להלן הכרעת דין בנושא הוצאת נשק מרשות הצבא: הכרעת - דין משנדחתה טענת הנאשם להגנה מן הצדק ועל יסוד הודאת הנאשם בעובדות כתב האישום, אנו מוצאים אותו אשם, ומרשיעים אותו בעבירות של הוצאת נשק מרשות הצבא, לפי סעיף 78 לחוק השיפוט הצבאי, התשט"ו - 1955, להלן: "החש"ץ"), סחר בנשק, לפי סעיף 144(ב2) לחוק העונשין, התשל"ז - 1977, והחזקת סם מסוכן, לפי סעיף 7(א)+(ג) סיפא לפקודת הסמים המסוכנים, התשל"ג - 1973. גזר - דין ההליך הנאשם הורשע על פי הודאתו בעבירות של הוצאת נשק מרשות הצבא, לפי סעיף 78 לחש"צ, סחר בנשק לפי סעיף 144 (ב)(2) לחוק העונשין, והחזקת סם מסוכן לפי סעיף 7(א) +(ג) סיפא, לפקודת הסמים המסוכנים. מן העובדות על פיהן הורשע הנאשם, באישום הראשון, עולה כי ביום 31.5.07, בסמוך לשעה 5:30 בבוקר, הוציא שלא כדין מרשות הצבא נשק מסוג M-16, בעת שחברו שב משמירה והלך לישון, הניח את נשקו מתחת למזרון, ואז הנאשם גנב את הנשק, פירק אותו לשני חלקים והסתיר אותו בתיק, ונמלט מהיחידה על ידי קפיצה מעל השער. כמו כן, הורשע על פי האישום השני, בכך שבאותו יום קיים שיחת טלפון עם אזרח ישראלי ממוצא ערבי, מכפר קאסם, השניים נפגשו ונסעו לביתו של אותו אזרח, שם העביר הנאשם את הנשק לידי אחיו של אותו אזרח, בתמורה לסכום של 18,000 ₪. עם שובו של הנאשם לערד, נתפס על ידי צוות בילוש של מצ"ח ושל משטרת ישראל, כשברשותו היה החלק הארי של הסכום הנ"ל. הנאשם הודה כאמור בעובדות שבכתב האישום, אך טען במהלך הדיון כי יש לבטל את האישום, עקב טענת 'הגנה מן הצדק', בכך שאף שהציע לפרקליטה הצבאית לשתף פעולה וביקש שלא לבצע פעולות חקירה בלי לתאם את הדבר עם בא כוחו, ולמרות זאת, נלקח על ידי המשטרה האזרחית והמשטרה הצבאית לביצוע שיחזור בביתו של אותו אזרח, שהיה בו כדי לסכן את בטחונו. בקשר לכך נקבע בהחלטה מיום 13.4.08, כי לא ניתן לקבוע כי פעולת ההובלה הנ"ל, נעשתה בצורה בלתי מקצועית וחסרת אחריות תוך סיכון בטחונו של הנאשם בצורה ממשית וודאית, כפי שטען ב"כ הנאשם, וכי מדובר בפעולת חקירה שגרתית סבירה וחיונית, שנעשית בד"כ לאחר שהנאשם מודה בחשדות המיוחסים לו. עם זאת, נקבע כי ראוי היה שהגורמים הצבאיים בפרקליטות או המשטרה, יפנו את תשומת לב הגורמים האזרחיים, לבקשת ב"כ הנאשם האמורה, על מנת שיוכלו לתת את דעתם על כך, אף שלא היו חייבים להיענות לבקשת ב"כ הנאשם בעניין הנ"ל. כמו כן, עולה מהדיון שהתקיים, ומאמרת הנאשם שהוגשה, כי הנאשם הודה בעבירות שיוחסו לו בחקירתו במשטרה, וכי כאמור הציע לשתף פעולה בחקירה, וביצע שיחזור מרצונו החופשי, בביתו של אותו אזרח, לו מכר הנאשם את הנשק. טיעוני הצדדים ב"כ המאשימה טענה במסגרת הטיעונים לעונש, כי יש להטיל על הנאשם