זיכוי בעבירות אלימות במשפחה

להלן הכרעת דין בנושא זיכוי בעבירות אלימות במשפחה: הכרעת דין אני מזכה את הנאשם מהעבירות המיוחסות לו בכתב האישום. 1. הנאשם והמתלוננת נישאו בחודש מרס 2001, ובחודש אוקטובר של אותה שנה נולד בנם. בני הזוג התגוררו בביתו של הנאשם בגני תקוה (להלן: "הבית"). לאחר עליות ומורדות ביחסיהם - התגרשו בני הזוג בשנת 2005. נגד הנאשם הוגש ב-30.6.03 כתב-אישום בו טוענת התביעה כי בארבעה מועדים שונים, בתקופה שבין ה-28.12.01 וחודש ינואר 2002, נקט הנאשם נגד המתלוננת במעשי אלימות אלו ואחרים: פעם משך בשערה, הכה אותה ושבר שלט של טלוויזיה על ראשה; פעם בעט בה, ופעם אחרת אחז בגרונה ואף ירק בפניה. באחד מן המועדים, נאמר בכתב-האישום, גם איים הנאשם שירצח את המתלוננת. 2. האישום מבוסס על עדות המתלוננת, ממנה עלה כי המגורים בביתו של הנאשם לא היו לרוחה, ועל כן, סמוך לאחר לידת בנם, היא פתחה בהליכי גירושין. על רקע זה פרצו בינה לבין הנאשם ויכוחים נוקבים, והיא עברה באותה תקופה להתגורר בבית הוריה בפתח-תקוה, ורק לעתים לנה בביתו של הנאשם עם התינוק, כפי שארע בתקופה שבין ה-28.12.01 וה-31.12.01. המתלוננת מסרה בעדותה פרטים לגבי ארבעה מועדים שונים בהם נהג בה הנאשם באלימות: ביום חמישי, ה-28.12.01, בשעת ערב, במהלך ויכוח קולני עם הנאשם, בסלון ביתו, סיפרה, משך הנאשם בשערה, וזרק לעברה את "שלט" הטלוויזיה, וזה פגע בראשה והתנפץ. למחרת בבוקר, ה-29.12.01, היא חשה ברע, ומחמת חולשתה צנחה לרצפה. הנאשם גרר אותה, לדבריה, למטבח, בעט בה ורצה לשפוך עליה מים חמים, אולם לא עשה כן בסופו של דבר (עמ' 7, ש' 15, עד עמ' 8, ש' 11). האירוע השלישי ארע ב-31.12.01, לאחר הדיון הראשון שהתקיים ברבנות בעקבות התיק שפתחה המתלוננת. לדבריה, מששבה לבית הנאשם בשעת לילה, קיבל הנאשם את פניה בקללות עסיסיות, הרים עליה ידיים, ואחז בצווארה, כשהוא צועק ש'יהרוג אותה וירצח אותה'. לדברי המתלוננת, היא קראה לעזרת השכנים והלכה לכיוון המקלחת, כשהנאשם רודף אחריה. אלא שאז נכנסה השכנה, נילי, והרגיעה את הנאשם (עמ' 8, ש' 12-26). המתלוננת הבחינה בחדר השינה כי הנאשם שבר כוסות יין ובקבוק בושם. האירוע הרביעי התרחש באחד ממוצאי השבת שחל בחודש ינואר 2002. בעודה שרועה על הספה בסלון, העידה המתלוננת, פרץ בינה לבין הנאשם ויכוח רציני, שבעקבותיו ישב הנאשם על בטנה, ירק בפניה, ויצא מן הבית (עמ' 9, ש' 1-10). 3. הודעת המתלוננת בגין אירועים אלה נמסרה במשטרה ב-25.5.02. את הימנעותה מלהתלונן נגד הנאשם סמוך לאחר האירועים שתיארה, הסבירה המתלוננת בנימוק שנעדרה אמצעים ולא ידעה היכן נמצאת תחנת המשטרה הקרובה. מאחר שהנאשם חסם לחיוג את המספר 100, אמרה, נבצר בעדה מלהתקשר למשטרה בטלפון, ורק כשהוזמנה למשטרה בתאריך 25.5.02, להיחקר בגין תלונת הנאשם כנגדה, היא מסרה את תלונתה כנגדו. 