להלן גזר דין בנושא הקלה בעונש על רצח: גזר דין כללי 1. ביום 6.1.08, לאחר מתן הכרעת הדין, שמענו את טיעוני הצדדים באשר לשאלה האם חל במקרה זה סעיף 300א(א) לחוק העונשין, והאם מן הראוי שלא להטיל על הנאשם, מאסר עולם. 2. ציינו כבר, בהכרעת הדין כי המחוקק חידש, לגבי עבירת הרצח בלבד, את האפשרות להקל בעונש לגבי מי שבעת ביצוע הרצח היה במצב שבו בשל הפרעה נפשית חמורה או בשל ליקוי בכושרו השכלי: "הוגבלה יכולתו... במידה ניכרת, אך לא עד כדי חוסר יכולת של ממש כאמור בסעיף 34ח": (1) להבין את אשר הוא עושה או את הפסול שבמעשהו; או (2) להימנע מעשיית המעשה. ההלכה המשפטית 3. סעיף 300א כפי שהתקבל בשנת תשנ"ה, שונה מהצעת החוק מאותה שנה, שעניינה היה אחריות מופחתת - ולא עונש מופחת - כאשר עבירת הרצח נעברה "במצב הגובל אך אינו בגדר אי שפיות הדעת לפי סעיף 34ח" (הצעות חוק תשנ"ה 475, 476). לניתוחו של הרקע לתחיקת הסעיף, החל מ"כללי מקנוטן" - ראו סקירת השופט מצא, בע"פ 5953/98 מליסה נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(5) 43, 64-68. עמדנו בהכרעת הדין על כך, שניסוחו של סעיף 300א(א) מהווה "תמונת ראי מרוככת" של סעיף 34ח לחוק העונשין. סעיף 300א(א) נועד לאותם: "מקרים גבוליים שבהם מגיע הנאשם אל סף הכניסה לגדרי הסייג לאחריות...אך אינו עובר אותו" (שם, 57-58). ובניסוח אחר: סעיף 300א(א) בא ליתן מענה למבצעי רצח שמצבם הנפשי גובל במצב של אי שפיות הדעת כהגדרתו בסעיף 34ח; אלה שמצבם הנפשי מוציאם, לכאורה, מקהל השפויים בדעתם, אך אינו מכניסם לקהל הבלתי שפויים. השוני בין יסודותיהם של סעיפים 34ח ו-300א(א) מתבטא, אל נכון, בעוצמת הפגם ובחומרת סיבתו. (שם, עמ' 67). וראו גם: ע"פ 7761/95 אבו חמאד נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(3) 245, 249-251; ע"פ 3243/95 צאלח נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(1) 769, 786-790. בשני פסקי דין אלה עמדו השופטים דורנר וא' גולדברג על כך, שהשוני בין סעיף 300א(א) ובין סעיף 34ח הוא "כמותי ולא מהותי". בע"פ 3243/95 הנ"ל נאמר, כי לפי תכליתו של סעיף 300א(א), הרי המידה ה"ניכרת" של המוגבלות הנפשית נמדדת, בעיקרה, לא לפי נסיבות המעשה, אלא לפי המצב הרפואי-פסיכיאטרי של הנאשם: שכן לא בא סעיף 300א אלא לאפשר לבית המשפט לחרוג מעונש החובה במקרים יוצאי דופן, שבהם תחושת הצדק מחייבת שלא לגזור מאסר עולם על הרוצח אף שהוא רוצח (שם, בעמ' 789). אכן, בתי המשפט אינם מרבים להחיל את סעיף 300א(א) ולהטיל עונש מופחת על מי שהורשעו בעבירת רצח. הנשיאה בייניש הסבירה, כי הדבר נובע בעיקר "מן הקושי לעמוד בתנאיו של הסעיף, ולו ברמה של העלאת ספק סביר, ולא מן הקושי לעמוד בנטל ההוכחה של מאזן הסתברויות": דנ"פ 2475/05 דיפני נ' מדינת ישראל, תק-על 2005(4), 1894; וראו לסקירה מעודכנת של המקרים שבהם הוטל עונש מופחת: ע"פ 5570/01 מיכאלי נ' מדינת ישראל, תק-על 2007(1) 1525, פיסקה פא לפסה"ד). 