אשפוז פלילי

ישנם הבדלים מהותיים בין האשפוז "במסלול הפלילי" ל"מסלול האזרחי". הבדלים אלו קיבלו ביטוי נרחב בפסיקת בית המשפט העליון. להלן פסק דין בנושא אשפוז פלילי: פסק דין כב' השופטת גבריאלה (דה-ליאו) לוי: בפנינו ערעור על החלטת בית משפט השלום בנצרת (כב' השופט, ס. הנשיא, ג. אזולאי) מיום 23.8.06, אשר לפיה הוכרז המערער כבלתי כשיר לעמוד לדין ועל כן הופסקו ההליכים כנגדו. כמו כן, לאור מחלתו של המערער ורמת מסוכנותו הגבוהה לעצמו ולזולתו, אושפז המערער בצו כפוי מכוח סעיף 15(א) לחוק טיפול בחולי נפש, התשנ"א-1991 (להלן: "חוק לטיפול בחולי נפש"). כאשר לעניין קציבת תקופת אשפוזו של המערער קבע בית משפט קמא כי הינו נעדר סמכות לקצוב את תקופת האשפוז. ההליך בבית משפט קמא כנגד המערער הוגש כתב אישום בגין איומים, עבירה לפי סעיף 192 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין") ותקיפה סתם בנסיבות מחמירות (בת זוג), עבירה לפי סעיף 379+382(ב) (1) לחוק העונשין. ביום 19.7.06 במסגרת בקשה למעצרו של המשיב לצרכי חקירה, הסכימו הצדדים כי המערער ישלח לבדיקה פסיכיאטרית במוסד לבריאות הנפש "שער מנשה". על כן, הוציא בית המשפט את צו ההסתכלות המבוקש. ביום 20.7.06 הוארך צו ההסתכלות לאור בקשת בית החולים ובהסכמת הצדדים. ביום 24.7.06 הוגש כנגד המערער כתב האישום כמפורט לעיל. חוות דעת מבית החולים "שער מנשה" הוגשה לבית המשפט ביום 30.7.06, כאשר מסקנות חוות הדעת דרשו הבהרה ועל כן, ביום 6.8.06 הוגשה הבהרה לחוות הדעת (להלן: "חוות הדעת"). עפ"י חוות הדעת המערער הינו חולה נפש, כאשר בעת ביצוע המעשה המיוחס לו פעל ממניעים חולניים, לא ידע להבדיל בין טוב לרע, וגם כעת אינו יודע להבדיל בין טוב ורע. עוד נקבע כי המערער אינו יכול לעמוד לדין ולעקוב אחר הליכי משפט, מאחר ואינו מבין את מהות העבירות המיוחסות לו. כמו כן, קבעה חוות הדעת כי המערער מצוי במצב פסיכוטי פעיל. המלצת חוות הדעת היתה כי המערער זקוק לאשפוז פסיכיאטרי ולטיפול תרופתי במסגרת אשפוזית. יצויין כי, לצורך קבלת טיפול תרופתי, הוצאה למערער הוראת אשפוז, ע"י ס/פסיכיאטר המחוזי, ד"ר נביל ג'ראיסי, ביום 30.7.06, וזו הוארכה ביום 6.8.06 לשבוע נוסף. יובהר כי בתקופה זו שהה המערער מכוח צו בית משפט בבית החולים "שער מנשה". בפני בית משפט קמא הסכימו הצדדים כי יש להורות על הפסקת ההליכים כנגד המערער בהתאם לסעיף 170 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] , התשמ"ב-1982, ואולם, בין הצדדים, נחלקו הדעות לעניין נחיצות הוצאת צו אשפוז כפוי כנגד המערער ו/או על קציבת תקופת האשפוז הכפוי מראש. בית משפט קמא, כאמור, קבע בהחלטתו כי יש לאשפז את המערער, וכי אין בסמכותו לקצוב את תקופת האשפוז. תמצית טענות המערער בהודעת הערעור וההודעה המתוקנת טען המערער שתי טענות עיקריות; האחת הינה כי יש להסתפק, במקרה דנן, בהוראת ה"אשפוז האזרחי" שהוצאה למערער, שכן משהוגש כתב אישום ונמצא כי הנאשם אינו מסוגל לעמוד לדין בשל מחלת נפש רשאי בית משפט לפי סעיף 15(א) לחוק טיפול בחולי נפש, להורות על אשפוז פסיכיאטרי