להלן גזר דין בנושא גזר דין בעבירת מעשה מגונה בנסיבות מחמירות: גזר דין א. הכרעת הדין הנאשם הורשע, בהמשך להודייתו בעובדות כתב האישום המתוקן, בעבירה של מעשה מגונה בנסיבות מחמירות (ריבוי עבירות), עבירה לפי סעיף 348(ב), בנסיבות סעיפים 345(ב)(3) + 345(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז - 1977 (להלן: "חוק העונשין"); ניסיון אינוס, לפי סעיף 345(א)(1) + 25 לחוק העונשין; מעשה סדום, לפי סעיף 347(ב), בנסיבות סעיף 345(א)(1) + סעיף 350 מהודיית הנאשם ומכתב האישום המתוקן (2), עולה כי המדובר בעבירות מין שבוצעו ב-3 מקרים שונים כלפי נשים שונות ובנסיבות דומות, כפי שיתואר להלן: 1. פרשה ראשונה: ביום 9/4/08, בשעה 01:00, ברחוב אח"י אילת שבקרית חיים, המתינה ג' (להלן: "המתלוננת"), למונית שירות. באותה עת ובאותו מקום, נהג הנאשם ברכבו, עצר ליד המתלוננת וביקש ממנה הכוונה לקריית חיים. מייד לאחר מכן הציע לה הנאשם כי יסיע אותה לביתה. המתלוננת עלתה לרכב והתיישבה במושב הקדמי שליד הנאשם. במהלך הנסיעה פנה הנאשם לשביל עפר, עצר את הרכב ויצא ממנו כדי להטיל את מימיו. הנאשם סיפר למתלוננת כי קוראים לו אבי וביקש ממנה נשיקה לכבוד יום הולדתו. המתלוננת סירבה לנשקו והנאשם בתגובה רכן לעברה ונישק אותה בצווארה ללא הסכמתה. המתלוננת דחפה אותו מעליה בשתי ידיה ולאחר שהנאשם ניסה שוב לרכון לעברה, יצאה מן הרכב. הנאשם יצא אחר המתלוננת, תפס אותה בשתי ידיה, הפילה ארצה והתיישב על מותניה, כשברכיו לוחצות על כתפיה. אז חטף הנאשם בכוח את מכשיר הפלאפון מידיה של המתלוננת וכתוצאה מכך נתלשו 3 מציפורניה המלאכותיות של המתלוננת. הנאשם גם גרם לה שריטות רבות בגבה. לאחר מכן, הורה הנאשם למתלוננת למצוץ את איבר מינו או לשפשף אותו עד שיגיע לסיפוקו. בפחדה מן הנאשם, הסכימה המתלוננת לדרישותיו, ואולם ביקשה כי ייכנסו חזרה לרכב. בתגובה, צעק עליה הנאשם שלא תעצבן אותו, פתח את חזייתה והפיל אותה פעם נוספת על הקרקע. הנאשם נשכב על המתלוננת, דחף לשונו לפיה, שלא בהסכמתה, דחף את ידיו לתוך חולצתה ומישש את שדיה. בלית ברירה ובפחדה מהנאשם, שפשפה המתלוננת את איבר מינו של הנאשם עד שזה הגיע לסיפוקו ושפך זרעו על ידיה וחולצתה. 2. פרשה שנייה: ביום 12/1/08, בשעה 23:00, בשכונת חליסה בהדר, המתינה י' (להלן: "המתלוננת"), למונית שירות. הנאשם, שנהג אותה עת ברכב בקרבת מקום, עצר את רכבו ליד המתלוננת וביקש ממנה הכוונה לאחת מהקריות. מייד לאחר מכן הציע לה הנאשם כי יסיעה לביתה. המתלוננת עלתה לרכב והתיישבה במושב הקדמי שלצד הנאשם. במהלך הנסיעה סיפר הנאשם למתלוננת כי קוראים לו אבי וביקש ממנה נשיקה לכבוד יום הולדתו. המתלוננת סירבה בתחילה לנשקו ואולם, בסופו של דבר, נישקה אותו על לחיו, בסברה כי כך יפסיק להטרידה בעניין זה. הנאשם המשיך בנסיעה ופנה לכביש שירות. המתלוננת, שהחלה לחשוד בנאשם ובכוונותיו, ביקשה ממנו לעצור את הרכב. הנאשם עצר את הרכב והמתלוננת ברחה מן הרכב והחלה לרוץ. הנאשם יצא מהרכב, רדף אחרי המתלוננת, תפס אותה והפילה לקרקע. משהבחין הנאשם כי המתלוננת אוחזת בידה מכשיר פלאפון, צעק עליה שלא תעז להתקשר מהפלאפון וניסה בכוח להוציא את מכשיר הפלאפון מידה. המתלוננת נאבקה עם הנאשם ואף נשכה אותו בידה. בסופו של מאבק, חטף הנאשם מידי המתלוננת את מכשיר הפלאפון שלה, תוך כדי שהוא גורם לה