מאסר בפועל ארוך וממושך, וכן מאסר מותנה. ב"כ המאשימה הפנתה לפס"ד מנחה בעניין - ע/38/07 בילאל נוג'ידאת (להלן: "ענין נוג'ידאת"), הנוגע לרכיב הענישה. מדובר בעבירה חמורה, זאת לנוכח תופעת העבריינות והחיסולים בעת האחרונה, בהם מועבר הנשק לידיים עברייניות ומשפחות פשע. בעבירות מסוג זה, אין ליתן משקל לנסיבות האישיות של הנאשמים, קשות ככל שיהיו, כמו גם לאינטרס כלכלי שיכול להניע לביצוע העבירה, אלא לאינטרס הציבורי ולמטרות ההרתעתיות והסיכון הנשקף מהוצאת נשק, המשמש להגנת המדינה - והעברתו לידיים עברייניות, מחייב להעלות את רף הענישה בעבירות נשק. בענייננו, מדובר בחייל שגנב נשק, ולכך חומרה ייחודית, הן לאור הנגישות לנשק בעודו משרת בצה"ל, והן לאור האמון שהופר על ידו. הנאשם גנב את הנשק ביודעין, פירק אותו לשני חלקים על מנת להסוותו, קפץ מעל גדר הש.ג כדי שלא יזהו אותו, והעביר את הנשק למשפחת כראג'ה, שהינה משפחת פשע מכפר קאסם, תוך שקיבל לידיו סכום של 4,500 דולר. באשר לטענה כי הנאשם ביצע את המיוחס לו, מתוך איום, הרי לפי פסיקת בתי דין צבאיים, אין טענה זו מהווה נסיבה מקלה, על מנת שלא לעודד גורמים עבריינים לאיים על חיילים או שחיילים לא ייכנעו לאיומים כלשהם. בהקשר זה הפנתה ב"כ המאשימה לת/1, עמ' 3-4, ולת/2, שורות 3-4, וטענה כי לאור הנסיבות והסתירות של הנאשם, קיימים פגמים במהימנותו, באשר למועדים בהם הופעלו עליו האיומים. מעבר לכך, התנהגותו של הנאשם במהלך ליל האירוע ולאחריו, אין בה כדי להעיד כי הנאשם היה נתון תחת איומים: הוא קודם הלך לבנק לבדוק את מצב החשבון, לאחר מכן שתה קפה עם חבר, הוא לא היה לחוץ ופעל בקור רוח, והכל על אף שהבין שהנשק עובר לגורם עברייני, והתוצאה היא שיצא נשק מצה"ל, אשר עבר לידיים שאין שליטה עליהן. הנאשם אמנם שיתף פעולה עם חוקריו, מסר הודאות מפורטות והסכים ללכת להובלה ועימות, אך יחד עם זאת, יש לקחת בחשבון את העובדה כי הנאשם נתפס עם הכסף, מסר עדויות סותרות ובחר לנהל הליך (ביחס לטענת ההגנה מן הצדק), ולא חסך מזמנו השיפוטי של בית הדין. לנאשם עבר משמעתי, לרבות עבירות אלימות שאירעו חודש לפני האירוע. לעניין רמת הענישה, הפנתה ב"כ המאשימה לאסופת פסיקה. בע/38/07, עניין נוג'ידאת, בנסיבות חמורות יותר של הוצאת נשק ורימוני הלם, הטיל בית הדין לערעורים עונש של 6 שנות מאסר על הנאשם, כאשר ציין שהיה ראוי לעונש חמור יותר. הפסיקה אינה מבחינה בין ידיים עברייניות לידיים עוינות, ומתייחסת אליהם באופן זהה. כשנשק עובר לידיים פליליות, ברור שהיעוד הוא למטרות הרג, וכי קיים סיכוי וסיכון שהדבר יגיע לידיים עויינות. בעניין דבקרוב ארטור, ע/127/01, השית בית הדין לערעורים עונש של 4 שנות מאסר על