להלן החלטה בנושא הטרדה מינית - ביטול הרשעה: ה ח ל ט ה הנאשם הורשע לאחר ניהול הוכחות שבמהלך מאי- יוני וספטמבר 2004, הטריד מילולית מינית שתיים ממזכירותיו, עבירה לפי סעיף 3(א)(6)(ג) יחד עם 5(א), לחוק מניעת הטרדה מינית, תשנ"ח- 1998 (להלן": "החוק"). הנסיבות פורטו בהרחבה בהכרעת דין מפורטת שיצאה מלפני ב- 11.06.07, ואין צורך לחזור. מיד לאחר מתן הכרעת הדין, עתרו הנאשם ובא כוחו, עו"ד מקרין (להלן: "הסנגור") לעשות שימוש בסמכות שבסעיף 192א לחוק סדר הדין הפלילי, תשמ"ב-1982 (להלן: "חסד"פ") ולבטל את ההרשעה. בהסכמת התביעה, הופנה הנאשם לשירות המבחן, שהתבקש להכין תסקיר בו תיבחנה השפעת הרשעה בפלילים על עתידו של הנאשם והאפשרות לבטלה, בהתחשב במכלול נסיבותיו האישיות. שירות המבחן - הגיש בפני שני תסקירים. התסקיר הראשון מתאריך 13.01.08, נדרש לעברו הנקי של הנאשם, השכלתו האקדמית (תואר ראשון בראיית חשבון ותואר שני במינהל עסקים. הנאשם, רואה חשבון פעיל, מכהן כסגן נשיא לשכת רואה חשבון, מרצה במספר מוסדות אקדמאיים, ניהל בעבר משרד עצמאי, אותו סגר לאחרונה עם הצטרפותו כשותף במשרד גדול. שירות המבחן הרחיב בתיאור ילדותו והתבגרותו של הנאשם בבית הורים ניצולי שואה שהשפיעו על עיצוב אישיותו הנוקשה והשרישו בו שאיפה בלתי מתפשרת למצוינות. התסקיר מתואר תהליך בניית אמון בין הנאשם לשירות המבחן. הקשר שנוצר איפשר לבחון בחינה מעמיקה את אופן התנהגותו של הנאשם, לרבות עמדותיו כלפי נשים ובמיוחד כלפי הנשים שהעסיק במשרדו. לדעת השירות, התלונות נשוא כתב האישום, פרסום העמדתו לדין והרשעתו, השפיעו על הנאשם, פגעו בו והביאו אותו להתגייס להליך טיפולי תוך נכונות כנה לעריכת שינוי. הנאשם הגיע לשיחות ושיתף פעולה באופן מלא. השירות מדגיש שאת מחויבותו של הנאשם להליך הטיפולי ורצונו האמיתי בשינוי, מוכיחה פנייתו מיוזמתו, לפסיכולוגית קלינית-רפואית, ד"ר נועה ברק, שערכה חוות דעת כתובה. הטיפול הביא את הנאשם לתובנה, שעל רקע דרישותיו למצוינות מעצמו ומאחרים (והמתלוננות בכלל זה), לא הצליח לשלוט בכעסים, התנהג באופן פוגע לכפופים לו וכנראה שגם אמר למתלוננות דברים המתייחסים למיניותן, עליהם הביע חרטה וצער. שירות המבחן מתרשם, שהעבירות חריגות להתנהגותו של הנאשם בתחום המיני. ד"ר ברק מעריכה שהטיפול יעזור לנאשם למצוא את האיזון הדרוש בין כוחותיו וכישוריו הרבים לחולשותיו וקשייו האישיותיים. שירות המבחן לא צופה מסוכנות להישנות העבירות לנוכח הלקחים שהנאשם הפיק, הטיפול שבו החל, המחויבות שקיבל על עצמו להמשך הטיפול והשינוי בתנאי עבודתו - כשכיום הוא שותף במשרד גדול ואיננו מקיים קשר ישיר עם עובדים. באשר לפגיעה הקונקרטית בעיסוקיו, מצביע שירות המבחן על כך, שכתוצאה מפתיחת ההליכים הפליליים הפסיק הנאשם התנדבותו במשטרת מרחב ירקון, ביטל מועמדות שהגיש להיבחר למועצת