לעניין מעצר עד תום ההליכים בעבירה של התעללות בבעלי חיים, בית המשפט ציין כי אין נפקא מינה אם בוצעה העבירה כלפי אדם או כלפי חיה. שווה חומרת המעשה, שכן מצווים אנו לצער בעלי חיים לא פחות מאשר לבני אדם. להלן החלטה בנושא מעצר בגין התעללות בבעלי חיים: החלטה בפניי מונחת בקשה למעצרו של המשיב עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו לאחר שהוגש נגדו כתב אישום והמייחס לו שני אישומים נפרדים, כאשר האישום הראשון כולל עבירות של חבלה בכוונה מחמירה, עבירה לפי ס' 329(1) לחוק העונשין, התשל"ז- 1977 (להלן: "חוק העונשין") ועבירה של תקיפה בנסיבות מחמירות עבירה בניגוד לס' 379 + 382(ב)(1) לחוק העונשין ובאישום השני יוחסו למשיב עבירות של חבלה בכוונה מחמירה עבירה בניגוד לס' 329(1) לחוק העונשין; היזק לבעל חיים עבירה בניגוד לס' 451 לחוק העונשין; איסור התעללות, עבירה בניגוד לס' 2 לחוק צער בעלי חיים (הגנה על בעלי חיים), התשמ"ד- 1994; החזקת סכין, עבירה בניגוד לס' 186 לחוק העונשין ואיומים עבירה בניגוד לס' 192 לחוק העונשין. א. העובדות וטענות הצדדים: באישום הראשון נטען, כי הנאשם הוא בן זוגה של אלינה. ביום 13.10.07 בשעה 19:40 לערך שהו אלינה וכן שתי חברותיה, ילנה ונטשה, בבית קפה בטיילת בקרית ים. הנאשם הגיע למקום ותקף את אלינה, בכך שסטר על לחיה, בעט בה ומשך את ידה בכוח. נטען, כי שתי חברותיה נחלצו לעזרתה של אלינה. ילנה לקחה מטאטא שיחצוץ בין הנאשם לבין אלינה, אז הנאשם לקח את המטאטא, הכה באמצעותו את ילנה במותן, בידה ובראשה וגרם לה לחתך בראש שהצריך תפירה וטיפול רפואי. באישום השני נטען, כי בעקבות האירועים באישום הראשון, נעשה נסיון ליישב את ההדורים בין הנאשם לבין ילנה ועמוס חייק, בעלה (להלן: "המתלונן"), במסגרתו דובר על פיצוי שישלם הנאשם בגין הפציעה הנ"ל. הנסיון לא צלח. ביום 17.10.07 בשעה 21:30 לערך הגיע הנאשם לפתח ביתו של המתלונן בקרית ים, כשהוא מצויד בסכין. הנאשם תפס חתול, הרג אותו באמצעות הסכין והשליך אותו בעודו מפרפר לעבר דלתו של המתלונן כשהוא צועק למתלונן לרדת למטה. המתלונן הזעיק את בנו, דוד חייק. כשהגיע דוד לאחר מספר דקות, ירד המתלונן לחצר וראה את החתול השחוט בפתח הבית. לאחר מכן הבחינו המתלונן ובנו בנאשם ליד השיחים. הנאשם הוציא מכיסו סכין, נופף מולם ואיים להרוג אותם. עוד נטען, כי הנאשם ניסה לדקור את חייק, אולם לא הצליח. לאחר מכן דקר את המתלונן בבטנו באמצעות הסכין ופצע אותו. המתלונן נזקק לניתוח ולאשפוז בבית חולים במשך 3 ימים. בגין האמור ייחסה המאשימה לנאשם את העבירות המפורטות ברישה החלטתי זו. ב"כ המאשימה טענה לקיומן של ראיות לכאורה. בין היתר, היא הפנתה להודעות השונות המצויות בתיק. לטענתה בת זוגו של הנאשם אינה מספרת את כל הסיפור ומכחישה כי הותקפה על ידי הנאשם. יחד עם האמור טענה ב"כ המאשימה כי אין בעובדה זו כדי לפגוע בראיות שהצטברו נגד הנאשם. עוד עמדה ב"כ המאשימה על הסתירות שהיו בהודעותיו של הנאשם תוך שהפנתה לעברו הפלילי העשיר, וביקשה כי בית המשפט יורה על למעצרו עד לתום ההליכים, אף כי העבירה האחרונה הייתה משנת 1997. לגבי המתלוננים, ב"כ המאשימה טענה כי אלה טענו להגנה עצמית בכל הנוגע לתקיפת הנאשם, אך טרם הוחלט באם להגיש נגדם כתב אישום. ב"כ הנאשם טען, כי בנוגע לאישום הראשון אין ראיה לכאורה. לטענתו הנאשם הכחיש כי תקף את בת זוגתו ודברים אלה נתמכים גם בעדותה של אלינה. עוד