להלן פסק דין בנושא ביטול כתב אישום מחמת התיישנות: פסק דין כב' השופטת אסתר הלמן: 1. לפנינו ערעור על החלטתו של בית משפט השלום בטבריה (סגן הנשיא השופט ג'ורג' אזולאי) בת.פ 3325/05, אשר הורה על ביטול כתב האישום שהוגש כנגד המשיבים מחמת התיישנות. 2. כנגד המשיבים, חברת סופר גז בע"מ ומנהל הסוכנות שלה בעפולה, המשיב מס' 2, הוגש כתב אישום אשר ייחס להם עבירה של גרם מוות ברשלנות, עבירה לפי ס' 304 לחוק העונשין, התשל"ז - 1977 (להלן: "חוק העונשין"). על פי כתב האישום, בחודש נובמבר 1994, התקין המתלונן, עמוס מימון, באמבטיית ביתו בכפר קיש מכשיר לחימום מים; המכשיר הותקן על ידי טכנאי סוכנות הגז, שבפיקוח המשיב מס' 2. בתאריך 31.1.00, נמצא בנו של המתלונן, איתן מימון ז"ל (להלן: המנוח"), מת על רצפת חדר האמבטיה. בדיקה העלתה כי מותו נגרם מהרעלה חריפה של פחמן חד חמצני. בדיקה שערך מכון התקנים העלתה כי האירוע נגרם בין היתר בשל חסימת ארובת מחמם המים על ידי קני ציפורים. כתוצאה מחסימה זו, לא נפלטו גזי הפליטה כראוי דרך הארובה, אלא התפזרו בחלל האמבטיה, שיבשו את פעולת המחמם והובילו להתרחשות האירוע. עוד על פי כתב האישום, היה על סופר גז באמצעות המשיב מס' 2 ועובדיו, לקיים על פי החוק - בדיקות תקופתיות אחת לחמש שנים, והחל ממרץ 1998, אחת לשנה, למחממי מים מהסוג הנדון. במקרה של גילוי תקלה, היה צריך להפסיק את פעולת המחמם, עד לתיקון הליקוי. המשיבים, לפי כתב האישום, לא ביצעו בדיקה שכזו כנדרש על פי החוק. 3. העבירה בה הואשמו המשיבים הינה עבירה מסווג עוון, שתקופת התיישנות לגביה עומדת על חמש שנים. (סעיף 9(א)(ג) לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב - 1982 (להלן: "החסד"פ"). כאמור, המנוח מצא את מותו ביום 31.1.00, וכתב האישום הוגש ביום 16.10.05. 4. בית המשפט קמא קבע כי לאור הוראת סעיף 9(ג) לחסד"פ, יש להתחיל את מנין תקופת ההתיישנות ממועד פעולת החקירה האחרונה בתיק. המחלוקת בין הצדדים היתה בשאלה מהי פעולת החקירה האחרונה, שממנה יש למנות את תקופת ההתיישנות. 5. בית המשפט קמא נדרש להכריע בין הטענות הנוגדות; טענת ההגנה לפיה הפעולה האחרונה שבוצעה היתה "הדוח המסכם" של מר אלברט עמר, שנערך ביום 23/05/00, שממנו ועד הגשת כתב האישום חלפו יותר מ - 5 שנים, לבין טענת המערערת כי לאחר מועד זה, בוצעה השלמת חקירה לפי בקשת הפרקליטות, והפעולה האחרונה נעשתה ביום 24/10/00 ולפיכך, לא חלפו 5 שנים מתום החקירה ועד הגשת כתב האישום. 6. לאחר שבחן את תכלית ההתיישנות בפלילים ואת הפעולות שנעשו לאחר התאריך 23/05/00 שוכנע בית המשפט קמא כי פעולת החקירה האחרונה היתה אכן "הדוח המסכם" של מר עמר, וכי מכתבה של הפרקליטות מיום 27/09/00, תשובת מכון התקנים מיום 22/10/00 ותשובת משרד התשתיות מיום 24/10/00 לא היו פעולות חקירה, שכן נועדו לברר עובדות אשר כבר נחקרו ונתבררו קודם לכן, והיה בהן בעיקר "חכיכה", כלשון בית משפט קמא, בעניין המצב המשפטי והחקיקתי. לאור מסקנה זו הורה בית המשפט קמא על ביטול כתב האישום מחמת ההתיישנות. 