רואי חשבון והקפיא מגעים לקראת השתלבותו בעבודה עבור מערכת הביטחון. בהתחשב במשקלן המצטבר של כל הנסיבות, המליץ שירות המבחן לבטל הרשעת הנאשם. כענישה קונקרטית הכין תוכנית בת 150 שעות של"צ שיעשה הנאשם ב"בית נועם", העוסק בטיפול בגברים שנהגו באלימות כלפי נשים. בתסקיר המשלים מתאריך 6.02.08, חזר השירות על עיקרי קביעותיו והמלצותיו בהקשר לנאשם והתרכז בעמדת המתלוננות. שתיהן הגיבו בחיוב לאפשרות שהנאשם לא יורשע ויכפר על התנהגותו כלפיהן, בעבודות התנדבותיות שיבצע לטובת הקהילה. אף אחת מהן לא הביעה רצון להענישו ולפגוע בו מעבר לפגיעות שחווה עד כה. אחת מהן הביעה סיפוק רב מעצם העובדה שתלונתה זכתה לאוזן קשבת בביהמ"ש. טרם טיעונים לעונש העידו מטעם הנאשם ארבעה עדי אופי: א. עו"ד טלי ירון-אלדר, שהנאשם היה מרצה שלה באוניברסיטה. בתקופה בה כיהנה כנציבת מס הכנסה העמיקה את הכרותה עם הנאשם. ב. עו"ד דרור חוטר ישי, שהכיר את הנאשם במהלך כהונתו כראש לשכת עורכי הדין במסגרת וועדה שעסקה בבדיקת סוגיית "המכללות הבלתי אקדמיות למשפטים". ג. גב' סיוון גרינברג, שהכירה את הנאשם לאחר שגייס אותה ליחידת המתנדבים במשטרת מרחב ירקון. ד. סנ"צ בדימוס אבינועם כץ, שהכיר את הנאשם במהלך כהונתו כראש ענף המתנדבים במחוז ת"א. כולם תיארו את התנהלותו האישית והמקצועית החיובית של הנאשם והרעיפו עליו דברי שבח והערכה. עמדת התביעה עדי האופי לא שכנעו את התביעה ולא הביאו אותה להסכים לבקשה. התובעת עו"ד הדר ישרים הדגישה את הניצול שניצל הנאשם את מעמדו כמעסיקן של המתלוננות, ובמשך חודשים הרשה לעצמו לפנות אליהן בביטויים בוטים וגסים שהתמקדו במיניותן. בחקירה ובמשפט הכחיש הנאשם את המיוחס לו והתנהל נגדו משפט ראיות מורכב וממושך, המתלוננות נאלצו להעיד ונחשפו לחקירות נגדיות לא קלות. לדעת התובעת שירות המבחן נתן משקל רב מאוד לנאשם ולמצוקותיו, עד כי נוצר רושם שהוא הקורבן ולא המתלוננות. בהקשר לפיצוי שפיצה הנאשם את אחת המתלוננות במסגרת דיון בבית הדין לעבודה, טענה התובעת שאת הפיצוי שילם הנאשם על פי הסכם פשרה מבלי להודות באחריות. משכך, אין לראות אותו כ"מודה ועוזב" הראוי לרחמים. לדעתה החרטה שהנאשם הביע איננה כנה ואמיתית, והוא לא עומד בדרישות שנקבעו בפסקי הדין כתב ורומנו. התובעת הדגישה שאין ליתן להשכלתו ולעיסוקו של הנאשם משקל בכורה בעת ההחלטה באם לבטל את ההרשעה או להשאירה על כנה. לדעתה אין בפני בית המשפט נתונים ברורים עד כמה, אם בכלל, תפגע ההרשעה בהמשך תפקודו ועיסוקו של הנאשם, מעבר לפגיעה בתחושתו האישית ודימויו העצמי. לסיכום ביקשה לא לשנות את הכרעת הדין ולגזור על הנאשם מאסר שחלקו הקצר לריצוי בפועל, שיכול וירוצה בעבודות שירות, ויתרתו על תנאי בנוסף לפיצוי למתלוננות. עמדת ההגנה באופן טבעי ביקש הסנגור לקבל המלצת שירות המבחן ולבטל הרשעת הנאשם. מבלי