לשבר בשתי אצבעותיה. המתלוננת צעקה וצרחה, ואולם הנאשם לא נענה לבקשותיה. הנאשם התיישב על אזור בטנה של המתלוננת, מישש את שדיה ללא הסכמתה והוציא את איבר מינו ממכנסיו. עובר אורח שהבחין ברכב ושמע את צעקותיה של המתלוננת, הצליח להבריח את הנאשם שנמלט ברכב מהמקום. כתוצאה מהאלימות שהפעיל הנאשם כלפי המתלוננת, נגרמו לה שברים באצבעות היד ושריטות בגבה. 3. פרשה שלישית: ביום 24/12/07, בשעה 23:50, ברחוב אח"י אילת בקרית חיים, המתינה ג' (להלן: "המתלוננת"), למונית. הנאשם, שנהג אותה עת ברכבו, עצר את הרכב ליד המתלוננת והציע להסיעה לביתה. המתלוננת עלתה לרכב והתיישבה במושב הקדמי שלצד הנאשם. במהלך הנסיעה, פנה הנאשם לשביל עפר ונסע לכיוון שדות סמוכים. משהעירה לו המתלוננת כי זוהי אינה הדרך הנכונה, הסתובב חזרה לכיוון הכביש הראשי ועצר את הרכב. אז ביקש הנאשם מהמתלוננת את מספר הטלפון שלה. המתלוננת, שהחלה לחשוד בכוונות הנאשם, יצאה מהרכב והחלה ללכת לכיוון הכביש הראשי. הנאשם יצא אחריה, תפס אותה, משך בשערותיה בחוזקה, השכיב אותה על הרצפה והתיישב עליה. המתלוננת ניסתה מספר פעמים להשתחרר מאחיזתו של הנאשם ולהימלט על נפשה ואולם ללא הצלחה. בשלב זה, בפחדה מהנאשם, הפשילה המתלוננת את מכנסיה ותחתוניה והנאשם ניסה להחדיר את איבר מינו לאיבר מינה, תוך כדי שהוא ממשש את שדיה ואת איבר מינה, כל זאת ללא הסכמתה של המתלוננת ושלא מרצונה החופשי. בהיעדר זקפה, לא הצליח הנאשם להחדיר את איבר מינו לאיבר מינה של המתלוננת. לפיכך, ומשהבינה המתלוננת כי אין בכוונת הנאשם להניח לה, הציעה לנאשם כי תמצוץ את איבר מינו, בסברה כי כך תציל את חייה. המתלוננת מצצה את איבר מינו של הנאשם, עד שזה הגיע לסיפוקו ושפך את זרעו בפיה. ב. ראיות לעונש מטעם הנאשם העיד דן זגורי, הממונה על הנאשם בעבודתו במחסן חברת תנובה. הלה העיד כי הנאשם היה עובד מסור ואחראי שאף זכה לקידום בעבודתו וכי הנו איש משפחה אחראי ומסור. הוא אף התנדב בפעילויות לאחר שעות העבודה. ג. טיעוני ב"כ הצדדים ב"כ המאשימה עמדה על השיטתיות החוזרת והסדרתית שבמעשי הנאשם, כמפורט בכתב האישום. היא עמדה על כך ששתיים מהמתלוננות נחבלו פיזית ושלושתן נפגעו נפשית. ב"כ המאשימה ציינה כי רק לכידתו של הנאשם, היא שגרמה להפסקת פעילותו. ב"כ המאשימה ביקשה שלא ליתן משקל ממשי לעברו הנקי של הנאשם, שכן בעבירות מעין אלו יש ליתן להעדר הרשעות קודמות משקל מזערי. בנוסף, המדובר בסדרת מעשים שלשני ולשלישי שבהם, קדמו מעשה או מעשים דומים. אליבא דהתביעה, הציבור זכאי להגנה מפני הנאשם ושכמותו ולפיכך יש להעדיף את האינטרס הציבורי על פני נסיבותיו האישיות. ב"כ המאשימה ביקשה להטיל על הנאשם עונש מאסר בפועל מכביד ("דו ספרתי") של שנים ארוכות וכן מאסר מותנה ופיצוי לטובת המתלוננות. ב"כ הנאשם לא התעלם מחומרת מעשיו של מרשו, יחד עם זאת ביקש לגזור עליו עונש מתון שיאפשר את שיקומו. לדעתו, ראוי לגזור על מרשו עונש שהוא ב"רף התחתון" של מעשים מעין אלו. הסניגור עמד על נסיבותיו האישיות של מרשו. הנאשם הנו בן 32 נשוי ואב לתאומים כבני 4, שנולדו לאחר טיפולים ממושכים. הנאשם שירת בצה"ל ולאחר שחרורו עבד ומעולם לא הסתבך בפלילים. לדברי הסניגור, מרשו ער לכך שהוא זקוק לטיפול והוא מבקש לעבור טיפול כזה בעת מאסרו. הסניגור ציין כי למעט מקרה אחד (פרט האישום השלישי) המדובר בעבירות של