7. המערערת לא השלימה עם החלטה זו ועל כן הוגש ערעורה. לטענת המערערת, שגה בית משפט קמא עת קבע כי פעולת החקירה האחרונה שנערכה בתיק הינה "הדו"ח המסכם" מיום 23.5.00, ובקובעו כי הפעולות הנוספות לא היו אלא "פעולות חכיכה" מצד התובע באשר למצב המשפטי שאין בהן כדי להפסיק את מרוץ ההתיישנות . כן נטען כי שגה בית המשפט קמא בקובעו כי שאלות השלמה באשר למצב העובדתי, לא היו בגדר שאלות חדשות. עוד נטען כי בניגוד לקביעת בית משפט קמא, שאלות, (כגון שאלה 11 בנספח השאלות שהופנו לעד), אין בהן כל פסול, שעה שמדובר בעד מומחה המתבקש לחוות דעה על מנת שיוחלט האם יש די ראיות בתיק לצורך הגשת כתב אישום. סוגיה זו מתחדדת נוכח קביעת בית משפט קמא כי התשובה, לפחות לחלק מן השאלה, לא מצויה במסמכי תיק החקירה. באשר להפניה להוראות המקצועיות ולתקן, זו איננה בגדר חיפוש חקיקה פשוט, שכן מדובר בתקינה ספציפית שאינה פתוחה לכלל הציבור אלא נרכשת ממכון התקנים. הפרקליט היה זקוק להפניית מומחה להוראות ולתקנים הרלבנטיים, והחקיקה הרלבנטית הועברה לפרקליט לאחר שליחת שאלון ההבהרה. לטענת המערערת, גם לו היו התקנים מפורסמים בפומבי, נוכח העובדה כי מדובר בנושא סבוך ומקצועי, היה הפרקליט המטפל זקוק להסבריו של מומחה לצורך הבנתם. נטען כי חיזוק לטענה זו מבקשת המערערת למצוא במכתבי ההשלמה ששלח הפרקליט לאנשי המקצוע. עוד נטען כי נוכח העובדה כי מדובר בשאלות ספציפיות לתת נושא מסוים, הפרקליט לא ידע אם הנושאים שהועלו בשאלותיו הוסדרו על ידי התקנות, אם לאו. אשר למעמדו של העד המומחה, טוענת המערערת כי בית המשפט קמא שגה כאשר התייחס אליו כאל מעין "שוטר האחראי לחקירה בתיק". אמנם המומחה גבה הודעות בתיק, אך שימש גם כעד מומחה המגיש דו"ח מסכם מטעם גופים שונים, ומתוקף תפקידו זה ניתנו תשובותיו במסמך ההשלמה. מצב זה אינו דומה להתייעצות פנימית בפרקליטות. 8. המשיבים מבקשים לדחות את הערעור, לגישתם, קביעת בית משפט קמא בנוגע להתיישנות הינה קביעה עובדתית, והלכה היא כי ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בקביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא. קביעה זו נעשתה לאחר שבית משפט קמא ערך בירור עובדתי אודות טיבו של מסמך ההבהרות, על מנת לקבוע בהתאם לתוכנו ולמהותו האם מדובר במסמך חקירתי. לצורך הכרעתו, בחן בית משפט קמא את תיק החקירה, ניתח את המסמכים המופיעים בו וקבע כי החקירה נסתיימה למעשה עם הגשת "הדו"ח המסכם" מיום 23.5.00. לגופו של עניין, מבקשים המשיבים לאמץ את קביעותיו של בית המשפט קמא, לפיהן, "מסמך ההבהרות", כשמו כן הוא, ולא היה בו להוסיף דבר לחומר שהיה קיים קודם לכן. לטענתם, הפרקליט ששלח את שאלון ההבהרה התחבט בשאלות משפטיות, שאת התשובות להן ניתן היה למצוא בתיק החקירה ובחקיקה. המשיבה מפנה לטבלה שהגישה לבית המשפט קמא ובה ערכה השוואה בין התשובות ב"מסמך ההבהרה" לבין העובדות שהיו ידועות מתיק החקירה עוד קודם לכן. עוד טוענת המשיבה, כי מר אלברט עמר, שהשיב על מסמך ההבהרות הינו אחד מן החוקרים שניהלו את החקירה וגבו הודעות בתיק, וזאת מתוקף תפקידו כראש תחום פיקוח דלקים במשרד התשתיות הלאומיות, איסוף חומר החקירה נסתיים לפני 23.5.2000, כפי שעולה מ"הדו"ח המסכם" שנחתם על ידי מר עמר, והשאלות שהופנו אליו התייחסו ל"דו"ח המסכם". 