להפחית מחומרת הקביעות שבהכרעת הדין, הדגיש את סיווגה של העבירה כעבירת עוון, שעניינה אמירות מיניות. ככזו נכון, לדעתו, למקמה במדרג נמוך בסולם החומרה. באיזון בין האינטרס הציבורי, שבהותרת ההרשעה על כנה, לאינטרס הפרטי של הנאשם שבביטולה, עולה משקלו של האינטרס האישי, בהתחשב בעברו הנקי של הנאשם, נסיבותיו האישיות והמקצועיות. הסנגור הדגיש את הנזק הממשי שההרשעה תגרום לנאשם, עבודתו באוניברסיטה מחייבת תעודת יושר, וכך גם עבודתו במשרד רואי החשבון אליו חבר כשותף, שנותן שירותים לגופים ציבוריים (מעבר לרשויות המס). הותרת ההרשעה עלולה להביא לפירוק השותפות. בהליך הפלילי שהתנהל נגד הנאשם ובפרסומו בכלי התקשורת, שהכלימו והלבינו את פניו ברבים, ביקש הסנגור לראות חלק מעונשו של הנאשם שהכאיב לו מאוד, כמשתקף מחוות דעתה של ד"ר ברק. הנאשם הבין שעליו להשתנות, פנה מיוזמתו לטיפול, שיתף פעולה באופן מלא ואמיתי עם שירות המבחן, מתחייב להמשיך בטיפול. את המהפך החיובי בהתנהגות הנאשם רצוי לעודד ולא להכשיל. הסנגור הגיש אסופת תעודות הערכה ותודה שהנאשם קיבל כהוקרה על פעילותו הציבורית, המוכיחה את תרומתו לכלל, במיוחד התגייסותו למלחמה לשמירה על החוק והסדר הציבורי במסגרת תפקידו כקצין מתנדב במשטרה. בהתחשב בכל אלו ובהחלטות שיפוטיות רבות, בהן מצאו בתי משפט שונים לבטל הרשעות, שאותן הגיש הסנגור לעיוני, נכון וצודק, לדעתו, לבטל את ההרשעה, ולחייב הנאשם בביצוע עבודות של"צ בהתאם לתוכנית שגיבש שירות המבחן. ביצוע העבודות בבית נועם יתרום לנאשם ולגברים המטופלים שם כאחד. הנאשם פנה לבית המשפט בבכי, שאותו לא הצליח לעצור. הוא הודה לשירות המבחן אליו הופנה בעקבות ההליך המשפטי, על הטיפול שניתן לו ואשר הביא אותו לתובנת הבעיות, שהשפיעו על אישיותו והטביעו בו צורך בפרפקציוניזם. הדחף חזק ממנו, ללא יכולת ריסון עצמי ולהימנעות מפגיעה באחרים. את הדחף להישגיות, שלמות ומצוינות, שלו היה משועבד, השווה לרכבת דוהרת. הטיפול עזר לו להבין, שעליו להאט ולהשקיע בעצמו. הוא הביע חרטה על הנוקשות והבוטות שאפיינו את התנהגותו כלפי כל מי שהפריע לו להגיע לתוצאות ברמה הגבוהה ביותר, וביקש לקבל, שלא היה מודע לכך שדברים שיצאו מפיו פגעו בזולת. הנאשם ביקש לאפשר לו להמשיך בטיפול, להשתקם ולהפוך לאדם טוב יותר. הוא הפנה להוראת סעיף 12 לחוק לשכת רואי חשבון, תשט"ו-1955, וטען שהותרת ההרשעה עלולה לגרום לו "בעיה מקצועית ולמוטט אותו כליל, שכן אין לו בחייו אלא שמו הטוב ועבודתו המקצועית". באולם פתוח מלא קהל, התחנן וביקש שהציבור, למענו התגייס ולו תרם, יעזור לו הפעם להציל את נפשו. לאחר ששמעתי העדים טיעוני ב"כ הצדדים, נציגת שירות המבחן והנאשם ועיינתי בתסקירים ובאסמכתאות הגעתי למסקנות כדלקמן: מי שאשמתו הוכחה כנדרש במשפט פלילי יורשע בדינו. בהרשעה הפלילית מביעה החברה את סלידתה