טען הסנגור, כי הנאשם פעל מתוך הגנה עצמית שכן המתלוננת תקפה אותו עם מטאטא ושפכה עליו גיגית מלאה בכלור. באשר לאישום השני טען הסנגור, כי אין ראיות לכך כי הוא שחט את החתול והחזיק בסכין. לטענת הנאשם הסכין הובאה על ידי המתלונן ו/או בנו. גם בנוגע לאישום זה טען הסנגור, כי הנאשם פעל מתוך הגנה עצמית. בהמשך טען הסנגור, כי ככל שבית המשפט יקבע כי קיימות ראיות לכאורה ועילות מעצר, הרי שניתן לשחרר את הנאשם למעצר בית מלא, בו הוא ישהה בבית אחיו ביקנעם בפיקוח של איזוק אלקטרוני. ב. ראיות לכאורה: עיינתי בחומר החקירה המצוי בתיק. קיימות ראיות לכאורה המסבכות את המשיב בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום. עיקר החומר הראייתי שהתגבש נגד הנאשם מבוסס על הודעות העדים, אשר נתמכות בראיות ובממצאים אובייקטיביים אחרים. בנוגע לאישום הראשון, קיימת עדותן של ילנה ונטשה התומכות בגרסת התביעה. כן קיימת עדותה של בת זוגו של המשיב, אלינה, אשר מסרה כי המשיב הגיע שעה שהיא ישבה עם שתי חברותיה והכה עם המטאטא את חברתה. זאת אף כי הכחישה שהנאשם היכה גם אותה. גם האישום השני נתמך בעדויות. בנוסף לעדותם של המתלונן ובנו ישנה עדותו של עד בשם אבי דבוש, אשר תומך בגרסת השניים. כן יש לציין בעניין זה, כי למקום האירוע הגיעו שוטרים, ולפי דו"ח הפעולה מיום 17.10.07, הם מצאו את הנאשם בזירת האירוע כאשר סכין מוטלת לידו ובמקום נמצא חתול שחוט. לכל החבלות הגופיות שנגרמו למתלוננים וגם לנאשם עצמו ישנו תיעוד במסמכים רפואיים. גרסת של הנאשם תומכת אף היא במערך הראיות שהתגבש נגדו. בתחילה הכחיש כל קשר לאירועים, מאוחר יותר הוא שמר על זכות השתיקה ולבסוף הוא קשר את עצמו באופן חלקי לאירועים שיוחסו לו בכתב האישום, וטען בין היתר להגנה עצמית. יש לציין, כי גם גרסתו האחרונה והחלקית של הנאשם הוא ביקש למסור לאחר שהמאשימה הגישה את טיעוניה לבית משפט זה במסגרת הדיון בבקשת המעצר. עוד אוסיף,ובכל הנוגע לעדויות שנמסרו, כי אין בית המשפט בשלב זה עוסק בקביעת "ממצאים מרשיעים או מזכים" ואף אינו עוסק בסיכום הראיות בתיק ובהכרעה באשמה. בית המשפט בשלב זה דן בהערכת ערכן הגולמי של הראיות שהצטברו בפניו ומעריך את סיכוי ההרשעה על בסיס זה (ראו: בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל פ"ד (נ(2) 133, (1996)); בש"פ 7962/06 שטרית נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 9.10.06)). בנוגע לטענת ההגנה העצמית, נראה לי כי, בשלב זה אין בה כדי לשנות מהתוצאה אליה הגעתי. מחומר הראיות עולה, כי לכאורה המשיב הזמין את עצמו לשני האירועים הן זה שבאישום הראשון והן זה שבאישום השני. באירוע הראשון המשיב הגיע למקום שבו שהתה בת זוגו ביחד עם חברותיה ושם, לכאורה, תקף אותה. גם החבלות שגרם המשיב למתלוננת הן חבלות משמעותיות שאינן פרופורציונאליות לתקיפה שהייתה מצד המתלוננת, אם בכלל. באשר לאירוע השני - המשיב הגיע, לכאורה, למקום מגוריה של המתלוננת. שם הוא החל לכאורה לצעוק ולקלל. מאוחר יותר הוא שחט את החתול ואז החלה ההתקוטטות. התוצאות של המקרה מלמדות כי המשיב הוא זו שחבל קשות במתלונן ובעקבות כך הוא הותקף. בנו של המתלונן לא הכחיש כי תקף את המשיב עם קרש שהיה במקום, אך הוא הסביר כי מעשיו אלה בא בעקבות מעשיו של המשיב אשר ניסה תחילה לדקורו ומשלא הצליח הוא דקר את אביו המתלונן. טענות הגנה עצמית יבחנו ע"י המותב שישב בתיק העיקרי. יצוין