להלן החלטה בנושא מעצר עד תום ההליכים בעבירת שוד בנסיבות מחמירות: החלטה 1. זו בקשה להורות על מעצרם של המשיבים 1 ו-2 (להלן ביחד - המשיבים) עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדם בת.פ. 120/08 (להלן - התיק העיקרי). 2. בתיק העיקרי הוגש כנגד המשיבים כתב אישום ובו יוחסה להם העבירה הבאה: שוד בנסיבות מחמירות - עבירה לפי סעיף 402(ב) לחוק העונשין, התשל"ז - 1977, (להלן - חוק העונשין); 3. להלן התמונה העולה מכתב האישום: אנואר אבו תנהא (להלן: המתלונן) מתגורר בעילוט וסובל מבעיות נפשיות. בין משיב 1 לבין המתלונן קיימת הכרות מוקדמת. ביום 16/9/2008, בסמוך לשעה 13:00, פגש המתלונן את משיב 1 בנצרת. משיב 1 הציע למתלונן להתלוות אליו לנצרת עלית והם נסעו יחדיו באוטובוס עד לשכונה הדרומית. בשכונה הדרומית פגשו משיב 1 והמתלונן את משיב 2. משיב 1 ביקש מהמתלונן שירכוש עבורו סיגריות. המתלונן השיב כי אין ברשותו כסף ובתגובה סטר לו משיב 1 על לחיו, הכה אותו בפניו, בעט ברגלו וקרע את חולצתו. משיב 2 היכה את המתלונן בראשו ובגבו. מייד אחר כך, הוציא משיב 1 את ארנקו של המתלונן מכיסו. המתלונן נמלט מפני המשיבים והסתתר בחנות ברחוב הגפן בנצרת עלית. המשיבים רדפו אחרי המתלונן, הוציאו אותו מהחנות, סטרו על פניו וברחו מהמקום. 4. אלה בתמצית נימוקי הבקשה: א. בידי המבקשת ראיות לכאורה טובות להוכחת אשמתם של המשיבים הכוללות, בין היתר, הודעת המתלונן, ראיות חפציות, גרסת המשיבים הקושרים את עצמם לאירוע ודו"חות שוטרים. ב. עבירת השוד, שמיוחסת למשיבים נעשתה באלימות חמורה ולפיכך מקימה כנגדם את חזקת המסוכנות ועל המשיבים הנטל לסתור חזקה זו. ג. מסוכנותם של המשיבים נלמדת אף מהעובדה כי לשני המשיבים עבר פלילי. כמו כן, המשיבים, לכאורה, ביצעו את העבירה, נשוא התיק שלפנינו, כאשר מאסרים על תנאי תלויים ועומדים נגדם. 5. ב"כ משיב 1 התנגד לבקשת המאשימה והעלה מספר טענות. לטענתו, עיון בחומר החקירה מגלה כי כתב האישום מבוסס על הודעת המתלונן בלבד. ברם, לדבריו, לא ניתן להסתמך על הודעותיו, הואיל ומדובר באדם חולה נפש, בעל עבר פלילי, שהיה מאושפז בבית חולים "שער מנשה". כמו כן, הודעות המתלונן במשטרה נגבו בניגוד להוראות חוק הליכי חקירה והעדה (התאמה לאנשים עם מוגבלות שכלית או נפשית), התשס"ו-2005, (להלן - חוק הליכי חקירה). עוד טען ב"כ משיב 1, כי גם בהודעת משיב 2 אין כדי להפליל את משיב 1, הואיל ומשיב 2 הוא בעל אינטרס מובהק ובהודעתו, למעשה, ניסה להרחיק את עצמו מביצוע עבירת השוד המיוחסת לו בכתב האישום. לסיכום, לטענת ב"כ משיב 1, הראיות שמצויות בתיק החקירה לא מספיקות על מנת לבסס את מעצרו של מרשו עד תום ההליכים. לחילופין, במידה ויוכח כי בשלב זה יש ראיות לכאורה נגד משיב 1, ביקש בא כוחו לשחרר את מרשו לחלופת מעצר בביתו, בפיקוח אביו וכן באמצעות איזוק אלקטרוני. ב"כ משיב 2 טענה, כי בשלב זה של הבקשה למעצר עד תום ההליכים, היא מסכימה כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית נגד משיב 2, יחד עם זאת, גם היא התנגדה לבקשת המאשימה להורות על מעצרו של משיב 2 עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. לטענתה, כתב האישום מייחס למשיב 2 חלק מינורי בביצוע השוד, והדבר מצדיק שליחתו לקבלת תסקיר מעצר. עוד טענה ב"כ משיב 2, כי משיב 2 הוא זה ששיתף פעולה בחקירתו במשטרה והוביל את המשטרה למקום זריקת הארנק. כמו כן, מדובר במשיב עם נסיבות מאוד מיוחדות וכל זה מצדיק ביתר שאת לבחון את האפשרות לשחררו לחלופת מעצר. 6. דיון והכרעה: א. בטרם אעבור לדון בתשתית ראייתית לכאורית בתיק זה, אתייחס בקצרה לטענת ב"כ משיב 1 לפיה הודעות המתלונן במשטרה נגבו בניגוד להוראות חוק הליכי חקירה, והמתלונן לא נחקר ע"י חוקר מיוחד שהוכשר לכך. דין הטענה להידחות. אכן, סעיף 3(ב) לחוק הליכי חקירה, מורה כי במידה וחוקר משטרה סבר, לפני תחילת חקירה או במהלכה, כי אדם העומד להיחקר בפניו, או הנחקר בפניו הוא אדם עם מוגבלות שכלית, על החוקר להפנות את אותו אדם לחוקר מיוחד ולא להמשיך בחקירה. ברם, כפי שנוכחנו לדעת, סעיף 3(ב) הנ"ל עוסק בנחקר עם "מוגבלות שכלית", ובמקרה שלפנינו, אין חולק על כך, כי המתלונן הוא אדם עם מוגבלות נפשית ולכן הסעיף האמור לא חל עליו. זאת ועוד, סעיף 2(א) לחוק הליכי חקירה קובע כי: "(א) הוראות חוק זה יחולו, לפי הענין, על חקירה והעדה של אדם עם מוגבלות שכלית או אדם עם מוגבלות נפשית, לגבי עבירה כאמור בתוספת". מעיון בתוספת לחוק הנ"ל עולה כי עבירת השוד איננה נכללת בעבירות המנויות שם ואי לכך אין כלל תחולה להוראות חוק הליכי חקירה על חקירתו של המתלונן שלפנינו. ב. ראיות לכאורה: הראיות לכאורה אשר יש בהן כדי לקשור את משיב 1 לביצוע מעשה השוד הן: בתיק החקירה מצויים שני דוחות פעולה של שוטרים נעמה נואטחה ועיסאב חורי (ראה מסמכים ב' ו-ג' בתיק החקירה). מהדוחות הנ"ל עולה כי ביום 16/9/2008 בשעות הצהריים הגיע המתלונן לתחנת המשטרה בנצרת עלית כשחולצתו קרועה וסימני חבלה ניכרים על פניו והוא ספר שהותקף ונשדד ע"י שני נערים שגנבו ממנו ארנק. השוטרים העלו את המתלונן לרכב והם נסעו לכיוון השכונה הדרומית בנצרת עלית, שם הצביע המתלונן על שני המשיבים שישבו יחד על הספסל וטען שהם אלה ששדדו אותו קודם לכן. המשיבים נעצרו והובאו לתחנת המשטרה. בחומר הראיות ישנה הודעת המתלונן מיום 16/9/2008 בה הוא פירט את השתלשלות העניינים. לטענתו, בינו לבין משיב 1 קיימת היכרות מוקדמת. ביום האירוע הוא פגש את משיב 1 בנצרת, משיב 1 הציע למתלונן להתלוות אליו לנצרת עילית. המתלונן הסכים והם נסעו יחד באוטובוס. לדברי המתלונן, בנצרת עלית הם פגשו את משיב 2, שהזדהה בפני המתלונן בשם זועבי. משיב 1 ביקש מהמתלונן לקנות לו סיגריות, אך המתלונן אמר כי אין לו כסף. לטענת המתלונן, הוא הותקף ע"י שני המשיבים, ומייד לאחר התקיפה הוציא משיב 1 את הארנק מכיס המכנסיים של מהמתלונן ושני המשיבים ברחו מהמקום. משיב 2 בהודעתו מיום 16/9/2008, למעשה, הפליל את משיב 1 וניסה להרחיק את עצמו מביצוע השוד. משיב 2 אישר כי אכן נפגש עם משיב 1. לדברי משיב 2, משיב 1 התוודה בפניו שזמן קצר קודם למפגש ביניהם, הוא תקף את המתלונן וגנב ממנו את הארנק. משיב 1 הראה למשיב 2 את הארנק שלאחר מכן הוסתר ע"י משיב 1 במקום מסתור. עוד