4. הנאשם הכחיש את מרבית דבריה של המתלוננת וטען כי איננו אדם אלים, כי לא נקט באלימות כלפיה, וכי באירועים שפירטה המתלוננת לא היו מעשי אלימות ולא ביטויי אלימות מצדו; להוציא אירוע אחד, כנראה ב-31.12.01, שבמהלכו, הודה הנאשם, הוא שבר בקבוק בושם שהיה יקר למתלוננת לאחר שהשליכה לעברו בקבוק שפגע בו. במקרה אחד, אמר, הגיב ביריקה לעבר המתלוננת, כשזו ירקה לעברו. לטענת הנאשם, המתלוננת היא האלימה והסוערת מבין שניהם, ולהערכתו, היא לא נישאה לו מתוך אהבה אלא כדי לרצות את משפחתה, שהיא משפחה דתית חרדית, וזאת, לאחר שגילתה שהרתה לו. זו הסיבה, טען הנאשם, שהמתלוננת מיהרה לעזוב את ביתו מיד לאחר לידת בנם, פתחה תיק גירושין, וסמוך לאחר הלידה הגישה נגדו תלונה. הנאשם העלה סברה לפיה אספה המתלוננת "סיפורים מצוצים מן האצבע", כדבריו, בבחינת "כיסוי", כדי להצדיק, כביכול, את הגירושין ולזרז את תביעת המזונות (פרטים אלה מופיעים בכתב התביעה שהגישה המתלוננת בחודש מרס 2002 לבית המשפט לענייני משפחה - נ/2). הבדותה שבגרסת המתלוננת ברורה על פניה, טען, נוכח העובדה שהמתלוננת לא התלוננה נגדו במשטרה לאחר מסכת האירועים שסיפרה. את הפרטים סיפרה בהודעתה במשטרה רק בחודש מאי 2002, לאחר שהגיש נגדה תלונה בגין אלימותה כלפיו. 5. נילי כהן, עדת ההגנה, היא שכנתו של הנאשם, וידידתו מנוער. מעדותה של נילי עלה כי התיידדה עם המתלוננת כשהגיעה לגור עם הנאשם, וזו הרבתה לשתף אותה בענייניה, בכלל זה, בזוגיות שלה עם הנאשם. העדה טענה, כי בכל המקרים בהם נכחה - המתלוננת היא זו שנקטה באלימות כלפי הנאשם, "נטפלה" אליו, "הרימה עליו ידיים", והיא זו שנאלצה להפריד ביניהם. להערכתה, חיפשה המתלוננת דרכים להתעמת עם הנאשם, כדי שיישארו "סימני חבלה" בגופה, בהם תעשה שימוש לצרכיה. במקרה האחרון שזכור לה, העידה, נכנסה לבית לשמע צעקותיה של המתלוננת, וראתה שזו השליכה לעבר הנאשם בקבוק פלסטיק, ו"התחיל בלגן". בתגובה - הנאשם השליך לרצפה בקבוק בושם של המתלוננת שנשבר. 6. על התביעה מוטל, בידוע, נטל השכנוע, והיא הנושאת בעול הוכחת אשמתו של הנאשם במידה שלמעלה מספק סביר [ע"פ 339/80 מאיר עדיקה נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(4), 106, בעמ' 112], ועל פי דין, לא יורשע הנאשם אלא אם הוכחה אשמתו מעבר לכל ספק סביר. דהיינו: אם לא בוודאות מוחלטת, הרי במידה המגיעה לכלל אפשרות קרובה עד מאוד לאמת או לוודאות [ע"פ 3974/92 אזולאי נ' מדינת ישראל פ"ד מז(2), 565, בעמ' 569; ע"פ 401/72 ויטפילד ואח' נ' מדינת ישראל פ"ד כח(1), 813, בעמ' 822; ע"פ 528/76 צלניק ואח' נ' מדינת ישראל פ"ד לא(3), 701, בעמ' 709. ראו בעניין זה גם: י' קדמי, על הראיות, הדין בראי הפסיקה, מהדורה משולבת ומעודכנת, תשנ"ט-1999, הוצאת דיונון, אוניברסיטת תל-אביב, חלק שלישי, עמ' 1233-1234]. השאלה אם עמדה התביעה בנטל השכנוע במידת הוודאות הנדרשת, אם לאו, נבחנת על פי מבחן איכותי של הראיות כולן, לרבות ראיות ההגנה. הדברים אינם פשוטים במקרה שלפנינו, שכן, גרסת הנאשם וגרסת המתלוננת סותרות זו את זו, ופרט להם, אין איש שיודע מה התרחש ביניהם לאמיתו של דבר, ואין מי שיוכל לשפוך אור על שהתרחש באותם ארבעה מועדים בהם עוסק כתב-האישום; להוציא, כמובן, עדותה של נילי כהן, שנכחה, לגרסת ההגנה, בסיומו של האירוע ב-31.12.01. 