נאשם שגנב 34,000 כדורים. בע/122/02- ירון בן שושן, השית בית הדין עונש של 7 שנות מאסר, במקרה חמור מענייננו. בתיק מז"י 84/07, בעניין אנדריי רשטניאק, השית בית הדין עונש של 5 שנות מאסר על נאשם שגנב נשק ומכר אותו תמורת 1000 דולר, כשדעת המיעוט סברה כי יש להשית על הנאשם 7 שנות מאסר (עם זאת, נציין שעל כך קיים ערעור תלוי ועומד של ההגנה). לאור זאת, טענה ב"כ המאשימה כי יש להשית על הנאשם עונש של 7 שנות מאסר בפועל, מאסר מותנה, ומאחר והנאשם בדרגת טוראי, לא מתבקשת הורדה בדרגה. מנגד, טען הסנגור כי יש להתחשב בכך שהנאשם הודה והביע חרטה, ואף הציע לשתף פעולה, שהיה בו כדי להביא לתפיסת הנשק. כמו כן, טען כי יש להתחשב בעובדה שהנאשם ביצע את העבירה עקב איומיהם של בני משפחת כראג'ה, הידועים כעבריינים מסוכנים, אף אם לא היה בנסיבות האיום כדי לשלול את אחריותו לביצוע העבירה. ביחס לפסיקה שהוצגה על ידי המאשימה, טען בא כוח הנאשם כי המקרה שלפנינו שונה לקולא ממקרה נוג'ידאת, בכך שבמקרה של נוג'ידאת היה מדובר בקצין שביצע מספר עבירות, מסר נשק לפלשתינאי ואף אפשר לו במספר פעמים להיכנס לבסיס צבאי, לעתים עם רכב. במצב זה היה מדובר בסיכון של הגעת הנשק לידי גורמי טרור, דבר שלא עמד על הפרק בענייננו. גם המקרים האחרים שהוצגו על ידי באת כוח המאשימה היו לדבריו חמורים יותר. כמו כן, הפנה בא כוח הנאשם לפסק הדין בע"פ 2949/07 בענין עותמאן נ' מדינת ישראל, שמכר אקדח לתושב השטחים והוטל עליו עונש של שנתיים מאסר. בנוסף, הפנה הסנגור לת"פ (מחוזי ירושליים) 478/04, בו הוטלו על הנאשם 21 חודשי מאסר, ולת"פ (מחוזי חיפה) 5018/06, בו הוטלו על שני הנאשמים עונשים של 18 ו-24 חודשי מאסר בפועל. כן הפנה בא כוח הנאשם לפסקי דין נוספים, וביקש להתחשב בנסיבותיו האישיות של הנאשם, ולהטיל עליו עונש קל ככל האפשר, שיאפשר לו להשתקם. דיון הנאשם הינו יליד 7/3/1987, כך שכיום הוא כבן 21, התגייס ביום 13/8/06 למסלול של "בני מיעוטים מתנדבים", לאחר מכן עסק בעבודות כלליות, ולדבריו הוא היה בהמתנה לבקשתו להתקבל לגדס"ר, עד למועד ביצוע העבירה. הנאשם הורשע במספר עבירות משמעת עליהן נשפט ביחידתו, על עבירות של אלימות פיזית, התנהגות פרועה, היעדר מן השירות וסרוב פקודה, בגינן נדון, בין היתר, לעונשי מחבוש. אכן, הנאשם הודה מיד עם מעצרו ותחילת החקירה בביצוע העבירה, הצביע על שמו וכתובתו של מקבל הנשק, וזמן מה לאחר מכן אף הציע לשתף פעולה עם רשויות החקירה. עם זאת, טענת בא-כוח הנאשם כי יכול היה להיות בשיתוף הפעולה שהוצע על ידי הנאשם כדי להביא לתפיסת הנשק לא הוכחה, ולמעשה לא היה כל יסוד לכך, שכן את שמו וכתובתו של מקבל הנשק הנאשם מסר מיד, עוד לפני שהועלתה הצעה