4. האם ניתן לומר, כי במקרה זה הוכח - במאזן הסתברויות - שהתמלאו יסודות סעיף 300א(א), היינו, כי יכולתו של תאופיק הוגבלה "במידה ניכרת", מחמת "הפרעה נפשית חמורה", להבין את אשר הוא עושה או את הפסול שבמעשהו? (ושוב, נראה לנו כי החלופה שבס"ק (1) היא הרלוונטית לענייננו, היינו, שמדובר בליקוי במישור השכלי, ולא החלופה שבס"ק (2) שעניינה המישור הרצוני). בשאלה זו התלבטנו לא מעט. נקודת המוצא, המקובלת עלינו, היא הדרך הזהירה, המצמצמת, שאותה נקט בית המשפט העליון בסוגיית הענישה המופחתת, והטעם לכך: הטעם, המובן מאליו, הוא קדושת חיי האדם; הנוטל חיי הזולת לא במהרה יופחת עונשו מזה שקבע המחוקק לרצח, מאסר עולם. (עניין מיכאלי, שם, פיסקה עט) זאת ועוד, לאחר שקבענו כי לא התמלאו במקרה זה יסודות ההגנה של אי שפיות הדעת, לא פשוט הדבר להחליט על יישום הדוקטרינה של העונש המופחת, שכן המקרים המתאימים ליישום הדוקטרינה הם רק המקרים הגבוליים, המתקרבים מאוד לתנאי ההגנה לפי סעיף 34ח לחוק העונשין. זאת ועוד, הנטל הרובץ על שכמו של הנאשם המבקש ליהנות מן הענישה המופחתת, הוא נטל של "מאזן הסתברויות", ואין די שיעלה ספק סביר בעניין זה (ראו פיסקה 113 להכרעת הדין, והפסיקה המוזכרת שם). יש לשוב ולהזכיר את העובדה שתאופיק לא העיד כלל בבית המשפט - גם לא לעניין העונש. כמו כן נזכיר כי לפי פסיקת בית המשפט העליון, הרי אפילו הוכח כי מתקיימים תנאי סעיף 300א לחוק העונשין, אין בית המשפט חייב להקל בעונשו של הנאשם, והדבר נתון לשיקול דעתו: ע"פ 7926/00 דיפני נגד מדינת ישראל, נט(1) 817, עמ' 825-824). היישום 5. יחד עם זאת, הגענו למסקנה, לא בלי היסוס, כי ניתן לראות מקרה זה כמתאים לענישה מופחתת - וזאת לאור הצטברותם של כמה טעמים. לפני שנמנה טעמים אלה נציין, כי חייב להיות קשר סיבתי בין מקורו של הפגם הנפשי, לבין ביטויו ועוצמת ביטויו בהלוך נפשו של הנאשם. זאת - לאור הוראת החוק המחייבת כי "בשל" ההפרעה הנפשית החמורה (או הליקוי בכושר השכלי), הוגבלה יכולתו של מבצע העבירה, במידה ניכרת, להבין וגו'. מעבר לעניין הקשר הסיבתי, ברור גם שיש יחסי גומלין, או מעין "מקבילת כוחות", בין שני היסודות הנדרשים בסעיף 300א(א), היינו, בין מהותו של הפגם הנפשי, לבין הגבלת היכולת הנפשית ומידת ההגבלה (השוו עניין מיכאלי, שם, פיסקה צג; ע"פ 5317/03 זריאן נ' מדינת ישראל, תק-על 2005 (1), 3397, סוף פסה"ד). 6. אלה הם הטעמים שהביאונו, בהצטברותם, למסקנה, כי מקרה זה מתאים לענישה מופחתת: א. הנאשם הוא חולה במחלת נפש - סכיזופרניה פראנואידית. הווה אומר, אין מדובר כאן "רק" ב"הפרעה נפשית חמורה", היכולה להיות פחותה מ"מחלת נפש", אלא במחלת נפש מוכרת (וראו עניין מיכאלי, שבו יושמה דוקטרינת הענישה המופחתת, כאשר עיקר המאמץ הפסיקתי נגע לעניין ה"הפרעה הנפשית החמורה" - ולא לעניין "הגבלת היכולת במידה ניכרת" - השוו פיסקאות פג - צב, לעומת פיסקה צג בפסק הדין). ב. הנאשם אובחן כסובל ממחלת נפש זו עוד בשנת 1982. זאת ועוד, הנאשם אושפז כמה וכמה פעמים בבית חולים לחולי נפש עקב היותו במצב פסיכוטי (ראו פיסקה 85 להכרעת הדין). בחלק ממקרים אלה אושפז הנאשם