשמים לא ניחם על מעשיו, לא הביע צל של חרטה, ולא גילה תובנה באשר לחריגות התנהגותו. 11. כחברה מתוקנת הרואה ערך עליון בשמירה על חייו ושלמות גופו של כל אזרח באשר הוא; כחברה שחרטה על דגלה את משימת השמירה על שלום הציבור וביטחונו; וכחברה שהכריזה מלחמת חורמה על האלימות שפשטה בה; ראוי להוקיע כל גילוי של אלימות המעיבה על חיינו והופכת אותם בלתי נסבלים. בית-המשפט מצווה להירתם למלחמה באלימות ולהגיב על גילוייה בענישה הולמת, קשה, שתביע את הסלידה העמוקה ממעשי האלימות, המסתיימים, לדאבון לב, בחבלות גוף קשות, ולעתים בקיפוח חיים. במיוחד כך, בתקופה זו בה עדים אנו להסלמה בגילויי האלימות במקומות בילוי ציבוריים, ובמועדוני לילה. לא ניתן להטמיע ערכים ונורמות תקינות אם ינקטו בתי-המשפט בענישה סלחנית, ועוד ענישה שאין בצידה הרשעה. 12. מן הטעמים שמניתי, אני סבורה שהעונש הראוי וההולם שצריך להיגזר על הנאשמים כולם הוא עונש מאסר ממושך בפועל, כשבצדו עונש מאסר על תנאי, ופיצוי כספי למתלוננים. לגישתי, אמורים הנאשמים לשאת בענישה אחידה אשר תשקף את פעולתם העבריינית המשותפת. שהרי, בהכרעת-הדין קבעתי כי שלושת הנאשמים (ואדם נוסף) תקפו בצוותא את המתלוננים, וגרמו יחדיו חבלות לאהוד. קבעתי, נוכח הראיות שהיו לפניי (ראו: סעיף 9 להכרעת הדין) כי אין זה מעלה ואין זה מוריד מי בעט או מי הכה בפועל את המתלוננים מכה זו או אחרת באופן פיזי. שלושת הנאשמים פעלו כחבורה, בצוותא חדא (הגם ששותפותם הייתה ספונטנית), על פי ההגדרה שבסעיף 29(ב) לחוק העונשין, ועל כן, חייב כל אחד ואחד מהם במעשי התקיפה והחבלה כולם [ע"פ 259/97 סובחי נ' מדינת ישראל, תקדין עליון 1998(2) 308; וכן: ע"פ 4693/01 מדינת ישראל נ' בביזאיב, פ"ד נו(5) 580, בעמ' 585]. 13. בהתחשב בשיקולים לחומרה שמניתי, ועל אף השיקולים לקולא, נראים בעיני העונשים שעתרה התביעה לגזור על הנאשמים עונשים מתונים ביותר. העונשים להם עתרה התביעה אינם עולים בקנה אחד עם אינטרס הציבור אותו היא אמורה לייצג; הם אינם משקפים את הענישה הראויה וההולמת את חומרת האירוע, את חומרת המעשים ואת תוצאתם; הם אינם משקפים את חומרת ההפרה של ערכים חברתיים מוגנים, ובודאי לא את מטרות הענישה; הם גם אינם משקפים את העובדה שהנאשמים לא הפנימו את חומרת מעשיהם, ולמרות שהורשעו לא הביעו צער או חרטה על תוצאות מעשיהם. דעתי היא שהעונשים להם עתרה התביעה בתיק זה מנוגדים למדיניותה המקובלת והנוהגת בעבירות אלימות בכלל, ובעבירות אלימות שתוצאתן חבלנית. והרי, בימים אלה ואחרים עותרת התביעה, בעבירות מסוג זה, ובנסיבות דומות, לעונשים חמורים פי כמה וכמה. אף באותו יום ממש, 11.10.05, בעניין ת"פ 1607/04 מדינת ישראל נ' חמיאס, עתרה התביעה לבית-המשפט להשית עונש מאסר בפועל ומאסר על תנאי על הנאשם, אשר הודה בתקיפת המתלונן (באמצעות אלה), בגרימת חבלות, ובגרימת נזק לרכבו; זאת, על אף ששרות המבחן דיווח כי חמיאס השתלב זה מכבר בטיפול מקצועי בבעיית האלימות, והמליץ להסתפק בענישה מתונה ביותר. 14. הכלל הוא כי בית-המשפט איננו מחויב לאמץ את המלצת התביעה לעונש כרף עליון. שופט היושב בדין מצוּוה אמנם להאזין לטענות הצדדים לעונש, לשקול אותן ולבחנן, אולם אין הוא חייב לקבל אותן בגזר דינו. הסמכות לקביעת גזר הדין והאחריות המתחייבת ממנה מוטלת על השופט היושב בדין ועליו בלבד. השופט אינו יכול להתפרק מסמכותו זו, לא כאשר קיימת הסכמה בין צדדים בהסדר טיעון, וגם לא במקרה שבו התביעה ממליצה על עונש מקל ללא הסדר טיעון. המלצת התביעה, בהסדר או שלא בהסדר, הינה המלצה בלבד, ואין בה כדי לחייב את בית המשפט [ראו: ע"פ 534/04 פלוני נ' מדינת ישראל, תקדין עליון 2005(1), 751 (להלן: פרשת "פלוני")]. הערעור שנדון בבית-המשפט העליון בפרשת "פלוני" נסב על גזר-דינו של בית המשפט המחוזי לנוער בתל-אביב-יפו (הרכב כב' השופטת