לשיתוף פעולה, ובעת שהועלתה ההצעה, כאמור - לא הוצעה כל אינפורמציה נוספת שהיה בה כדי לסייע בתפיסת הנשק, והערכתה של הפרקליטה הצבאית, מיד עם קבלת ההצעה לשיתוף פעולה, היתה שהנשק נעלם לפני כן, ולפיכך סברה היא שאין סיכוי לתפוס את הנשק, כפי שעלה מעדותה. באשר לטענת הנאשם כי הוא ביצע את העבירה עקב איומים שהופנו כלפיו על ידי משפחת כראג'ה - נראה לנו שבענין זה לא הובאו ראיות מספקות, ומדברי הנאשם באמרותיו, עולה כי דו-השיח בינו לבין משפחת כראג'ה בענין היה זמן רב קודם לכן, כך שהיוזמה למכירת הנשק לבני משפחת כראג'ה בעת שנגנב ונמסר להם הנשק, היתה של הנאשם, מבחינת העיתוי לפחות, ולא הוכח שבאותה עת היה הנאשם תחת איום בקשר לכך. גם העובדה שהנאשם קיבל תמורה שוות ערך ל-18,000 ₪, מצביעה על כך שהעבירה נעברה מתוך מניעים כספיים, ולא עקב איומים, כפי שטען בא כוח הנאשם. עם זאת, נראה לנו שהעובדה שהנאשם הודה מיד בביצוע העבירה, מסר מיד את שם מקבל הנשק והביע חרטה על מעשיו, וגם העובדה שהציע לשתף פעולה, אף שהצעתו לא נתקבלה - עומדת לזכותו, ויש בכך כדי להביע לקיחת אחריות וחרטה על מעשיו. כמו כן, יש להביא בחשבון את נסיבותיו האישיות של הנאשם, אשר התגייס לצבא במסגרת התנדבותית של בני מיעוטים, ויש להתחשב גם בדברי בא כוח הנאשם, לפיהם בעקבות ביצוע העבירה ניתק אבי הנאשם כל קשר איתו. ואולם, השיקול המרכזי בענישה, ביחס לנסיבות הענין - הוא העובדה שמדובר בגניבה והעברת נשק מהצבא, על ידי חייל בשירות סדיר, אל גורמים עבריינים, בעת שהנאשם היה מודע לכך שמדובר בגורמים עבריינים ויכול היה להיות מודע לנזק הרב שיכול היה להיגרם כתוצאה משימוש בנשק המועבר לידי גורמים עבריינים. בכך יש אלמנט של מעילה חמורה באמון שניתן לחייל במסגרת שירותו הצבאי, ויש להרתיע חיילים נוספים מפני הפיתוי לניצול העובדה שנשק מצוי בסביבתם ובאחריותם, ואשר עלולים להיגרר לאפשרות של העברת הנשק תמורת בצע כסף, או מתוך כל מניע אחר. הצדדים הציגו בפנינו פסיקה הנוגעת לנושא. באת כוח המאשימה ביקשה להסתמך, בין השאר, על פסק הדין בענין נוג'ידאת. באותו מקרה החמיר בית הדין לערעורים בעונשו של הנאשם, והטיל עליו שש שנים חלף הארבע שהוטלו בערכאה קמא. בית הדין לערעורים ציין כי לא הוטל עונש חמור יותר הואיל ואין דרכה של ערכאת הערעור למצות את הדין בעת שהיא מחמירה בעונש. מאידך גיסא, גם באת כוח המאשימה הצביעה על כך שאותו מקרה היה חמור יותר, שכן התייחס לקצין בדרגת סג"ם, שמסר לסוכן משטרתי, אשר התחזה לפלשתינאי, 21 רימוני הלם, וקיבל תמורתם 5,800 ₪, גנב מקלע "נגב" מחדרם של חיילים שישנו בבסיסו, נסע לאזור מגוריו של הסוכן המשטרתי, פגשו והניח בתא המטען של הרכב את כלי הנשק, עבורו