להלן החלטה בנושא מעצר בעבירת הצתה: החלטה א. ההליך בפני בקשה לעצור את המשיב עד תום ההליכים נגדו, על פי סעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה- מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן- חוק המעצרים). כתב האישום מייחס למשיב מעשה של הצתה- עבירה לפי סעיף 448(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן- חוק העונשין), היזק לרכוש בזדון- עבירה לפי סעיף 452 לחוק העונשין, תקיפה בנסיבות מחמירות- עבירה לפי סעיף 379+ סעיף 382(ב)(1) לחוק העונשין, כליאת שווא- עבירה לפי סעיף 377 לחוק העונשין, ואיומים- עבירה לפי סעיף 192 לחוק העונשין. על פי כתב האישום, ביום 18.05.05 בין השעות 18:00 ל- 22:00, פרץ וויכוח בין המשיב לבת זוגו (להלן-המתלוננת), אשר עניינו מצבם הכלכלי. בהיותו שתוי, קילל הנאשם את המתלוננת והיכה אותה. בנסותה להתגונן, זעקה המתלוננת לעזרה, דבר שהגביר את זעמו של המשיב. הלה נטל אלת בייסבול, אשר היתה בדירה, ותקף באמצעותה את המתלוננת. כן, שבר את מכשיר הפלאפון ובכך מנע ממנה להזעיק את המשטרה. בסמוך לשעה 22:50, נוכח זעקות המתלוננת, הגיעו שוטרים לדירה והקישו על דלתה הנעולה. או אז, שבר המתלונן את המפתח שהיה במנעול הדלת באמצעות אלת הבייסבול, וזאת בכוונה למנוע מהשוטרים להיכנס לדירה ולמנוע מן המתלוננת להימלט ממנה. המתלוננת, אשר חשה כי נשקפת סכנה לחייה, הצליחה לפתוח את הדלת באמצעות מברג ואיפשרה לשוטרים להיכנס אל תוך הדירה. הנאשם, בנסותו להימלט מן השוטרים, ברח אל תוך אחד החדרים, ואחר כך, באמצעות מצית, שילח אש והצית במזיד את תכולת החדר. כל זאת, שעה שהוא אוחז בסכין ואלה, ומאיים על השוטרים כי אם מי מהם יכנס לחדר- יהרוג אותו ויתאבד. כתוצאה ממעשי המשיב, עלתה הדירה באש. השוטרים, אשר חשו כי נשקפת סכנה לחייהם, נמלטו מן הדירה ולמקום הוזעק צוות כיבוי אש, אשר הורה על פינוי דיירי הבניין מדירותיהם, והצליח למנוע את התפשטות האש. במעשיו האמורים, תקף המשיב את המתלוננת, שהינה בת זוגו, וגרם לה לכאבים וחבלות. כן, איים המשיב על המתלוננת בפגיעה שלא כדין בגופה וזאת בכוונה להפחידה. כן, כלא המשיב את המתלוננת שלא כדין ובנוסף, שילח אש במזיד בדירה וגרם נזק רב לרכוש. ב. טענות הצדדים 1. המבקשת מציינת, כי בידה ראיות טובות לכאורה להוכחת אשמתו של המשיב, קיימת חזקת מסוכנות וחשש לשיבוש הליכים, המקימות עילות מעצר. לפיכך, מבקשת התביעה כי אעתר לבקשה למעצר עד תום ההליכים נגדו ואקבע כי אין חלופה מתאימה שיש בה כדי לאיין את המסוכנות הנשקפת מהמשיב, הן לציבור והן למתלוננת. 