7. גרסת המתלוננת היתה בעייתית בעיני, ולמרות התרשמותי הראשונית ממנה, אותה אפרט, התקשיתי, בסופו של דבר, לתת בה אמון מוחלט. בהעידה בבית-המשפט נצטיירה בעיני המתלוננת תחילה כעדה כנה, שזיכרונה מעולה, המיטיבה לתאר את האירועים נשוא כתב-האישום לפרטי פרטים, בכלל זה, הדגימה זכירה של מועדי האירועים והקשרם הכרונולוגי, סיפרה על תחושות שחשה [כך, סיפרה על כאבי ראש חזקים אחרי משיכת שערה (עמ' 14, ש' 7)]; הדגימה את מעשי הנאשם באמצעות תנועות גוף וידיים (כגון: עמ' 12, ש' 26); וציטטה מחילופי דברים בינה לבין הנאשם במהלך אותם האירועים ["אמרתי לו שישפוך עלי מים כדי שאתעורר" (עמ' 8, ש' 7-9); "הוא אמר לי אנחנו עוברים מפה" (עמ' 8, ש' 18), וכן: "הוא אמר לי: את לא תשמרי פה שבת, תשמרי אצל אמא שלך" (עמ' 9, ש' 7-8). המתלוננת השיבה בכנות לשאלות הסניגורית (בחקירה הנגדית) באשר למחוות אלימות שלה כלפי הנאשם [כגון: זריקת חפצים בבית, וזריקת בקבוק הפלסטיק לעברו ב-31.12.01 (עמ' 12, ש' 14-20)], ואף הודתה כי היא מתלבטת באותו שלב של חייה באשר להמשך הקשר עם הנאשם, שכן, היא אוהבת אותו, אבל לא כמו פעם, אמרה (עמ' 11, ש' 10-17). 8. עם זאת, ניבעו פרצות לא מעט בעדותה של המתלוננת, וראש וראשון להם - שינויים ותמורות בגרסתה באשר להשתלשלותם של האירועים שתיארה. 8.1 תחילה - האירוע הראשון, שארע, לדברי המתלוננת, ב-28.12.01 (אשר חל, אגב, ביום ששי בשבוע, ולא ביום חמישי); אם גרסה המתלוננת בהודעתה במשטרה (כמפורט בכתב-האישום) כי הנאשם הכה אותה, משך בשערה ושבר את שלט הטלוויזיה על ראשה, גרסה שהעלתה המתלוננת גם בכתב-תביעת המזונות (בסעיף 6) שהגישה ב-21.3.02 לבית המשפט לענייני משפחה בכפר-סבא (נ/1 - תמש 7730/02), הרי שבעדות הראשית מסרה כי תוך כדי ויכוח, הנאשם משך בשערה, לקח את שלט הטלוויזיה, והעיף אותו לעבר ראשה, והשלט התנפץ, מילה אחת לא אמרה המתלוננת על כך שהנאשם הכה אותה (עמ' 7, ש' 15-21). שינוי של ממש חל בגרסתה במהלך החקירה הנגדית, שם מסרה המתלוננת כי לאחר שמשך הנאשם בשערה, וזרק את שלט הטלוויזיה לעברה (ולא ידעה לומר מה היה אז מיקומו של הנאשם בחדר), הוא התיישב לידה, ודיבר איתה, ותוך כדי כך, תפס אותה בידיים, מה שהשאיר סימנים בידיה (עמ' 13, ש' 6-14). 