קיבל 27,000 ₪. כן הורשע בגין אישום נוסף, על הכנסת הסוכן, שבעיני הנאשם היה פלשתינאי, לבסיס צבאי, ובחלק מן הפעמים אף התיר לו להיכנס עם רכב. גם פסקי הדין הנוספים שהוצגו על ידי באת כוח המאשימה שונים בנסיבותיהם מהמקרה שבפנינו. מנגד, פסקי הדין עליהם הצביע בא כוח הנאשם, בהם הוטלו עונשים שמסביב לשנתיים מאסר בפועל, שונים בקולתם מהמקרה שבפנינו, בכך שבחלק מן המקרים אין המדובר בחיילים אלא באזרחים. בעניינו של וולדימיר דבינקביץ, ת"פ (מחוזי ירושליים) 478/04, שוטר מג"ב, מדובר היה בעבירות של גניבה בידי עובד ציבור סחר בנשק והחזקת תחמושת, שביצע בעת ששימש כנשק במחנה מג"ב, תפקיד שאפשר לו גישה חופשית למחסן הנשק, וכאשר במהלך שירותו עבד גם כמאבטח בחברת אבטחה, ניצל את גישתו החופשית לנשקיה, וגנב אלפי כדורי אקדח, רימוני יד, תחמושת שונה וחפצים שונים, ומכרם או מסרם ללא תמורה, לשני הנאשמים האחרים. באותו מקרה התחשב בית המשפט כמו במקרה זה בגילו הצעיר של הנאשם ובהיעדר עבר פלילי, וגם בעובדה כי כחודש לאחר הגשת כתב האישום, אותו נאשם נישא והיה אב לתינוקת, והיה בשליחתו למאסר לתקופה ארוכה משום פגיעה ממשית במשפחתו הטריה. כמו כן, באותו מקרה טען בא כוח הנאשם כי הנשק הועבר לאנשים שהיתה להם גישה חוקית לנשק, לעומת מקרים אחרים, בהם המכירה הינה לגורמים עויינים. בנוסף, צויינה העובדה שחלק מהנשק והתחמושת נמסרו ללא תמורה. בכך שונה מקרה זה מהמקרה שלפנינו. הכרעה לאחר עיון בחומר הראיות, בטענות הצדדים ובפסיקה שהוצגה לנו על ידי הצדדים, נראה לנו, כאמור, כי מקרה זה חמור במיוחד, שכן המדובר בחייל שמועל בתפקידו, גונב ומוסר נשק תמורת בצע כסף לגורמים עבריינים, בידיעה שהדבר יכול לגרום נזק רב. יש להתחשב במידת מה בנסיבותיו האישיות, בהודאתו ובנכונותו לשתף פעולה, אך השיקול הדומיננטי בעבירה מסוג זה הינו השיקול ההרתעתי, המחייב הרתעת חיילים מפני ביצוע עבירות מסוג זה, שתוצאותיהן יכולות להיות הרות אסון. לאחר ששקלנו את כל השיקולים האמורים לעיל, אנו מטילים על הנאשם, ברוב דעות של שניים מחברי ההרכב, מאסר בפועל לתקופה של חמש שנים, בניכוי ימי מעצרו. אחד מחברי ההרכב סבר שיש מקום להטיל עליו מאסר בפועל לתקופה של שבע שנים מיום מעצרו, לנוכח חומרתה הצועקת של העבירה. יתר רכיבי הענישה ניתנים פה אחד: על הנאשם יוטלו 18 חודשי מאסר על תנאי, והתנאי הוא שלא יעבור תוך שנתיים מיום שחרורו עבירה של הוצאת נשק מן הצבא, או תוך שלוש שנים מיום שחרורו כל עבירה שעניינה עבירות בנשק לפי חוק העונשין, וכן מאסר על תנאי למשך 6 חודשים, והתנאי הוא שלא יעבור במשך שלוש שנים מיום שחרורו עבירה לפי פקודת הסמים המסוכנים. זכות ערעור כחוק, תוך 15 יום.נשקצבא