9. סעיף 9(ג) לחסד"פ קובע כדלקמן: "בפשע או בעוון אשר תוך התקופות האמורות בסעיף קטן (א) נערכה לגביהם חקירה על פי חיקוק או הוגש כתב אישום או התקיים הליך מטעם בית המשפט, יתחיל מנין התקופות מיום ההליך האחרון בחקירה או מיום הגשת כתב האישום או מיום ההליך האחרון מטעם בית המשפט, הכל לפי המאוחר יותר". בפסק הדין שניתן בע"פ 211/79 - גזית ושחם חברה לבנין בע"מ נ' מדינת ישראל (פ"ד לד(1), 716) אומץ הפירוש שניתן למונח "חקירה" בפסק הדין ע"פ 207/56 מחמד צויטאת נגד היועץ המשפטי לממשלה, (פ"ד יא 524 ,523 ,518), (אף שזה עסק בפירושו של חוק עותומני), ונקבע כי פירוש זה משקף את המובן הרגיל והמקובל של הביטוי "חקירה", והוא: "פעולות שמטרתן לבאר את המקרה לרשות השיפוטית על-ידי חיפוש ואיסוף חומר ההוכחה, ואשר נעשות או נגרמות על-ידי אנשי המשטרה המשפטית, הפועלים באופן רשמי, כגון ביקור במקום, הוצאת גופה מן הקבר, חיפוש, החרמת דברים, חקירת עדים, דו"ח ערוך על-ידי אדם שמוסמך לערכו, הזמנת עד ואף צו הפסקת פעולות אלה, הן פעולות חקירה." מתוך פסק הדין ניתן ללמוד כי פעולת חקירה העונה על ההגדרה הינה פעולה ממשית שנועדה לברר את העובדות או לאסוף חומר הוכחה (ראה גם רע"פ 1596/98 - אבוקוש חליל נ' מדינת ישראל .תק-על 98(2), 148 ). בבג"צ 6972/96 - התנועה למען איכות השלטון נ' היועץ המשפטי (פ"ד נא(2), 757), עמד בית המשפט על תכליתה של הוראת ההתיישנות בפלילים, בדונו במחלוקת שנפלה בין הצדדים אודות פירוש המונח "חקירה", בנסיבות דומות לעניינו. השאלה שניצבה בפני בית המשפט הייתה האם הליך הנערך בפרקליטות בקשר לתיק החקירה, נכנס לגדר "חקירה על-פי חיקוק" במובן סעיף 9(ג) לחוק, ועל כן קוטע את מרוץ ההתיישנות , או שמא, מיום שנסתיימה החקירה על-ידי הרשות החוקרת, אין נקטע מרוץ ההתיישנות אלא כאשר מוגש כתב האישום? בית המשפט העליון קיבל את העמדה (שהוצגה שם על ידי רשויות התביעה דווקא), לפיה "... יש להעדיף את הדעה כי פעולות התביעה בתיק לאחר שהושלמה החקירה, אינן קוטעות את מרוץ ההתיישנות . פרשנות תכליתית מחייבת לפרש את החוק כך שאין מרוץ ההתיישנות נקטע אלא בהתקיים הצדקה עניינית לכך. הצדקה אשר כזאת קיימת כאשר לצורך בירור האמת במשפט נדרשת חקירה; כאשר העבריין ביוזמתו חותר תחת בירור האמת; או כאשר קיימת מניעה חוקית להעמדה לדין. אולם אין ההצדקה קיימת כשלפני התביעה מונח כל חומר החקירה, וכל שנותר עליה לעשות הוא להפעיל בזריזות את שיקול דעתה, אם יש בחומר כדי להגיש כתב אישום. פרשנות זו של סעיף 9(ג) לחוק, מתיישבת עם זכותו של החשוד לקיום הליך מהיר בו יוכרע גורלו על ידי התביעה לחסד או לשבט, ואין היא כופה על התביעה גזירה שאינה יכולה לעמוד בה. פרשנות אחרת משמעה עינוי הדין, והארכת תקופת המתח, הסבל הנפשי וחוסר הוודאות, בה חיים החשוד ומשפחתו, מאז תחילת החקירה עד להחלטת התביעה. פרשנות כזאת אינה עולה בקנה אחד עם כבודו של החשוד, ועם הטעם התועלתני להתיישנות, עליו עמדנו" (שם, בעמ' 778-779). 10. ולעניינו, מסמך ההבהרות מיום 24/10/00 נערך בתשובה לשאלות שהפנה הפרקליט למר אלברט עמר (בנספח למכתבו מיום 27/09/00). מרבית השאלות התייחסו למצב החקיקתי והמשפטי, ולא נועדו לשם ברור עובדתי. גם התשובות על שאלות אלו מלמדות שהן מתייחסות ברובן למצב המשפטי. למרות טענות המערערת כי השאלות הופנו למר עמר,בהיותו עד מומחה, הרי רובן עוסקות במצב המשפטי הרלוונטי, ואכן מתוך המסמך ניתן להבין כי מר עמר הפנה אותן לעו"ד ח. אייזנמן, מלשכת היועץ המשפטי של משרד התשתיות הלאומיות, ונענו על ידה. 5 שאלות בלבד עוסקות בברור עובדתי. שאלה מס' 3 התייחסה לשנה שבה הותקן המתקן המעורב באירוע. במסמך ההבהרות השיב מר עמר כי המתקן הותקן בדירה בנובמבר 94. ברור שלצורך המענה על שאלה זו לא היה צורך לערוך כל פעולת חקירה נוספת, ודי היה לעיין ב"דוח המסכם" מיום 23/5/00 סעיף 3 שלו, שבו נרשמה עובדה זו מפורשות. שאלה מס' 9 התייחסה לקשר הסיבתי בין התקנת המתקן בחדר האמבטיה, שלא בדרך הקבועה בתקנות, לבין התוצאה של גרם המוות - בסוף השאלה העיר השואל: "(יש לענות על שאלה זו גם (צריכה לבוא המילה "אם" - א.