2. מנגד, מבקשת באת כח המשיב לדחות את הבקשה למעצר עד תום ההליכים, ולחלופין להורות על חלופת מעצר, אשר יש בה כדי לאיין את המסוכנות למתלוננת ולציבור בכללותו. המשיב טוען, באמצעות באת כוחו, כי התיק כולו מתבסס על עדותה של המתלוננת, וכי הדברים שביקש לומר במהלך הארוע, לא נרשמו כאשר השוטרים רק עשו עצמם כמי שכותבים את הדברים מפיו. לדבריו, לא הוא זה אשר תקף את המתלוננת, כי אם היא זו אשר זרקה לעברו סכינים, בנסיון לפגוע בו. לעניין שבירת המפתח, טוען המשיב, כי הדבר ארע בטעות, שעה שניסה להדוף את הסכינים שהשליכה לעברו המתלוננת, באמצעות אלת הבייסבול שאחז, וזו פגעה במפתח ושברה אותו. המשיב אינו יודע להסביר כיצד התלקחה האש, באשר בשלב מסויים לאחר ששיסף את ביטנו בסכין, התערפלה הכרתו. לטענתו, יתכן והאש פרצה כתוצאה מקצר חשמלי, שהתרחש כאשר, בחמת זעמו, תלש את הטלביזיה מן הקיר וזרק אותה. כמו כן טוענת באת כח המשיב, כי קיימות סתירות בעדויותיהם של עדי התביעה המפחיתות ממשקל הראיות לכאורה. כך גם כך היא טוענת, כי כל החבלות הגופניות אשר גרם המשיב, הוא גרמן לעצמו וכי מסוכנותו לעצמו אינה עילה למעצר. הטענה כי נשקפת למתלוננת סכנה מן המשיב, נסמכת על עדותה הראשונה, מיום 19.05.05, לפיה המשיב תקף אותה ואף איים עליה בעבר. לעניין זה, טוענת באת כוחו, כי מדובר בעדות כבושה, באשר המתלוננת מעולם לא התלוננה במשטרה על ארועים אלה. מכל מקום, את מסוכנותו של המשיב כלפי המתלוננת, אם קיימת כזו, ואת מסוכנותו כלפי הציבור, ניתן לאיין באמצעות קביעת תנאי שחרור, שיהיו במעצר בית במקום מרוחק, וכן על ידי הצמדת אזיקים אלקטרונים לגופו, באופן שיאפשר פיקוח מקסימאלי על המשיב. ג. דיון מעצר עד תום ההליכים משמעו, שלילת חרותו של אדם אשר טרם הורשע בדין, וזאת שעה שהליכים אלה עלולים להימשך זמן רב. לאור ההגנה החוקתית על החרות, מכח חוק יסוד: כבוד האדם וחרותו, מצווה בית המשפט לבחון במשנה זהירות את נתוניו, של כל מקרה ומקרה, בבואו להחליט האם להורות על מעצרו של חשוד עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו. סעיף 21 לחוק המעצרים קובע, כי בית המשפט יוכל להורות על המעצר, רק בהתקיים שלושה תנאים במצטבר : 1. קיימות ראיות לכאורה להוכחת העבירות המיוחסות לנאשם בכתב האישום (סעיף 21(ב) רישא) 2. מתקיימת עילת מעצר כמפורט בסעיף 21(א)(1). קרי- סיכון עתידי של שיבוש הליכי משפט (ס"ק (א)), מסוכנות אישית (ס"ק (ב)), התקיימות אחת החזקות הקבועות בס"ק (ג). 3. נבחנה חלופת מעצר וניתנה לנאשם האפשרות להיות מיוצג. לאור הוראות אלה, אבחן את המקרה דידן. ראיות לכאורה- הכלל : על המבקשת הנטל להציג בבית המשפט תשתית עובדתית כדי הראיות הלכאוריות, הקושרת את המשיב למיוחס לו. המבחן לקיומן של "ראיות לכאורה" הוא זה שנקבע בבש"פ 8087/95 שלמה זאדה נ' מדינת ישראל , פד"י נ(2) 133, 147: "השאלה אינה אם חומר הראיות המצוי בידי התביעה מוכיח "לכאורה" את אשמת הנאשם מעבר לספק סביר. המבחן הינו אם בחומר החקירה שבידי התביעה מצוי פוטנציל ראייתי אשר בסיום המשפט יהא בכוחו להוכיח את אשמת הנאשם כנדרש במשפט פלילי." ראיה לכאורה, הינה