מעשים מגונים. אליבא דהסניגור, העובדה שהתביעה לא הגישה תסקירי קורבן מעידה על כך שהמתלוננות עברו את האירוע "עם שריטה מינימאלית". ב"כ הנאשם ביקש לזקוף לזכות מרשו את הודייתו. הודייה זו חסכה את הצורך להעיד את המתלוננות ולגרום להן טראומה נוספת. הנאשם, ב"דברו האחרון" הביע צער ובושה על מעשיו. הוא ביקש לדון אותו במידת הרחמים ולהשאיר לו פתח של תקווה. עוד ביקש לקבל טיפול. כל אחד מב"כ הצדדים צייד אותנו בפסיקה התומכת לדעתו בעמדתו. ד. דיון מעשיו של הנאשם חמורים. המדובר בסדרה של שלושה מעשים מתוכננים שנעשו בשיטה דומה, תוך כפיית רצונותיו הנלוזים של הנאשם על צעירות בשנות העשרים לחייהן. הנאשם ניצל לרעה את האמון שרחשו בו המתלוננות בעת שהציע להן "טרמפ" וביצע בהן את זממו באלימות, תוך שהוא גורם, בין השאר, לשבר באצבעותיה של המתלוננת באישום 2 ומן הסתם לטראומה נפשית ל-3 המתלוננות. נקל לשער את רגעי האימה שעברו על המתלוננות בעת שהנאשם ביצע בהן את מעשיו המתוארים לעיל. הציבור זכאי להגנה מפני הנאשם ועבריינים שכמותו. סדרת מעשי הנאשם מעידה על מסוכנותו. ראוי במקרה כזה לגמול לנאשם על רוע מעלליו ולהעדיף את האינטרס הציבורי על נסיבותיו האישיות של הנאשם. בע"פ 1655/99 עינאד נ' מדינת ישראל (לא פורסם, ניתן ב- 13/9/99) אמר ביהמ"ש העליון: "במיגוון הבלתי-נדלה של מעשי אינוס, מסוגים שונים ומשונים, המובאים לפני בתי המשפט, האינוס של עוברות אורח אקראיות (בכללן טרמפיסטיות) נמנה עם סוגי המקרים היותר חמורים. הצורך החברתי להגן על שלומן של נשים ונערות, מפני פגיעות מיניות אלימות בהן בהימצאות ברשות הרבים, מחייב הטלת עונשים קשים וחמורים על המורשעים". דברי ם אלו יפים גם לעבירות בהן הורשע הנאשם דנן. בית המשפט העליון חזר ועמד על הצורך להחמיר בעונשם של עברייני מין. בע"פ 7657/00 מחאג'נה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, ניתן ב- 28/1/02) נאמר, מפי כב' השופטת א' פרוקצ'יה, כי: "המסר המתבקש מהחמרה זו הוא, כי החברה לא תסכין עם פגיעה חמורה בגופן ובנפשן של קורבנות עבירות מין ואלימות ותוקיע מעשים אלה, בין היתר, באמצעות עונשים חמורים אשר יבודדו את עבריין המין לתקופה ארוכה מחיים בחברה, כאדם חופשי". מנגד, נשקול לקולא את הודיית הנאשם במיוחס לו בכתב האישום המתוקן. בכך חסך מהמתלוננות את הצורך לעבור טראומה נפשית נוספת בעת חקירתן על דוכן העדים. כמו כן, נשקול לקולא את העובדה שזה לו לנאשם עונש המאסר הראשון שהוא עומד לרצות ועברו עד כה היה נורמטיבי. הוא שירת בצה"ל שירות מלא, נקלט בעבודה והקים משפחה. עבודתו, התנדבותו, מעבר לשעות העבודה ותכונותיו, זכו להערכה מפי מנהל העבודה שלו. בקשתו של הנאשם לעזרה באמצעות טיפול רפואי תעמוד אף היא לנגד עינינו. בהתחשב בכל הנסיבות לקולא ולחומרא, אנו גוזרים על הנאשם: א. 11 שנות מאסר מתוכן 9 שנים לריצוי בפועל והיתרה מותנית, למשך 3 שנים, לבל יעבור עבירה לפי סימן ה' לפרק י' לחוק העונשין. תחילת ריצוי עונש המאסר הנה מיום מעצרו - 21/4/08. ב. אנו מטילים על הנאשם לפצות את המתלוננת באישום הראשון בסך של 15,000 ₪ ואת המתלוננות באישומים 2 ו-3 בסך של 20,000 ₪ כל אחת. כמו כן, אנו ממליצים כי שב"ס יעתר לבקשת הנאשם וישקול הענקת טיפול רפואי, בעברייני מין, לנאשם. זכות ערעור לביהמ"ש העליון תוך 45 יום מהיום. משפט פליליעבירות מין