או קבלת טיפול מרפאתי כפוי. סמכות בית המשפט ליתן צו אשפוז כאמור, הינה סמכות שברשות להבדיל מסמכות שבחובה. השנייה הינה, כי גם אם בוחר בית המשפט להורות על אשפוז כפוי מכוח סעיף 15(א) לחוק טיפול בחולי נפש (אשפוז ב"מסלול הפלילי") הרי שעל בית המשפט לקצוב את תקופת האשפוז בעת מתן הצו, כאשר לעניין זה מפנים ב"כ המערער לפסיקה בה הוצאו צווים כאמור לתקופות זמן קצובות. לטענת המערער לבית המשפט יש סמכות טבועה לקצוב את משך תקופת האשפוז, מעבר לכך שעקרון המידתיות מחייב, לשיטת המערער, את קציבת תקופת האשפוז. בתמצית עיקרי הטיעון אשר הונחו בפני בית המשפט ביום 5.12.06, זנחו ב"כ המערער את טענתם בדבר העדפת האשפוז "האזרחי", ומיקדו את טענותיהם בטענה בדבר קציבת משך האשפוז "הפלילי" שהושת על המערער בבית משפט קמא, תוך שימת דגש על ההבדלים שבין ה"אשפוז הפלילי" ל"אזרחי". תמצית טענות המשיבה משהוגש כתב אישום, בגין עבירה שנעברה, מורה חוק טיפול בחולי נפש לפנות אל "המסלול הפלילי" שבחוק ולא לזה "האזרחי". הוראות סעיף 15 לחוק טיפול בחולי נפש אינם מתירים לבית המשפט לפנות לחלופה של אשפוז ב"מסלול האזרחי". היינו, משקבע בית המשפט, על סמך חוות הדעת שהונחה בפניו, כי הנאשם זקוק לאשפוז, האפשרות היחידה העומדת בפני בית המשפט היא מתן צו אשפוז כפוי או טיפול מרפאתי כפוי. כמו כן, טוענת המשיבה כי לבית המשפט אין סמכות לקצוב את תקופת האשפוז כאשר מדובר באשפוז ב"מסלול הפלילי". השאלה שבמחלוקת משזנח המערער את טענתו בדבר "הסתפקות בהוראת האשפוז האזרחית שהוצאה ע"י הפסיכיאטר המחוזי", נותרו שתי שאלות הדורשות הכרעה, כאשר האחת נגזרת מהשנייה; האם כאשר בית המשפט מפעיל את סמכותו הקבועה בסעיף 15(א) לחוק טיפול בחולי נפש ומורה על אשפוזו של נאשם, יכול הוא גם לקצוב את תקופת האשפוז. באם התשובה על כך הינה חיובית, נגזרת מכך השאלה, מהו משך הזמן אשר יש לקצוב לתקופת אשפוזו של המערער. דיון בפתח הדברים נציין כי, אין חולק בדבר קיומם של הבדלים מהותיים בין האשפוז "במסלול הפלילי" ל"מסלול האזרחי". הבדלים אלו קיבלו ביטוי נרחב בפסיקת בית המשפט העליון, נציין בהקשר זה את דבריו של כב' השופט חשין בבש"פ 2305/00 פלוני נ' מ"י, פ"ד נד(4) 289, בעמ' 312: "לסיכום הדברים נוכל לומר זאת: המסלול האזרחי לטיפול בחולי נפש - או לטיפול במי שיש ראיות לכאורה להיותם חולי נפש - שונה שוני ניכר מן המסלול הפלילי לטיפול בהם. במסלול האזרחי בעלי הסמכות הם הפסיכיאטרים המחוזיים והוועדות הפסיכיאטריות, ואילו בית המשפט אין קנויה לו סמכות אלא בשיבתו לערעור על החלטותיהן של ועדות פסיכיאטריות. שלא כמותו של המסלול האזרחי הוא המסלול הפלילי, שבמסלול הפלילי כבדה ידו של בית המשפט: המתחיל במסע במסלול הפלילי הוא בית המשפט; בית המשפט מעורב כל-העת בהמשך המסע; והוא אף שיכריע בסיומו בהוראה ישירה או בדרג ערעור. כמו אמר לנו החוק: בהצטלבות זו שבין שתי דרכים: דרך הטיפול בחולי -נפש ודרך ההליך הפלילי - קרא: במערכת בה מעורב מי שהוא חולה נפש או מי שיש חשש כי חולה נפש הוא, והמערכת מערכת פלילית היא - היסוד הדומיננטי