אותה ראיה אשר גלום בה הפוטנציאל הראייתי, כלשונו של כבוד הנשיא ברק בפרשת זאדה הנ"ל בעמ' 147, להפוך מראיה גולמית לראיה רגילה עליה ניתן לבסס אשמתו של נאשם מעל לכל ספק סביר, לאחר שראיה זו עברה את ההליך הראייתי הנדרש בעת שמיעת התיק לגופו. עם זאת, מצווה בית המשפט, לבחון את ראיות ההגנה על פי אותו קנה מידה. לעניין זה, קבע בית המשפט העליון בב"ש 322/80 מדינת ישראל נ' אוחנה, פ"ד לה(1) 359, בעמ' 362 "... בית המשפט אינו צריך להתעלם מראיות (הסותרות גירסת ההגנה) ולהסתפק בהסתכלות על הראיות לכאורה של התביעה בלבד. חובה עליו לתת דעתו לראיות האחרות והסותרות הללו כדי להגיע להערכה כוללת של הנתונים שבפניו." ומן הכלל אל הפרט: מכתב האישום ומעדות המתלוננת עולה, דפוס החיים המשותפים של בני הזוג ככולל, כדרך שיגרה, מסכת מתמשכת של שתיה לשוכרה, מריבות קולניות, איומים ומכות מצד המשיב כלפי המתלוננת. אף ביום הארוע נשוא כתב האישום, שתה המשיב לשוכרה (ראה עדותו מיום 22.05.05, עמ' 3 בשורות 15-19). מדו"ח הבדיקה הפסיכיאטרית אשר נערכה למשיב עולה (ראה עמ' 8 לחוות הדעת) כי המשיב "אובחן כבעל הפרעת אישיות אנטי-סוציאלית, שימוש באלכוהול לרעה ועל רקע זה התפתחות אפיזודות פסיכותיות". המשיב טוען, כי המתלוננת היא זו אשר תקפה אותו, בהשליכה לעברו סכינים, אולם לא עלה בידו להסביר מדוע, אם כך, לא הסביר זאת לשוטרים שעה שנכנסו לדירה, ותחת זאת ברח אל חדר השינה, וסגר עצמו בפנים מבלי לתת לשוטרים להיכנס. המשיב מכחיש את הטענה כאילו הוא הצית את הדירה, ומעלה סברה לפיה האש פרצה כתוצאה מקצר חשמלי שארע כתוצאה מהשלכת מכשיר הטלביזיה. טענה זו עומדת בסתירה לעדות שמסר חוקר השריפות, מר אבנר אלימלך, ביום 23.05.05 לפיה בבדיקה שערך ביום 19.05.05 לא נמצאה עדות לקצר חשמלי או כל תקלה אחרת במערכת החשמל, ולראיה- מערכת החשמל פעלה בעת הבדיקה. (ראה עדותו במשטרה בשורות 11-16). עוד טוען החוקר, כי מוקד השריפה היה במרכז החדר, בערימה של ריהוט ובגדים (שורות 9-11) וכי לא נימצא מכשיר טלביזיה במרכז החדר באזור מוקד השריפה (שורות 19-20). מספר ימים לאחר מכן חזר החוקר וערך חיפוש בדירה ובדק שוב את מערכת החשמל. במוקד האש נמצא מצת החשוד כי שימש להצתה (ר' מזכר מיום 24.05.05). נחה דעתי, כי בידי התביעה תשתית הראיות הצריכה לשלב זה של דיון במעצר עד תום ההליכים. ד. מסוכנות סעיף 21(א)(1)(ב)+(ג) לחוק המעצרים קובע כי בית המשפט יצווה על מעצרו של נאשם עד תום ההליכים, אם הוא סבור כי קיים יסוד סביר לחשש שהנאשם יסכן את בטחונו של אדם, את בטחון הציבור או את בטחון המדינה. כן קובע הסעיף, כי אם עבר הנאשם על אחת העבירות המנויות בס"ק (ג), חזקה כי מתקיימת עילת המסוכנות, אלא אם הוכיח הנאשם אחרת. במקרה דידן, נטען, כי מתקיימת העילה אשר בסעיף 21(א)(1)(ג)(5) קרי, עבירת אלימות בבן משפחה, כמשמעותו