8.2 המתלוננת גרסה בהודעתה במשטרה (כמפורט בכתב-האישום) כי במהלך האירוע שהיה ב-29.12.01, גרר אותה הנאשם ברגליה על רצפת המטבח, הכה אותה ובעט בה. הגרסה צומצמה באורח ניכר בעדותה של המתלוננת, שכן, אז סיפרה שהנאשם גרר אותה למטבח משום שביקשה שישפוך עליה מים שתתעורר, וחשה שהוא בועט בה. לא מיותר לציין את הערת המתלוננת: "הוא אולי צחק אתי" (עמ' 8, ש' 9), ואת השינוי הקיצוני שחל במהלך החקירה הנגדית, כשאמרה המתלוננת, בתשובה לשאלת הסנגורית, כי הנאשם הרים אותה כשנפלה, כנראה מתוך שרצה לעזור לה (עמ' 13, ש' 16-17). תשובה השוללת מניה וביה גילוי אלימות מכוון מצד הנאשם כלפי המתלוננת, ומתיישבת עם העובדה שהמתלוננת לא הזכירה אירוע זה בכתב-התביעה שהגישה לבית-המשפט לענייני משפחה (נ/1), כאמור. 8.3 בהתייחסה לאירוע שהיה ב-30.12.01 (שאת מועדו תיקנה המתלוננת בעדותה ל-31.12.01), גרסה המתלוננת (על פי המפורט בכתב-האישום) כי הנאשם אחז בגרונה ואיים שירצח אותה, ובהימלטה לשירותים - רדף אחריה וניפץ שתי כוסות יין. על פרטים אלה חזרה המתלוננת בעדותה הראשית, אולם, הוסיפה עליהם פרטים שונים, לפיהם, היא צעקה לעזרה, שכן, הנאשם מנע בעדה מלסגור את דלת המקלחת; אלא שאז הגיעה השכנה (עדת ההגנה נילי כהן), שהרגיעה את הנאשם. המתלוננת אף הוסיפה כי הנאשם שבר בקבוק בושם, הפרט היחידי בו הודה הנאשם. המתלוננת נמנעה מלספר כי השליכה בקבוק (של התינוק) לעברו של הנאשם, פרט שעלה רק בחקירתה הנגדית, ולטענת המתלוננת - היא איננה זוכרת אם הבקבוק פגע בנאשם. 8.4 גרסת המתלוננת בעניין זה ובאחרים תמוהה בכללותה נוכח העדות שמסרה כעדת תביעה בתאריך 11.3.04, במשפטו של הנאשם בת"פ 3252/02, בבית-משפט השלום בפתח-תקוה. באותה עדות אמרה המתלוננת כי נישואיהם היו תקינים לחלוטין (ראו: נ/1, עמ' 16, ש' 8-9), כי הנאשם איננו אלים מטבעו, וכי לא נהג כלפיה באלימות, למעט - אלימות מילולית, שהתבטאה בויכוחים (נ/1, עמ' 15, ש' 12-13), אשר נסבו כולם סביב רצונה הכפייתי לשנות את מקום המגורים, ותו לא. המתלוננת לא הזכירה, גם לא פעם אחת, כי הנאשם איים באותו אירוע, האירוע השלישי, שירצח אותה. עם זאת, הודתה שם המתלוננת, בחקירתה הנגדית, כי נהגה להשליך חפצים לעבר הנאשם (נ/1, עמ' 20, ש' 6), וכי הבקבוק שהשליכה באירוע המדובר פגע בו, אולם, הוא לא נפצע. כבר באותו ערב, סיפרה לבית-המשפט, הם יצאו לבילוי משותף (נ/1, עמ' 21, ש' 16). 8.5 אמירותיה של המתלוננת (בעדותה האמורה בבית משפט השלום בפתח-תקוה, ב-11.3.04) כי מסכת יחסיה עם הנאשם לא אופיינה באלימות פיסית לשמה, אלא בויכוחים בלבד, שהיו מלווים מדי פעם ב"תפיסת הידיים", כהגדרתה (נ/1, עמ' 22), משליכות במישרין על עדותה לפניי, ועל הגרסה שמסרה בדבר אלימותו של הנאשם באירועים שמניתי, ובכלל זה, על גרסתה ביחס לאירוע האחרון שהתרחש, לגרסתה, במוצאי שבת בחודש ינואר 2002, כאשר הנאשם ישב עליה וירק בפניה. לגרסת המתלוננת במשטרה (כמפורט בכתב-האישום שלפניי), במהלך הויכוח, בעודה שרועה על הספה בסלון, עלה הנאשם ברגליו על בטנה, ירק עליה