כי ב"כ המאשימה הצהירה כי טרם הוחלט באם להגיש כתבי אישום נגד המתלוננים או בנו של המתלונן. חזקה על התביעה כי תבדוק את חומר הראיות ותפעל בהתאם למצופה הימנה בעניין זה. לא בשלב זה יוכרעו הטענות ואין בהן כדי לגרוע מעוצמת התשתית המסבכת את הנאשם במיוחס לו. אני קובע כי קיימות ראיות לכאורה נגד המשיב בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום. ג. עילות מעצר וחלופות מעצר: למשיב מיוחסות שורה של עבירות שעיקרן פגיעה בגופו של אדם. כן מיוחסת לו עבירה של התעללות בחיה בשל הריגת החתול. עבירות אלה, הן בטיב חומרתן והן בריבוין, מלמדות על המסוכנות המופרזת העולה מהמשיב. לכאורה המשיב הרג חתול חסר ישע שכלל לא הזיק לו ולאחר מכן לא היסס לפגוע באדם. המתלונן נדקר ובנס לא הסתים האנרוע בתוצאה חמורה יותר. המסוכנות של המשיב ליוותה אותו החל מהרגע הראשון ועד שנעצר על ידי המשטרה. תחילה הוא תקף את אשתו וחברתה, לאחר מכן שחט חתול ולבסוף הוא נעץ סכין בגופו של המתלונן. מי שמרשה לעצמו להתעלל בצורה אכזרית בבעלי חיים ולפרוק בהם את זעמו, הרי אדם כזה מעיד על עצמו כאדם מסוכן, בעל תעוזה וחסר גבולות ומעצורים. באחת הפרשיות שעסקה בשאלה אם הריגת גור כלבים מקימה עילה למעצר עד תום ההליכים ציין בית המשפט המחוזי בבאר- שבע כי: "אין נפקא מינה אם בוצעה העבירה כלפי אדם או כלפי חיה. שווה חומרת המעשה בעיני, בנסיבות העניין, שכן מצווים אנו לצער בעלי חיים לא פחות מאשר לבני אדם. המעשים שביצע העורר בגור הכלבים, חסר הישע, הינם מעשי אלימות והתאכזרות קשים העונים לדעתי על האמור בסעיף 21 (א) (ג) (5) לחוק המעצרים. יתר על כן, סבורתני כי ניתן לבסס קיומה של עילת מעצר גם על החלופה לפי סעיף 21 (א)(1)(ב) לחוק המעצרים, המדברת על החשש לסכן את בטחונו של אדם. שכן התנהגותו האכזרית הקשה של העורר כלפי גור הכלבים חסר הישע, שנעשתה מתוך כוונה לפגוע ריגשית באשתו ובבתו, יחד עם עברו הפלילי, האימה שהטיל על אשתו ובתו במהלך האירוע כל אלו מלמדים על אדם קהה רגשות וחושים עד כי ניתן לומר כי המדובר באדם אכזר, או כי נפשו מושחתת במעשי אכזריות עד כי ניבטת ממנו מסוכנות ממשית גם כלפי בני האדם הסובבים אותו. מקום שלא בחל העורר מלהניף את הגרזן כדי לערוף את ראשו של גור הכלבים, ובדרך זו לפגוע רגשית בבתו ובאשתו, לא ירחק היום בו לא יבחל מלהניף את הגרזן כלפי בני אדם. על מסוכנות שכזו יש להתריע ואין להתעלם מחשש שכזה" (בש (מחוזי ב"ש) 21292/03 משטקוב נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 26.10.03)). ועוד: "הגם שהטיעון המרכזי של הצדדים התייחס לעבירת "ניסיון" הגניבה, אין לשכוח את העבירה המיוחסת למשיב בגין הרעלת הכלב והריגתו, אשר מקימה, אף היא, עילה מעצר של מסוכנות. חברה נאורה נמדדת לא רק ביחסה לבני אדם אלא גם ביחסה לבעלי החיים ומקום שהמשיב התנהג באכזריות, גם אם זה כלפי בעל חיים, הרי שיש בה כדי ללמד על מסוכנותו לציבור" (בש 1845/07 (שלום ב"ש) מדינת ישראל נ' הואשלה (ניתן ביום 25.2.07)). ראו גם: בש (שלום י-ם) 1395/00 מדינת ישראל נ' ששון (ניתן ביום 13.2.00) (שם דובר על הריגת שני שרקנים במהלך ויכוח בין בני זוג). הדברים האמורים לעיל יפים גם לעניינו. רכיב מרכזי בקביעת מסוכנותו של נאשם פלוני מתבסס על התנהגותו במהלך האירועים הפלילים המיוחסים לו בכתב האישום. ככל שהנאשם הינו אלים יותר, תוקפני יותר כלפי הסביבה שלו, בין אם המדובר