בחוק למניעת אלימות במשפחה, התשנ"א-1991, ועל כן קמה עילת המסוכנות, אלא אם הוכיח הנאשם אחרת. חזקת המסוכנות, איננה חזקה חלוטה ועל בית המשפט לבחון אותה, על פי העקרון הניצב בבסיס חוק המעצרים, על פיו, המעצר הינו האמצעי האחרון, ולא הראשון, בו ראוי לנקוט, נוכח חשיבות זכותו של כל אדם לחרות, בין אם הוא חשוד או נאשם. (ראה לעניין זה בש"פ 10470/04 מועאד עמאש נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). חזקת מסוכנות זו, על המשיב לסתור, וספק בעיני אם עלה בידו לעשות כן. המתלוננת בעדותה מיום 19.05.05 טענה, כי המשיב, אשר היה שיכור, תקף אותה בידיו ובאמצעות אלת בייסבול (שורות 4-9 לעדותה במשטרה). כמו כן היא מעידה, כי נהג לאיים ולתקוף אותה גם בעבר (ראה שורות 27-30 וכן 35-37). גם בעדותה השניה במשטרה, מיום 23.05.05, עת מסרה עדות בתצהיר אמרה כי זרקה סכין לעבר המשיב, רק כהגנה עצמית מפני המכות שהפליא בה, ואכן, מאותו רגע, הוא חדל לתקוף אותה (ראה עדותה הנ"ל בשורות 1-4). מנגד, טוען המשיב, באמצעות בא כוחו, כי טענותיה של המתלוננת בדבר אלימות ואיומים בעבר, הינן בחזקת עדות כבושה אשר יש בה כדי להעיב על אמינות גירסתה בכללותה. אינני מזלזל בטענות באת כח המשיב, אולם לדעתי, מקומן בשלב ברור המשפט עצמו. אין בהן, בשלב זה של הדיון, כדי לכרסם בראיות התביעה. אכן, עדות כבושה טעונה התייחסות זהירה, אולם אין לומר עליה שהיא פסולה מעצמה. מעבר לעובדה, כי לטעמי לא עלה בידי המשיב לסתור את חזקת המסוכנות, לא ניתן אף להתעלם מסוג העבירות אשר יוחסו לו, ואשר לגביהן קיימות ראיות לכאורה. על מהותה וחומרתה של עבירת ההצתה עמד בית המשפט העליון בשורה של פסקי דין, והעמידה במדרג החומרה העליון, כעבירה אשר הסיכון הטמון במבצעה, הינו ברמה כה גבוהה, עד כדי שיש בה, כשלעצמה, להצדיק מעצר עד תום ההליכים המשפטיים של הנאשמים בביצועה. בהתייחסותו לעבירת הצתה, בהקשר לבקשת מעצר עד לתום ההליכים, הביא כבוד השופט חשין בבש"פ 1984/94 פלוני ואח' נ' מדינת ישראל תק-על 94(2) 510, דברים אשר נאמרו בב"ש (באר שבע) 21483/02 מדינת ישראל נ' אדוין אוזינש תק-מח 2002(2), 9084 שם נאמר : " עבירה של הצתה- בין כמעשה בריונות לשמו ובין מכל טעם אחר- היא כה חמורה, עד שחייבות להתקיים נסיבות מיוחדות כדי להצדיק שחרור בערובה של הנאשם בה." ובאותו עניין, דרש כבוד השופט טירקל בבש"פ 2999/98 עדנן נטאשה נ' מדינת ישראל, תק-על 98(2) 542, 542: "בשורה של החלטות שיצאו מלפני בית משפט זה, הודגשה חומרתן היתרה של עבירות הצתה ונסיון להצתה, חומרה שבה כשלעצמה יש כדי להצדיק מעצר עד תום ההליכים ולשלול חלופה למעצר, אפילו כאשא הנאשמים הם קטינים... כן הודגשה הסכנה המיוחדת שבהתפשטות אפשרית של האש." (ראה גם בש"פ 3521/94 פלוני (קטין) נ' מדינת ישראל, תק-על 94(2) 473.) הנה כי כן, רואים אנו, כי