הוא היסוד הפלילי. מטעם זה בית-המשפט הוא שיכריע, ובהליך פלילי, באשר לטיפול בחולה הנפש - בית-המשפט ולא המומחים לבריאות-הנפש. השוואת מעמדם של הנוסעים במסלול האזרחי למעמדם של הנוסעים במסלול הפלילי יגלה לנו - ולא להפתעתנו - כי ראשונים מעמדם נוח משל אחרונים; המסלול האזרחי נוח לו למטופל, המסלול הפלילי קשה הימנו. הטעמים להבדל זה גלויים לעין: שהנוסעים במסלול הפלילי - להבדילם מהנוסעים במסלול האזרחי - עשו לכאורה מעשה רע ומזיק לחברה; הפירו את שלום הציבור; ומכאן נגזר - על דרך הכלל - כי הצורך להגן על אינטרס הציבור עמוק ונמרץ הוא יותר מאשר במסלול האזרחי. יתר-על-כן: הדעת נותנת כי במקרים רבים יהיה מקום לבוא חשבון עם אלה הנוסעים במסלול הפלילי גם בגין מעשיהם הרעים. מטעם זה אף נתונים הם - בראש ובראשונה - לטיפולו של בית-המשפט ולא אך לטיפולם של המומחים בלבד." ה"אשפוז הפלילי" מקורו בסעיף 15 לחוק טיפול בחולי נפש, לענייננו רלבנטי סעיף 15(א) וזה קובע כדלקמן: "(א) הועמד נאשם לדין פלילי ובית המשפט סבור, אם על פי ראיות שהובאו לפניו מטעם אחד מבעלי הדין ואם על פי ראיות שהובאו לפניו ביזמתו הוא, כי הנאשם אינו מסוגל לעמוד לדין מחמת היותו חולה, רשאי בית המשפט לצוות שהנאשם יאושפז בבית חולים או יקבל טיפול מרפאתי; החליט בית המשפט לברר את אשמתו של הנאשם לפי סעיף 170 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 4 (להלן - חוק סדר הדין הפלילי), יהיה הצו שניתן כאמור בר-תוקף עד תום הבירור, ומשתם או נפסק הבירור והנאשם לא זוכה - יחליט בית המשפט בשאלת האשפוז או הטיפול המרפאתי." עיננו הרואות כי אין בחוק כל הוראה בדבר קציבת משך תקופת האשפוז ו/או כל הוראה אחרת הנוגעת לעניין, ובהעדר סמכות מפורשת בעניין כה מהותי לא נתון בידי בית המשפט הכוח לקצוב את משך האשפוז מראש. יצוין עוד כי "האשפוז הפלילי" אינו נטול פיקוח לחלוטין, וראה לעניין זה סעיף 28 לחוק טיפול בחולי נפש המחייב דיון תקופתי (לפחות אחת לששה חודשים) בעניין חולה שאושפז או נמצא בטיפול מרפאתי על פי צו בית משפט. מובן שהחולה יכול לפנות לוועדה הפסיכיאטרית, טרם חלפו אותם שישה חודשים, על מנת שזו תקיים דיון בענייננו. כמו כן, יכולה הוועדה הפסיכיאטרית לאשר לחולה חופשות במהלך אשפוזו ואף לשחררו מאשפוז. יתכן וניתן לטעון כי ב"אשפוז האזרחי" תנאיי האשפוז "קלים" יותר, באופן זה שצו האשפוז הינו מוגבל בזמן אלא אם האריכו אותו (סעיף 9 לחוק טיפול בחולי נפש), מנהל בית החולים רשאי להתיר חופשות לחולה (סעיף 30 לחוק טיפול בחולי נפש) וכיוצב'. אולם, עלינו לזכור כי המחוקק בחר להפריד הפרדה ברורה בין המאושפזים תחת "המסלול האזרחי" לבין אשפוזם של אנשים המעורבים בפלילים. אבחנה זו נעשתה לא בכדי ועומד מאחוריה הצורך להגן על אינטרס ושלום הציבור. בהקשר זה ראוי לציין כי קיים קושי להעריך מראש כמה זמן ראוי שנאשם יהא בטיפול רפואי כפוי, כאשר אין בידי בית המשפט את הכלים המתאימים לעשות כן. לאור קושי זה, בחר המחוקק, ככל שהעניין נוגע לטיפול בחולה נפש המעורב בפלילים, לשלב בין הטיפול במערכת המשפטית לטיפול