ובעט ברגליה. אירוע זה איננו נזכר בכתב התביעה נ/2, שם טענה המתלוננת כי הנאשם נוהג להכותה מכות נמרצות; בעדותה בפניי חלה סטיה של ממש בגרסת המתלוננת, שכן, לגרסתה - ישב הנאשם על הבטן (ולא "עלה ברגליו"), ירק בפניה והלך. עניין הבעיטות נשכח כלא היה. ריבוי הפרצות, הפערים והסתירות בגרסאות השונות שמסרה המתלוננת, והשינויים המהותיים בגישתה כחלוף הזמנים, מביאים למסקנה שגרסת המתלוננת איננה אחידה ואיננה עקבית, ומדובר בגרסה המעוררת ספקות כה רבים עד שאי אפשר להשתית עליה הרשעה בפלילים. 9. תמיהה לא מעטה עוררה בי התנהלותה של המתלוננת, והימנעותה מלהגיש תלונה נגד הנאשם בכל אחד ואחד מהמועדים שהזכירה. והרי, מוסכם על הכל כי המתלוננת לא פנתה למשטרה במועדים הנזכרים, ולמעשה, גם לא חשבה להתלונן נגד הנאשם. את הודעתה נשוא כתב האישום מסרה המתלוננת בשלהי חודש מאי, כאשר זומנה למשטרה לחקירה בעקבות תלונתו של הנאשם. זהו ללא ספק שיהוי ניכר, המצדיק התייחסות מיוחדת. שיהוי בהגשתה של תלונה, קרי: כבישתה של תלונה, לא כל שכן, כבישתה משך תקופה ממושכת, מהווה שיקול בכלל השיקולים המשמשים גורמים בהערכת מהימנותה של עדות שמוסר עד בבית-המשפט. כלל הוא שעדות כבושה ערכה ומשקלה מועטים ביותר, משום שה"כובש עדותו" חשוד, מטבע הדברים, על אמיתותה. כלל זה, בידוע, איננו מוחלט; אם בפי העד הסבר לגילוי הדברים באיחור זמן, והסבר זה מתקבל על הדעת, שוב אין לייחס חשיבות יתר לאיחור כשהוא לעצמו, ורשאי בית-המשפט ליתן בה אמון ולהעניק לה את המשקל הראייתי המתחייב בנסיבות העניין [י' קדמי, על הראיות, הדין בראי הפסיקה, מהדורה משולבת ומעודכנת, תשס"ד-2003 הוצאת דיונון (חלק ראשון), עמ' 440, ובמיוחד העמ' 441 - 443]. בתי המשפט חזרו וקבעו כי: "עדות כבושה משקלה בדרך כלל מועט, אך במה דברים אמורים? כאשר לא ניתן הסבר מניח את הדעת, מדוע שמר העד את הדברים בלבו ולא חשף אותם אלא כעבור זמן רב" [ראו: ע"פ 355/88 לוי נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(3) 221, בעמ' 261 (להלן: "עניין לוי"); וכן: ע"פ 202/56 פרקש נ' מדינת ישראל, פ"ד יא, 681]. ניתן הסבר מתקבל על הדעת - הן לעניין כבישתה של התלונה והן לעניין ההחלטה להגישה במועד בו הוגשה - דינה כדין כל עדות, ואין לייחס עוד חשיבות רבה לכבישתה [ראו: ע"פ 355/88 בעניין לוי]. "ההסבר שעל בית-המשפט להשתכנע הימנו", נאמר בע"פ 190/82 [מדינת ישראל נ' מרקוס, פ"ד לז(1) 284], "הוא לגבי שני עניינים: האחד - על שום מה שתק . . . וכבש . . .; והשני - מה נשתנה עתה ומהו הנימוק שהניעו לשבור את שתיקתו . . .". מששוכנע בית-המשפט בכנות הסבריו של העד לכבישת התלונה ולעילת הגשתה במועד בו הוגשה - רשאי הוא לבסס עליה את הרשעת הנאשם [ראו: ע"פ 803/96 פלוני נ' מדינת ישראל, תקדין עליון 97(2) 864]. 