גם לו הייתי קובע כי לא נתקיימה חזקת המסוכנות הקבועה בסעיף 21(א)(1)(ג)(5), וזאת לא קבעתי, הרי שנתקיימה במשיב המסוכנות האישית מכח סעיף 21(א)(1)(ב), המהווה לעצמה, עילה להורות על מעצר המשיב עד תום ההליכים. אני סבור, כי הצתת בית בו מצויים אנשים, הינה התנהגות המעידה על מבצעה כי הוא מסוכן. נותן אני אף דעתי, לעברו המכביד של המשיב בעבירות תקיפה, איומים, היזק לרכוש ותקיפת שוטרים. כל אלה במספר רב של פעמים בין השנים 90-97. יש בהרשעותיו הקודמות כדי לחזק את עמדתי לפיה, מתקיימת אותה מסוכנות אישית המהווה תנאי לקיום מעצר עד תום ההליכים. ה. חלופת מעצר שעה שבית המשפט בודק ושוקל חלופה אפשרית על פי סעיף 21(ב)(1) לחוק, מניח הוא על כפות המאזניים, את מידת הפגיעה בחרות הנאשם, אשר עדיין לא הורשע בדין ועומדת לו חזקת החפות מחד, ואת האינטרס הציבורי, שלום הציבור ותקינות ההליך הפלילי מאידך: 1. שיבוש הליכי משפט : מן הראיות לכאורה שהובאו בפני עולה, כי המשיב נוטה למחשבות אובדניות, ולא אחת איים לשים קץ לחייו. חוות הדעת הפסיכיאטרית אמנם הדגישה כי מקורן של אלה אינו במחלת נפש, אלא ב"הפרעת אישיות גבולית, עם התנהגות אימפולסיבית (כולל פגיעה עצמית) ושימוש לרעה באלכוהול." (ראה סעיף מסקנות בעמ' 8 לדו"ח). כן, נקבע בחוות הדעת כי "לאור נסיונות לפגוע בעצמו בעבר, לא מן הנמנע כי יחזור על מעשים דומים בעתיד ולכן מומלץ על השגחה במסגרת המעצר." (ראה פרק המלצות בדו"ח, עמ' 8). אמנם נכון הוא, כי מסוכנות המשיב כלפי עצמו, אינה יכולה להוות עילה למעצר. אולם לאור עברו של המשיב ולאור חוות הדעת הפסיכיאטרית, קיים בליבי החשש כי המשיב עלול לפגוע בעצמו בעתיד ובכך לפגוע בתקינות ההליך הפלילי. 2. אינטרס הציבור ושלום הציבור : גם שעה שבמעצר עד תום ההליכים, אשר משמעו שלילת חרות הנאשם, על בית המשפט לבחון את הוראות חוק המעצרים ברוח חוק יסוד כבוד האדם וחרותו, עדיין אין לייתר את האינטרס הציבורי שבהגנת שלום הציבור. אינטרס זה מחייב, כי נאשמים, אשר שלחו ידם בהצתות יורחקו מן הציבור, לנוכח הסכנה הטמונה בהם. יפים לעניין זה דברי כבוד השופט חשין בבש"פ 6764/99 תייסר מחאמיד נ' מדינת ישראל, תק-על 99(3), 1175 : "עבירת ההצתה היא מן החמורות שבעבירות, שיודע אתה את תחילתה ואין אתה יודע את סופה. ואדם המתיר לעצמו לסכן על דרך של הצתה רכושם וחייהם של אחרים, ראוי שיורחק מחברת בני תרבות ולו מן הטעם שעלול הוא להוסיף ולסכן את זולתו. כך לאחר הרשעה בדין וכך לעת הליכים אשר בהם הוכח לכאורה כי הנאשם עשה מעשה הצתה." ו. סוף דבר במאזן הכולל שבין האינטרס הציבורי ושלום הציבור, כנגזר ממסוכנות המשיב, מול חזקת החפות העומדת לו בשלב זה, ולאור הראיות הלכאוריות שהובאו בפני, מכרעת הכף לטובת ההגנה על האינטרס הציבורי ושלום הציבור כדי מעצר המשיב עד תום ההליכים נגדו, וכך אני מורה. מעצרשריפההצתה