במערכת הטיפולית-רפואית. כך למשל הסמכות להורות על אשפוזו של נאשם הינה בידי בית המשפט (סעיף 15 לחוק טיפול בחולי נפש), ואולם הסמכות להורות על שחרורו מאשפוז של נאשם מצויה בידי וועדה פסיכיאטרית (סעיף 28 לחוק טיפול בחולי נפש). יתרה מכך, כאשר מובא בפני בית המשפט נאשם אשר טוען למחלת נפש, הרי שעל מנת שבית המשפט יוכל לקבל החלטה בעניינו עליו להסתייע בחוו"ד פסיכיאטרית, שכן הכלים הראייתיים והאחרים העומדים לרשות בית המשפט אינם יכולים לסייע בידו בשעה שעומד מולו נאשם הטוען למחלת נפש. מובן גם, כי בשונה מנאשם "רגיל" אשר מטופל על ידי המערכת המשפטית ומערכת אכיפת החוק (מערכת הענישה), הנאשם חולה הנפש מטופל על ידי מערכת הבריאות הפסיכיאטרית לצד המערכת המשפטית. על מנת שבית המשפט יוכל לקצוב מראש את תקופת צו האשפוז עליו להסתייע בחוו"ד פסיכיאטריות אשר ינחו אותו לעניין מצבו הנפשי של הנאשם ולמשך תקופת האשפוז הדרושה לו, ואולם גם הטובים שבפסיכיאטרים יתקשו לומר מראש מהו משך הזמן שבו צריך אדם לשהות באשפוז עד להחלמתו, לא כל שכן בית משפט אשר נעדר כלים לכך, כאמור. ניסיון של בית משפט לקצוב מראש את תקופת האשפוז, תהיה על כן, חסרת בסיס רפואי ותהווה התערבות של המערכת המשפטית בעניין לא לה ובעניין שהמחוקק בחר מפורשות להוציא מידיה. לא כל שכן, אכיפת ולמעשה ביטול סמכויות הוועדה הפסיכיאטרית המוקנות לה על פי חוק. מכאן כי, המחוקק בחר ביודעין לשלב בין המערכת המשפטית לטיפולית וזאת לאור מאפייניה הייחודיים ו/או מגבלותיה של המערכת המשפטית לצד העובדה כי עסקינן באדם אשר לכאורה עבר עבירה פלילית ומקום "טיפולו" הטבעי הינו במערכת המשפט. אין לנתק, באופן מלאכותי, בין המערכות בכך שנאמר כי בית המשפט יכנס לנעלי הוועדה הפסיכיאטרית ויקבע מראש את תקופת האשפוז. אמירה מאין זו מאיינת את הוראות החוק ויוצרת מנגנון יש מאין שהמערכת המשפטית אינה ערוכה לקבלו. סוגיית הגבלת משך ה"אשפוז הפלילי" מכוח צו אשפוז שיפוטי נדונה בפני בית המשפט העליון; בעניין ע"פ 3854/02 פלוני נ' הוועדה הפסיכיאטרית המחוזית למבוגרים ואח', פ"ד נז(1) 900 (להלן: "פס"ד פלוני"). התעוררה שאלת תוקפו של צו "אשפוז פלילי" שהוצא על ידי בית המשפט - כמה זמן ניתן לקיים את האשפוז הפלילי מכוח צו אשפוז שיפוטי, האם מוגבל צו אשפוז שכזה בזמן, ואם כן, מהי אותה הגבלה. יאמר מיד כי נסיבות פס"ד פלוני הינן קיצוניות ביותר (נאשם אשר אושפז לתקופה של 14 שנה תחת צו אשפוז שיפוטי), ואולם ההלכה אשר נקבעה בפס"ד ישימה גם בענייננו. הנשיא ברק מציין בפסק דין זה כי למרות שחוק טיפול בחולי נפש הינו לקוי ואינו נותן מענה לשאלה הניצבת בפנינו, הפתרון מצוי בידי בית המשפט שהוציא את הצו וזאת בצורה של ביטול צו אשר חורג ממתחם הסבירות. ראה פס"ד פלוני, בעמ' 910-911: "נראה לי כי התשובה לשאלות אלה הינה כי ההחלטה בעניין ביטול צו האישפוז צריכה להתקבל על ידי בית המשפט. הוא זה שהוציא את צו האישפוז, והוא זה שצריך להחליט אם יש בחלוף הזמן כדי להביא לצורך לבטלו. אכן, צו האישפוז אינו מתבטל מעצמו בשל חוסר הסבירות שבהמשך ביצועו. חוסר