ציין משיב 2 כי לאחר המפגש בין שני המשיבים הם הלכו לכיוון פיצוציה שהייתה באזור, שם הם פגשו את המתלונן ואז משיב 1 נתן למתלונן סטירה בלחי והמתלונן נכנס לפיצוציה כשהוא בוכה. לעניין המפגש בפיצוציה ראו אף הודעותיהם של בעל הפיצוצייה רפי צור ואדם נוסף בשם מיכאל חנן. בעקבות ההודעה הנ"ל שמסר משיב 2, הוא אף הסכים להוביל את השוטרים למקום מסתור של הארנק, שם אכן נתפס הארנק (ראה דוח הובלה והצבעה המסומן "טו"). משיב 1 מסר שתי הודעות במשטרה. בהודעתו הראשונה מיום 16/9/2008 הוא אישר היכרות עם המתלונן, אישר כי פגש אותו ביום האירוע והם נסעו יחד באוטובוס עד לשכונה הדרומית בנצרת עלית. ברם, משיב 1 טען כי בנצרת עלית הם פגשו אדם שלישי שהזדהה בפני המתלונן בשם זועבי. אותו אדם שלישי, לטענת משיב 1, הוא זה שתקף את המתלונן. אולם, בהודעתו הנוספת של משיב 1 מיום 19/9/2008 הוא שינה את גרסתו. משיב 1 לא טען כבר כי היה אדם שלישי וסיפר כי משיב 2 הוא זה שהזדהה בפני המתלונן בשם זועבי ולגרסת משיב 1, משיב 2 והמתלונן דחפו אחד את השני, ולו לא היה כל חלק בכך. כמו כן, משיב 1 גם לא ידע להגיד מי לקח את הארנק מהמתלונן. זאת ועוד, בוצע תרגיל חקירה שתועד בווידיאו והתרגיל תומלל. החוקרים השאירו את שני המשיבים לבד ונתנו להם לדבר ביניהם. מעיון בתמליל השיחה הרושם הוא כי כל אחד מהמשיבים ניסה לגלגל את האחריות לפתחו של השני. מכל מקום, נראה לי כי בשלב זה של מעצר עד תום ההליכים די בהודעת המתלונן, בהודעתו של משיב 2 ובתרגיל החקירה שבוצע על מנת לקשור את משיב 1 לביצוע השוד שמיוחס לו בכתב האישום. יש גם לזכור כי בשלב זה של הליכים, אין בית משפט נכנס לשאלות של אמון ואמינות. בפסק דין זאדה נאמר ע"י כב' הנשיא (בדימוס) א' ברק: "קיומה של אימרה המבססת את גירסת התביעה וקיומה של אימרה השוללת גירסה זו, אין בה כדי להביא מניה וביה למסקנה שאין סיכוי סביר להרשעה (ראה בש"פ 5248/95 [11]). נהפוך הוא: במצב דברים זה, ואם יינתן אמון לגירסת התביעה, ניתן יהא להרשיע את הנאשם. על כן, ניתן לקבוע כבר עתה, כי קיים חומר ראיות לכאורה להוכחת אשמתו" (ראה בש"פ 8087/95 שלמה זאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 133, בעמ' 146). לפיכך, לאחר שעיינתי בכל חומר החקירה שהונח לפני ומהאמור לעיל, נראה לי, כי טענת ב"כ משיב 1, לפיה אין תשתית ראייתית לכאורית לביצוע המעשים המיוחסים למשיב 1, תלויה על בלימה. בחומר החקירה ישנה תשתית ראייתית לכאורית די מוצקה על מנת להרשיע את משיב 1 בעבירה נשוא כתב האישום. בנוגע למשיב 2, אין מחלוקת בין ב"כ הצדדים על קיומה של תשתית ראייתית לכאורית נגדו, כאמור לעיל. ג. עילת מעצר: באשר לעילת מעצר, עבירת השוד בנסיבות מחמירות, שלכאורה, ביצעו המשיבים, תוך כדי הפעלת אלימות חמורה כלפי המתלונן, מקימה עילת מעצר נגדם הן לפי סעיף 21(א)(1)(ב) והן לפי סעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו - 1996, (להלן: "חוק המעצרים"). ד. חלופת מעצר: סעיף 21(ב)(1) לחוק המעצרים מורה לבית המשפט לבחון האם ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה ותנאי שחרור, שפגיעתם