באדם, בחי או בצומח, כך נלמדת מסוכנות גבוהה הימנו. אשר על כן סבורני, כי קיימת נגד המשיב עילת מעצר של מסוכנות כאמור בס' 21(א)(1)(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה- מעצרים), התשנ"ו- 1996 (להלן: "החוק"). גם כאשר קיימת עילת מעצר ומדובר בעבירות חמורות על בית המשפט לבדוק אם יש בחלופת המעצר כדי לענות על דרישות המעצר בפועל ואם לאו כקבוע בסעיף 21(ב) לחוק וכך נקבע באחת הפרשיות: "חובה היא לשקול בכל מקרה וגם בעבירות חמורות, חלופת מעצר, והשאלה נתונה לשיקול דעתה של הערכאה הראשונה. עליה לבדוק אם החלופה מבטיחה את תכלית המעצר. אם תמצא לומר, שבכל מקרה של ביצוע עבירה חמורה מתבקשת מסוכנותו של הנאשם ואין להחליט על חלופת מעצר, נמצאת מרוקן את חובת שקילת החלופה מתוכן" (בש"פ 4224/99 מדינת ישראל נ' כהן תק-על 99(2) 10, (1999); ראו גם: בש"פ 7524/06 מרדכי נ' מדינת ישראל תק-על 2006(3) 4652 (2006)). יחד עם האמור, בתי המשפט ציינו לא אחת כי עבירות של חבלה חמורה, ככלל, מחייבות מעצר עד תום ההליכים ורק במקרים חריגים ויוצאי דופן ייעתר בית המשפט לחלופת מעצר, כך למשל נקבע באחת הפרשיות כי: "במקרים בהם ישנן ראיות לכאורה לקיומה של עבירת אלימות שגרמה חבלה חמורה לקורבנה, ונוכח הסכנה המופלגת הטמונה בעבירות כאלה לשלום ובטחון הציבור, רק נסיבות חריגות יובילו את בית המשפט להורות על שחרור לחלופת מעצר" (בש"פ 6802/07 אברהים כלילי נ' מדינת ישראל ניתן ביום 27.8.07). ובפרשת אחרת תוך התייחסות לתופעת השימוש בסכינים: "... מחובתם של בתי המשפט, כך דומה עלי, להעלות את תרומתם לחיסון האוכלוסייה מפני אותו חיידק רע שאנו ניגפים בפניו, ודרך אחת היא להודיע ברבים וידעו הכל; בהיעדר נסיבות יוצאות דופן במיוחד, מי שיעשה שימוש בסכין לפגיעה בחברו, דינו יהיה מעצר עד תום ההליכים זה הכלל..." (בש"פ 2181/94 מיכאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם 22.4.94)). ראו גם: בש"פ 4767/05 חאג' יחיא נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 2.6.05); בש"פ 4749/05 ג'בארין נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 9.6.05); בש"פ 9400/04 זועבי נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 24.10.04); בש"פ 2213/04 מדינת ישראל נ' פנחס (ניתן ביום 3.3.04); בש"פ 7397/05 אביכזר נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 21.8.05)). בש"פ 7145/07 אללו נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 29.8.07). במקרה דנן, המשיב ביצע לכאורה שורה של עבירה כלפי האדם וכלפי החי. המדובר בשורה ארוכה של עבירות חמורות המגוללות מסכת קשה וטמון בהן סיכון ממשי לציבור. לכל אלה יש להוסיף את עברו הפלילי של המשיב. אמנם ההרשעה האחרונה של המשיב הייתה מלפני כעשר שנים, ברם המשיב החל להסתבך עם החוק כבר בגיל עשר ומאז ועד היותו בן 47 שנים הוא הספיק לצבור 44 הרשעות במגוון עבירות שחלקן חמורות מאוד. אמנם לכאורה פסק המשיב ממעורבות בפלילים כעשר שנים, אך נראה כי רוח הרשע דבקה בו וממשיכה לסבכו בעבירות נוספות. בשים לב לאמור לעיל, נראה כי יהא זה סיכון בלתי סביר בעליל לשחרר את המשיב לחלופת מעצר, ורק שהייתו מאחורי סורג ובריח יהא בה כדי לאיין את המסוכנות המופלגת הנובעת הימנו. אשר על כן המשיב ייעצר עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו בתיק פ 4061/07.התעללותבעלי חייםמעצר