הסבירות מהווה עילה לביטולו של צו האישפוז על ידי מי שהוציא אותו, כלומר בית המשפט עצמו..." לשיטת הנשיא ברק על המחוקק לומר את דברו ולהביא לתיקון חוק טיפול בחולי נפש באופן זה שייווצר מסלול אשר "מעביר" את חולי הנפש מ" אשפוז פלילי" ל"אשפוז אזרחי", ואולם עד אשר הכנסת תאמר את דבריה יש לאפשר הן לחולה הנפש עצמו והן ליועץ המשפטי לממשלה לפנות לבית המשפט אשר הוציא את צו האשפוז בבקשה לביטולו במקרים בהם חורג צו האשפוז ממתחם הסבירות, כאשר על בית המשפט לקחת בחשבון את אופי העבירה בה הואשם חולה הנפש, חומרתה ונסיבות ביצועה, העונש הקבוע בגינה בחוק, משך הזמן שחלף מאז תחילת האשפוז וסיכויי החלמתו של הנאשם. היינו, ניתן ללמוד גם מפסק הדין כי לבית המשפט אין סמכות לקצוב מראש את משכו של צו האשפוז אלא תרופתו של המאושפז תהא בפנייה לבית המשפט בדיעבד עם חלוף הזמן. לדאבוננו המחוקק טרם נתן מענה לליקויים ו/או חסרים בחוק טיפול בחולי נפש, יצויין כי אומנם הונחה על שולחן הכנסת הצעת חוק (פ/125/17) המציעה להוסיף לסעיף 28 לחוק טיפול בחולי נפש תת סעיף הקובע כי רק בית המשפט יהיה מוסמך לשחרר חולה נפש אשר אושפז במסגרת "אשפוז פלילי". ואולם, טרם הונחה על שולחן הכנסת הצעת חוק אשר נותנת מענה לשאלת קציבת תקופת "האשפוז הפלילי" ו/או המעבר שבין "האשפוז הפלילי" ו"האזרחי". מן הכלל אל הפרט במקרה דנן הואשם המערער בעבירה על סעיף 192 לחוק העונשין, עבירה שהעונש בצידה הינו עד שלוש שנות מאסר. כמו כן, הואשם המערער בעבירה על סעיפים 379+382(ב)(1) לחוק העונשין, עבירות אשר העונש לצידן הינו עד ארבע שנות מאסר. נכון להיום נמצא המערער באשפוז כפוי במוסד לבריאות הנפש "שער מנשה", וזאת תחת צו בית משפט מיום 19.7.06 (יצוין כי ביום 30.7.06 הוציא ס/הפסיכיאטר המחוזי הוראת אשפוז למערער, על מנת שניתן יהא להתחיל טיפול תרופתי למערער, כאמור, תוקפו של צו זה פקע ולא הוארך ע"י הפסיכיאטר המחוזי ו/או מי מטעמו). יוצא איפה כי המערער נמצא באשפוז תקופה של כ- 5 חודשים. לשיטתנו תקופת אשפוז זו אינה חורגת ממתחם הסבירות, גם בהתחשב בעבירות שבהן הואשם המערער. יאמר כי בטווח של החודש הקרוב תתכנס וועדה פסיכיאטרית בעניינו של המערער (בהתאם לאמור בסעיף 28 לחוק טיפול בחולי נפש). כאשר הוועדה תקבע באם יש צורך בהמשך אשפוזו של המערער. יצוין עוד כי כאמור, בפס"ד פלוני, פתוחה הדרך בפני המערער לפנות בבקשה לביטול הצו לבית המשפט אשר הוציא את צו האשפוז, וזאת במידה וצו האשפוז יחרוג ממתחם הסבירות במשכו, כך שייווצר מצב בו קיים יחס בלתי סביר בין תקופת האשפוז שחלפה לבין העונש המקסימלי שהמערער היה צפוי לו אילו נערך משפט והוא היה מורשע בו. עולה מן המקובץ, כי לבית המשפט אין סמכות לקצוב מראש את משך ה"אשפוז הפלילי", ועל כן דעתי הינה כי יש לדחות את הערעור. גבריאלה (דה-ליאו) לוי - שופטת כב' השופט זיאד הווארי - אב"ד מסכים. זיאד הווארי, שופט - אב"ד כב' השופטת הלמן אסתר: מסכימה. הלמן אסתר - שופטת הוחלט אפוא פה אחד כאמור בפסק דינה של כב' השופטת לוי. משפט פלילירפואהנאשם חולה נפש / כשירות לעמוד לדין