ה.) היא ברורה ומיותרת לדעתו)"; ולא בכדי הוספה תוספת זו, שכן השאלה אכן היתה מיותרת משהתשובה עליה נכללה במסקנות ה"דו"ח המסכם". שאלה מס' 11 נועדה לברר עם מר עמר, האם ידוע לו, האם במועד התקנת הארובה היא היתה תקנית, אם לאו. מתוך השאלה והתשובה ניתן להבין כי העד לא נתבקש לבצע פעולות חקירה כדי לברר עובדה זו, אלא להשיב האם בחומר החקירה הקיים יש תשובה על השאלה. על שאלה זו השיב העד כי אין בידיו מידע לגבי תקינות הארובה בעת התקנתה, ובתשובתו שיער השערות לגבי מצבה במועד הרלבנטי ולאורך השנים. לא מדובר בבירור עובדתי נוסף, וגם לא בהבהרת עמדתו של מר עמר כעד מומחה, אלא בניסיון להבין ממנו האם חומר הראיות הקיים כולל תשובה על שאלה זו. כפי שקבע בית המשפט קמא, חלק מן התשובה לשאלה גם מצוי "בדו"ח המסכם", בהתייחסותו של מר עמר למצב הארובה, והשינויים שחלו בה במהלך השנים, ככל הנראה, על ידי בני הבית. שאלות 12 - 13 עוסקות בקשר בין התוצאה הטרגית ומצב הארובה - עקירת חלק מן הארובה וחסימתה. התשובות על שאלות אלה מצויות ב"דו"ח המסכם", (סעיף 6 ובפרק המסקנות). 11. מר עמר שימש לטענת המערערת עד מומחה, ולא רק מי שגבה הודעות וביצע פעולות חקירה, והשאלות שהופנו אליו הינן "בכובעו" כמומחה. גם אם נקבל טענה זו כנכונה, הרי השאלות שהופנו למר עמר לא הוסיפו דבר מעבר למה שכבר כתב ב"דוח המסכם", או שלא התייחסו לשאלות שבמומחיותו. שאלה מס' 11, הינה שאלה אינפורמטיבית. היא לא נועדה לקבל מן העד תשובה על רקע מומחיותו. מה היה מצב הארובה בעת שהותקנה, איננה שאלה שבמומחיות, אלא שאלה עובדתית, וכך עולה בצורה ברורה מתוך נוסח השאלה והתשובה עליה. טענת המערערת כי השאלות שהופנו למר עמר הינן בבחינת "חקירת עדים", גם אם היא נכונה, לא יכולה לכלול חזרה על שאלות שהתשובות לגביהן כבר קיימות בחומר החקירה. 12. מכאן, שבית המשפט קמא לא שגה כאשר קבע כי בשאלות שהופנו למר עמר ובתשובותיו אין בירור עובדתי מעבר למה שהיה ידוע קודם לכן. השאלות המשפטיות, שנענו על ידי היועצת המשפטית של המשרד, ובירור משפטי לגבי החקיקה הרלבנטית, פרשנותה ויישומה איננו יכול להוות פעולת חקירה, אשר תהווה "אירוע המפסיק" את מירוץ ההתיישנות, שכן מדובר בפעולות שאינן חורגות מבירור והתלבטות של רשויות התביעה בשאלה האם יש בחומר החקירה די כדי לבסס אשמתם של המשיבים ולהעמידם לדין, ואינן בגדר פעולות חקירה, (בדומה למה שהוחלט בבג"צ 6972/96 שאוזכר לעיל). לאור האמור, הייתי מציעה לחברי לדחות את הערעור ולהותיר על כנה את קביעתו של בית המשפט קמא בדבר התיישנות העבירה. הלמן אסתר, שופטת כב' השופט זיאד הווארי, אב"ד: מסכים. זיאד הווארי, שופט, אב"ד כב' השופטת גבריאלה (דה-ליאו) לוי: מסכימה. גבריאלה (דה-ליאו) לוי, שופטת הוחלט פה אחד לדחות את הערעור, כמפורט בפסק דינה של כב' השופטת א. הלמן. משפט פליליביטול כתב אישוםהתיישנות