ממעשה העבירה שביצע העבריין. ויודגש - נאשם הבוחר לנהל הוכחות ממצה זכותו על פי דין, ואין לבוא אליו בטרוניה על רצונו להילחם על חפותו. יחד עם זאת לא הרי מי שהודה בעבירה פלילית שביצע, תוך נטילת אחריות וחסכון בזמן שיפוטי, כמי שהורשע לאחר ניהול הוכחות. בעוד זה הראשון זוכה בדרך כלל להקלה והתחשבות לא כך הוא לגבי האחרון. כפי שאמרנו, קביעה שיפוטית לפיה בוצעה עבירה מחייבת הרשעה בדין. יחד עם זאת, מסמיך סעיף 192א לחסד"פ את בית המשפט לבטל הרשעה לפני מתן גזר הדין, ולהסתפק במתן צו מבחן ו/או צו שירות לתועלת הציבור. גם בהקשר זה המבקש לבטל הרשעתו לאחר משפט הוכחות חייב להרים נטל כבד יותר של שכנוע על מנת שבית משפט יענה לבקשה ויבטל את ההרשעה. ויודגש - השימוש בסמכות ייעשה במקרים נדירים וחריגים בלבד. המבחנים נקבעו בשורת פסקי דין, וההלכה בנידון היא מן המפורסמות, רק לשם הדגמה ראו: ר"ע 432/85 רומנו נ' מדינת ישראל תק-על כרך 85 (3) תשמ"ה-תשמ"ו 1985 עמ' 737, ע"פ 2083/96 כתב נ' מדינת ישראל פ"ד נב (3) 337, ע"פ 2669/00 מדינת ישראל נ' פלוני, פ"ד נד (3), עמ' 685 בעמ' 689 וע"פ 9262/03 , פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(4), 869. בטרם החלטה אם מקרה מסוים נכנס לגדר המקרים החריגים בהם מוצדק לבטל הרשעה, בית המשפט שוקל את מהות הכישלון והפגיעה בציבור אל מול איכויותיו האישיות, האנושיות והמקצועיות של הנאשם, פועלו ותרומתו לחברה, ומאזן ביניהם. ראו בהקשר זה פסק הדין בת"פ (י-ם) 55/96, מדינת ישראל נ' פרומדיקו, פ"מ תשנ"ז, חלק שני, עמ' 1, בעמ' 321, וע"פ 2754/97 צור נ' מדינת ישראל. לעצם העיסוק או מעמד של נאשם אין משקל מכריע. אדרבא, לעיתים מצופה ממי שהוא מהארזים בחברה קוד התנהגות מופתי שישמש דוגמא חיובית לאחרים. בפועל הצורך להרשיע אנשים רמי מעלה איננו נדיר במחוזותינו. לאחרונה נדרש בית המשפט העליון לצורך בהרשעה כזו בע"פ 9893/06, אסנת אלון לאופר נ' מדינת ישראל, תק-על 2007(4), 4546 , 4554 (2007). הותרת ההרשעה במקרה שבדיון, יש בה, על פני הדברים, לקדם יישום התכלית שבסיס החוק, להגן על עובד מפני הטרדות הממונה עליו. יחד עם זאת, בשלב שלאחר הכרעת הדין, נשקלים האינטרסים במדדים שיוחדו לשלב זה, חלקם לפנים משורת הדין. משכך - נכון לדעתי, להתייחס עכשיו, גם לויכוח הנטוש בין מלומדים, האם ראוי להטביע אות קין של פליליות על מי שעבר את העבירה שבסעיף 3(א)(6) לחוק. ראו במאמרם של פרופ' קרמניצר וליאת לבנון, "האיסור הפלילי על הטרדה מינית - קידוש האמצעי ומחירו", שערי משפט ב 285-305, תשס"א -2001 ובמאמר התגובה של ד"ר קמיר "כשאת אומרת לא - למה את מתכוונת", שערי משפט ב 307-319, תשס"א-2001. בהכרעת הדין לא מצאתי ליתן משקל לאסכולה הרואה את המעשה הקבוע בסעיף כפוגע בערך מוסרי, שהחוק הפלילי איננו האמצעי המתאים לקידום שירושו. 