לאחר מעשים אלימים שביצע, ונמצא שאין הוא נושא באחריות פלילית, ושאין הוא כשיר לעמוד לדין. הפעם האחרונה שאושפז הייתה במרץ 2005, היינו, ארבעה חודשים בלבד לפני הרצח. ג. בוחן המציאות והשיפוט של הנאשם לקויים. אכן, הוסבר בהכרעת הדין, בהתאם לחוות דעת המומחים, כי מדובר בפגיעה מסוימת בלבד, וכי יש "רמות של פגיעה" בבוחן המציאות והשיפוט, ויש חשיבות ל"עומק" הפגיעה (ראו, למשל, פיסקה 93 להכרעת הדין). ואולם, לעניין הענישה המופחתת, יש חשיבות לעצם העובדה שבוחן המציאות והשיפוט של הנאשם לקויים. נחזור ונזכיר, כי השוני בין הסייג לאחריות פלילית לבין הענישה המופחתת הוא כמותי ולא מהותי. ד. הוא הדין לגבי סימני ליקוי אחרים של הנאשם בתחום האישיות והתיפקוד. הנאשם נמצא בשלב רזידואלי של מחלת הנפש שלו, וגם בשלב זה היו לו סימני ליקוי בתחומי האישיות והתיפקוד, כמוזכר בחוות דעתם של ד"ר קנול וד"ר צינובוי. אכן, לא נמצאו אצלו "סימנים פסיכוטיים פעילים", לא "סימני פסיכוזה ביזאריים", וגם לא סימנים המעידים על "הפרעה אפקטיבית מג'ורית". ואולם, גם בנושא זה יש חשיבות למידה ולעוצמה, ומה שאין די בו כדי לפטור מאחריות פלילית, יכול להספיק לענישה מופחתת. בעניין זה יש גם להזכיר את עניין שמיעת הקולות. אכן, בהכרעת הדין נשללה טענת ההגנה, כי המעשה בוצע לפי פקודה של "שד היושב על כתפו" של תאופיק. ואולם, אין חולק על כך, כי גם במצבו החולני, הרזידואלי, שמע הנאשם קולות. אין אמנם קשר סיבתי בין שמיעת הקולות לבין ביצוע המעשה, ואולם אין ניתן להתעלם מתופעה משמעותית זו. ה. לאור כל האמור לעיל, עלינו להניח, כי קיימת זיקה כלשהי בין מחלת הנפש שממנה סובל הנאשם, לבין הגבלת יכולתו, במידה ניכרת, לתפוס את אשר הוא עושה או את הפסול במעשהו. מבחינה זו, למחלת הנפש ממנה סובל תאופיק וביטוייה הקוגניטיביים הייתה תרומה לאירוע הירי. בנושא זה, נראה שיש לבחון את המניע למעשה, ולענייננו, לעמוד על הפער הגדול בין הגורם הישיר לטרוניה של הנאשם, היינו, "העלבתו" בכך שלפני עשרות שנים השתמש כלפיו המנוח בכוח מסוים, לבין ה"עונש" על כך, היינו, ירי בחזהו של המנוח ורציחתו נפש. בעניין זה נראים לנו דברים שטען בפנינו עו"ד פלדמן בנושא זה. ו. על כל אלה יש להוסיף את העובדה, שהנאשם אובחן במבחן פסיכודיאגנוסטי כבעל אינטיליגנציה "ברמת פיגור קל עד בינוני". אין כאן מקום להגנה בפלילים, כפי שהוסבר בהכרעת הדין, אך נראה שיש מקום להתחשב בכך לעניין הענישה המופחתת, ובמיוחד כשליקוי זה נוסף על מחלת הנפש. 7. ערים אנו לכך שהנאשם לא העיד לפנינו, ובכלל זה לא מסר מאומה אודות מחלתו, וביטוייה. ואולם, עיקר הנתונים שהובאו לעיל - אין לגביהם למעשה מחלוקת, והם באים לידי ביטוי בתיעוד הרפואי ובעדויות מומחי התביעה. עניין מיכאלי - היקש 8. גם בסוגיית הענישה המופחתת נבקש להקיש הלכה למעשה מתקדים שניתן לאחרונה על ידי בית המשפט העליון - עניין מיכאלי שהוזכר לעיל (ע"פ 5570/01). בפסק דין זה, שניתן בפברואר 2007, החליט בית המשפט העליון, לאחר שקלא וטריא מרובים, ליישם את הדוקטרינה של