בחירותו של הנאשם, פחותה. האם בנסיבות המקרה שלפנינו ניתן, בכל זאת, לנטרל את מסוכנותם של המשיבים באמצעי פחות דרסטי מאשר מעצרם מאחורי סורג ובריח? תחילה יש לתת את הדעת לנסיבות ביצוע העבירה. במקרה שלפנינו מדובר במעשה שוד נבזי. המשיבים, לכאורה, תקפו ושדדו אדם חולה נפש שמבחינתם היה "טרף קל". שני המשיבים נטלו חלק פעיל במעשה השוד, ואין צורך, בשלב זה, לקבוע באופן נחרץ חלקו של מי מבין המשיבים היה מינורי וחלקו של מי היה עיקרי, זאת במיוחד לאור העובדה כי עבירת השוד בנסיבות מחמירות מיוחסת לשני המשיבים יחד. באשר לאישיותם של המשיבים. לחובת משיב 1, על אף גילו הצעיר (יליד 1989), עבר פלילי, שכולל שתי הרשעות בעבירות של פריצה לרכב בכוונה לגנוב (מספר מקרים) ופירוק חלקים מרכב (מספר מקרים). באשר למשיב 2, גם משיב זה יליד 1989 וגם לחובתו עבר פלילי בלתי מבוטל אשר כולל הרשעות בעבירות כגון: שבל"ר ונטישה באותו מקום, איומים (מספר רב של פעמים), היזק לרכוש במזיד והפרת הוראה חוקית (מספר מקרים). מעיון בגיליונות הרשעותיהם הקודמות של המשיבים עולה כי משיבים אלה, לכאורה, ביצעו את עבירת השוד בנסיבות מחמירות, נשוא התיק שלפנינו, כשמאסרים על תנאי תלויים ועומדים נגדם והרי יש לכך משמעות לעניין הערכת מסוכנותם של המשיבים. לחובת משיב 1 עומד מאסר על תנאי בר הפעלה בתיק זה לתקופה של 6 חודשים. כמו כן, משיב 1 עדיין נמצא תחת פיקוח של שירות המבחן. לחובת משיב 2 עומד מאסר על תנאי גם בר הפעלה בתיק זה לתקופה של 4 חודשים. יודגש כי גזר הדין בתיק הקודם של משיב 2 ניתן רק ביום 8/9/2008 היינו, כשבוע ימים בלבד לפני, היה מעורב, לכאורה, בביצוע עבירה חמורה נשוא התיק שלפנינו. לפיכך, הרשעותיהם הקודמות של המשיבים ביחד עם נסיבות ביצוע העבירה, נותנות אינדיקציה ברורה לכך כי רמת המסוכנות של המשיבים הינה גבוהה. נראה לי כי לא יהא בחלופת מעצר כלשהי, כדי לאיין את אותה רמת המסוכנות הנשקפת מהם, כאמור לעיל. לפיכך, גם אינני מוצא לנכון להורות על הגשת תסקיר מעצר בעניינם של המשיבים. ב"כ משיב 1 ביקש גם לבחון את שחרורו של מרשו לחלופות מעצר, כאשר הפיקוח יהיה, בין היתר, באמצעות איזוק אלקטרוני. בעניין זה נאמר ע"י בית המשפט העליון: "איזוק אלקטרוני איננו אמצעי קסם ואין בו בפני עצמו כדי לאיין מסוכנות. כל שחרור בערובה, גם כאשר, בין יתר התנאים, מורה בית המשפט על איזוק אלקטרוני, מבוסס על יסוד של אמון. האיזוק האלקטרוני מספק אמצעי לביקורת, האם הפר הנֶאֶזָק את תנאי השחרור בערובה. מי שאיננו ראוי לאמון זה מלכתחילה, ספק אם יהיה ראוי לו, בשל קיומה של האפשרות המאוחרת לדעת על הפרת אמון פעם נוספת" (ראה בש"פ 7442/06 יצחק בן זזון נ' מדינת ישראל, תק-על 2006(3), 4899). בנסיבות המקרה, כפי שתוארו לעיל, נראה לי כי אין באיזוק האלקטרוני כדי לאיין את המסוכנות, שנשקפת משני המשיבים ולא ניתן לתת בהם אמון, שמא לא יפרו את תנאי חלופת המעצר במידה וישוחררו. 7. לאור כל האמור לעיל אני מקבל את בקשת המאשימה, ומצווה לעצור את המשיבים עד תום ההליכים הפליליים המתנהלים נגדם בת.פ. 120/08. מעצרמשפט פלילישודמעצר עד תום ההליכים