8. גישתם של המתנגדים לסיווגו של המעשה כעבירה פלילית, ראויה להתייחסות כשאני מתחבטת באם להיעתר לבקשת הנאשם אם לאו. שכן, גם המשפט הפלילי, במובנו הרחב, לא נועד לייצר עבריינים כי אם להכווין התנהגות, לתקן ולשקם את שניתן לתיקון. שימוש באמצעי חילופי - מידתי, עשוי לעיתים להטמיע את הערך המוגן, ליישם התכלית החקיקתית באופן יעיל ותואם יותר את נסיבות המקרה מאשר ענישה על פי שורת הדין ומכאן הבסיס לסמכות שבסעיף 192א לחסד"פ. 9. מוצאת אני להדגיש שטענת הנאשם שלא ידע מהם הדברים היוצאים מפיו ולא הבין עד כמה קשות הפגיעות שהוא שפגע במתלוננות, לא מקובלת עלי. במהלך שמיעת ההוכחות הוברר מעל לכל ספק, שהנאשם ראה המתלוננות בעלבונן וכאבן וליבו לא התרכך. יחד עם זאת על מסך חוות הדעת המקצועיות שבפני, אני מקבלת שהנאשם פגע וחזר ופגע במתלוננות משום שלא הצליח לרסן את עצמו. הרשעתו החמירה את מצבו הנפשי והשפיעה לרעה על תיפקודו המקצועי. הותרת ההרשעה על כנה עלולה להחמיר את המצב עוד יותר ולדרדר הנאשם לתסכול וייאוש. 10. משקלם המצבר של: א. העובדה שההליך הפלילי וההרשעה בתיק זה, הביאה את הנאשם לתובנת והפנמת הצורך בטיפול; ב. העובדה שהנאשם החל לקבל את הטיפול שהוא זקוק לו, ולהפיק ממנו תועלת באופן שמבסס סיכויי שיקום, שכתוצאה ממנו, תשתנה אישיותו לטובה והוא יוכל להמשיך לתפקד כאזרח נורמטיבי תורם לחברה; ג. המחילה שהמתלוננות מחלו לו והסכמתן שאין לפגוע בו יותר; ד. הצער והחרטה שהביע בעומדו בפני בוכה ושבור, מקבל אחריות, מבקש סליחה, מחילה והזדמנות לכפרה; ה. האינטרס הציבורי בשיקומו של הנאשם, שהוא אדם בעל פוטנציאל חיובי מוכח, מביא אותי לפסק דינו של בית המשפט העליון העליון בע"פ 600/02+9384/01 נססרה ואח' נ. לשכת עוה"ד תק' על' 2004(4) 880: "חברה נאורה ראוי לה שתעשה כיכולתה וכמיטבה לשקם עבריין, כל עבריין שהוא. עבריין עבריין ודרך שיקומו שלו. שיקום שצלח הוא בבחינת זה נהנה וזה נהנה: נהנה העבריין שחייו שוקמו ונהנית החברה שעשתה טוב ומנעה רע נוסף" 11. לאחר עריכת האיזונים הצריכים ושקילת האינטרסים הרלוונטיים, הגעתי למסקנה שהנאשם הרים את נטל השכנוע, עליו עמדתי בפסקה 2 לעיל, ואני מקבלת שהנזק שייגרם לו עקב הותרת ההרשעה על כנה, עולה על הנזק שייגרם לאינטרס הציבורי במיצוי הדין. האינטרס הציבורי ייצא נשכר במקרה זה באם לא תגרם לנאשם פגיעה חמורה נוספת, ביטול הרשעה יעשה טוב לו ולכלל הציבור כולו. סוף דבר - לבקשת הנאשם ובא כוחו, ועל סמך המלצת שירות המבחן אני עושה שימוש בסמכות שבסעיף 192א לחסד"פ, מבטלת הרשעת הנאשם, מעמידה אותו במבחן למשך 18 חודשים, מחייבת אותו בביצוע 250 שעות של"צ. הובהרו לנאשם תוצאות אי עמידתו בתנאי המבחן. אני מאשרת את תוכנית השל"צ שגיבש שירות המבחן פרט לכך שהגדלתי את מכסת השעות כאמור לעיל.משפט פליליהרשעההטרדההטרדה מינית