ס' רוטלוי) בפניו הואשם קטין במעשה סדום בנסיבות אינוס בקטינה כבת חמש, וברצח הקטינה ב-31 דקירות סכין. בית המשפט המחוזי גזר את דינו של הנאשם (אף שבעת ביצוע העבירות היה גילו פחות מ-14 שנים) ל- 15 שנות מאסר לריצוי בפועל, ועוד 3 שנות מאסר על-תנאי, על אף שהתביעה עתרה לרף ענישה נמוך מזה. בית-המשפט העליון פסק (מפי כב' השופטת ד' ביניש), כי גם אם אמור בית-המשפט להתחשב בהמלצת התביעה לעונש, ולהעניק לה משקל בעת גזירת הדין, שהרי היא זו שמייצגת את אינטרס הציבור, יש לזכור כי משקל טיעוניה של התביעה אינו בהכרח מכריע. בסופו של יום, האחריות המשפטית והמוסרית לעונש מוטלת על בית-המשפט, וכמי שמופקד על גזירת-הדין, מוטלת על בית-המשפט האחריות להגנה על זכויות הנאשם מחד-גיסא, ולשמירת אינטרס הציבור מאידך-גיסא. על כן, אין זה ראוי להעניק לתביעה את הכוח המכריע לקבוע את הרף העליון לענישה. הרף העליון לענישה נקבע על ידי המחוקק בלבד, נאמר בפרשת "פלוני", ותפקידה של התביעה אינו לתחום את סמכותו של בית המשפט בהטלת עונשים. סמכותו של בית המשפט לגזור את דינו של הנאשם אינה מוגבלת להמלצת התביעה לעונש ואינה מצטמצמת לכדי בחירה בין האופציות השונות המוצעות על ידי הצדדים. יפים לענייננו דברי כב' השופט מ' חשין: "והנה, הסמכות להשית עונשים על מי שהורשעו בדינם ניתנה לבתי-המשפט, להם ולא לאחר זולתם. בתי המשפט לא יורשו להסב פניהם לצדדים, לנסות ולמצוא גוף אחר זולתם שיישא באחריות לעונשים שהם מטילים; האחריות לעונשים בתי-המשפט לא יוכלו לחלוק אותה עם אחרים, לרבות לא עם התביעה הכללית שתבקש להטיל עונשים אלה או אחרים, בין בכלל בין במקרה פלוני או אלמוני" [ע"פ 1289,1290/93 לוי נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(5) 158, 171]. אשר על כן, בגזירת הדין אין סמכותו של בית המשפט מוגבלת לבחירה בין ההצעות השונות של הצדדים ואין הצעותיהם של הצדדים יוצרות תחום שממנו אסור לבית המשפט לחרוג. בית המשפט מוסמך ורשאי לסטות מהמלצת התביעה כאשר הנסיבות מצדיקות זאת. עם זאת, קבע בית-המשפט העליון, בסיכום דבריו בפרשת "פלוני", כי בדרך כלל יסטה בית המשפט לחומרה מהעונש המוצע לו על ידי התביעה רק בהתקיים טעמים מיוחדים המצדיקים סטיה כזו [להשוואה: דברי כב' השופט מצא בע"פ 442/91 אסיס נ' מדינת ישראל (לא פורסם); וע"פ 2034/91 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם)]. 15. מאחר שבית-המשפט איננו שם עצמו קטיגורם של נאשמים, ונוכח הנחיות ברורות שיצאו בעניין זה מבית-המשפט העליון בע"פ 534/04, בפרשת "פלוני", לא אמצה את הדין עם הנאשמים שלפניי, אף שמלכתחילה סברתי שהם ראויים לעונשים חמורים. אשר על כן, ועל פי המסגרת הנורמטיבית שהתוויתי, כמפורט לעיל, וכן, נוכח קביעתי בדבר אחריותם השווה של הנאשמים לאירוע ולתוצאותיו, אחריות המכתיבה את אחידות ענישתם (ראו סעיף 10 וסעיף 12 לגזר הדין), אני גוזרת על שלושת הנאשמים עונשים זהים, כדלקמן: א. 10 חודשי מאסר על תנאי, והתנאי הוא שהנאשמים לא יעברו משך 3 שנים מהיום עבירה של אלימות כנגד הגוף, כנגד אדם, לרבות עבירה של ניסיון למעשה אלימות, אך להוציא איומים. בגין עבירה של איומים - יעמוד התנאי על 3 חודשים למשך 2 שנים מהיום. ב. על כל אחד מהנאשמים מוטל קנס כספי בשיעור 1500 ₪, או, 60 ימי מאסר תמורתו. הקנס ישולם לקופת בית-המשפט ב-5 תשלומים שווים ורצופים, שהראשון בהם לא יאוחר מ-10.11.05, וכל תשלום נוסף - ב-10 לחודש שלאחר מכן. ג. על כל אחד מהנאשמים מוטל לפצות את המתלונן אהוד שילד פיצוי כספי בשיעור 2000 ₪. הפיצוי יופקד בקופת בית-המשפט לא יאוחר מיום 2.2.06. ד. על כל אחד מהנאשמים מוטל לפצות את המתלונן דרור ברכה פיצוי כספי בשיעור 800 ₪. הפיצוי יופקד בקופת בית-המשפט לא יאוחר מיום 2.2.06. הודע על זכות ערעור לבית-המשפט המחוזי משך 45 יום מהיום.אלימות