הענישה המופחתת. נציין בקצרה את היסודות שבפסק הדין הרלוונטיים לענייננו: א. גם בפרשת מיכאלי לא היה "מניע רציונלי של ממש" לרצח. בית המשפט העליון הבחין בין אותו מקרה - שבו ניסה בימ"ש קמא לשער מה היה המניע - לבין תקדים אחר, ענין עוקב, שבו לא התגלה אצל הנאשם "צל צלו של מניע". בעניין עוקב ציין ביהמ"ש העליון, כי "הדעת מחייבת שאלמלא לקה בהפרעה נפשית חמורה, שהגבילה את יכולתו להבין את אשר הוא עושה או להימנע ממעשהו, לא היה המשיב - בהעדר שמץ של מניע - יורה למוות במנוח..."(עניין מיכאלי, פיסקה פד). ואולם, גם בעניין מיכאלי העריך בית המשפט העליון (שם), כי "ההיתכנות של סתמיות המעשה - פרץ יריות בסוף שעות רבות של הידברות - מעוררת חשד שהמעשה נעשה כתוצאה מהפרעה נפשית חמורה". ב. גם בפרשת מיכאלי הושם דגש על התנהגות חריגה של המערערת בעבר (פיסקה פו לפסה"ד). בענייננו אין מדובר "רק" בהפרעה נפשית, אלא במחלת נפש, שאין חולק כי היו לה לאורך שנים רבות בעבר ביטויים בהתנהגות חריגה של הנאשם. ג. ככל שעלו במקרה שלפנינו היבטים של מניפולציה או התחזות בהתנהגותו של הנאשם - הרי שגם היבטים כאלה עלו בפרשת מיכאלי - ראו פיסקאות פג ו-פו לפסה"ד. ד. בענייננו יש חוות דעת רפואית של ד"ר זלצמן, אשר סבור היה, לחלופין, כי התמלאו בנאשם היסודות הנדרשים בחוק לענישה מופחתת. אכן, חוות דעתו העיקרית נדחתה על ידינו, אך גם בענין מיכאלי הוטעם, שבסעיף 300א(א) מדובר ב"מקרים גבוליים שבהם מגיע הנאשם אל סף הכניסה לגדרי הסייג לאחריות הפלילית" (פיסקה צ(1) לפסה"ד). הקביעה שלא התמלאו יסודות ההגנה הפלילית, בניגוד למוצע ע"י מומחה ההגנה, איננה מונעת בהכרח את קבלת עמדתו לעניין הענישה המופחתת. אכן, אין שני מקרים דומים, וגם עניין מיכאלי שונה בהיבטים מסוימים מהמקרה שלפנינו. כך, אלמנט חשוב שהביא להחלטה בדבר ענישה מופחתת באותו מקרה היה התנהגות המערערת ומצבה הרפואי שנים לאחר מעשה (בבחינת "הוכיח על תחילתו") - יסוד שאינו מתקיים בענייננו. מצד שני, נשוב ונזכיר, כי בעניין מיכאלי, המקור של הפגם הנפשי היה "הפרעה נפשית", ולא "מחלת נפש" כבענייננו. התוצאה העונשית 9. לאור כל זאת, הגענו למסקנה, כי חל בענייננו סעיף 300א(א) לחוק העונשין, ואנו סבורים כי יש מקום במקרה זה להטיל, בהתאם לסמכותנו, עונש שאיננו מאסר עולם. אכן, מן הראוי שרציחתו של המנוח תהיה "האלמנט הדומיננטי" בעונש (עניין מיכאלי, שם, פיסקה צד); ואולם, נראה לנו, כי זהו מקרה, שבו קיימת הצדקה, במכלול הנסיבות: "שלא לגזור מאסר עולם על הרוצח אף שהוא רוצח" - השופט א' גולדברג בעניין צאלח, שם, בעמ' 789. הגענו להשקפה זו אף בהיותנו ערים לכך, שגם קביעת תחולתו של סעיף 300א(א) במקרה מסוים איננה מונעת אותנו מלהטיל עונש מאסר עולם; בעניין זה, גם נתנו דעתנו לעונש החובה שצפוי להיות מוטל על אוסאמה. 10. לאחר ששקלנו את כל היבטי הענישה במקרה זה, מחליטים אנו לגזור על נאשם 2, תאופיק פרעוני, עשרים (20) שנות מאסר, שתחילתן ביום מעצרו, 23.7.05. זכות ערעור תוך 45 יום מהיום הודעה לנאשם.משפט פלילירצח