10. הסברה של המתלוננת באשר לסיבות השיהוי בהגשת התלונה אינו מתקבל על דעתי. המתלוננת חזרה ואמרה כי באחדים מן האירועים כלל לא ניסתה להתקשר למשטרה, ובאחרים - נכשלו מאמצי החיוג למשטרה משום שהנאשם חסם בטלפון הנייד את החיוג למספר "100". גם אם אניח שחסימת החיוג אפשרית, ואינני סבורה כי כך הדבר, לא השתכנעתי מהסברה של המתלוננת כי סיבה עניינית וממשית מנעה בעדה מלהתלונן נגד הנאשם. אילו ביקשה המתלוננת להפסיק את אלימותו של הנאשם; אילו רצתה להרתיעו ולהזהירו לבל יחזור על מעשיו; הייתה המתלוננת מוצאת, ללא ספק, דרך להגיע למשטרה בתקופה שבין 28.12.01 וחודש ינואר 2002. המתלוננת גם לא טענה שחששה מהנאשם או מתגובותיו למקרה שתגיש תלונה נגדו, ועל כן, מצאתי את הסברה של המתלוננת בלתי מניח את הדעת, לא לגבי הימנעותה מלהתלונן במועד סמוך לאחר האירועים, ולא לגבי הימנעותה מלהתלונן בכלל. לא זאת אף זאת; נראה שלמרות האלימות שתיארה המתלוננת, ולמרות שהאפשרות הייתה בידה להתגורר בבית הוריה בפתח-תקוה, כפי שעשתה עד 28.12.01, המשיכה המתלוננת להגיע לבית הנאשם באותם המועדים ולהתגורר שם לפרקים. ללמדך על האפשרות הממשית שאמת בפי הנאשם כי לא נקט באלימות כלפי המתלוננת במועד מן המועדים. 11. על עדות הנאשם אומר כי הגרסה המכחישה שמסר הייתה ברורה בעקביותה, ואף שהתקשיתי לתהות על קנקנו של הנאשם, לא אוכל לשלול את טענתו שמערכת היחסים העכורה שנתהוותה בינו לבין המתלוננת התמקדה ברצונה הכפייתי לעזוב את ביתו, מטעם זה ואחר, והויכוחים שעורר רצונה זה. בנסיבות בהן מדובר באירועים שהתרחשו בד' אמות של בני זוג; וכאשר הוברר שהמתלוננת ביקשה לא מכבר להתגרש מהנאשם אך ורק בשל רצונה, כך העידה, לשנות את מקום מגוריהם; צריך בית המשפט לנהוג משנה זהירות בבואו להכריע את דינו של הנאשם. נוכח פערים וסתירות שנתגלעו בין הגרסאות השונות שמסרה המתלוננת; נוכח השיהוי הרב במסירת הודעתה במשטרה; אינני שוללת את האפשרות שהמתלוננת מונעת הייתה בתלונתה על-ידי שיקולים זרים, ועל כן, לא אוכל לקבוע ממצאים עובדתיים חד משמעיים באשר לטיב האירועים שהתרחשו וחלקו של הנאשם בהם. על כן, הכחשת הנאשם את גרסת המתלוננת עשויה להיות הכחשה כנה ואמיתית. הדברים משליכים במישרין לעניין טענות הנאשם בדבר היריקה שירק לעבר המתלוננת בתגובה ליריקה שלה אליו, ובדבר שבירת בקבוק הבושם בתגובה לתקיפתה אותו באמצעות השלכת בקבוק שפגע בפניו. נוכח ספקותיי באמינות דברי המתלוננת, הרי שגרסת הנאשם ביחס למעשיו אלה - איננה בלתי מתקבלת על הדעת, ועל כן, לא ראיתי לנכון להרשיעו בגינם. בנסיבות אלה, אמנע מלהתייחס לאיכות עדותה של עדת ההגנה, נילי כהן, שאהדתה לנאשם ברורה הייתה על פניה, ואשר ניכר היה בה שהעדיפה את עניינו על פני עניינה של המתלוננת. בנסיבות אלה, בהעדר תשתית ראייתית מוצקה ואמינה מצד התביעה - דינו של הנאשם לצאת זכאי. אני מזכה את הנאשם מהעבירות שבכתב האישום.זיכוי מעבירהאלימות במשפחהאלימות