ניסיון לפציעה בנסיבות מחמירות

להלן גזר דין בנושא ניסיון לפציעה בנסיבות מחמירות: גזר דין כתב האישום המתוקן 1. הנאשם הורשע על פי הודאתו בכתב אישום מתוקן במסגרת הסדר טיעון, שלא כלל את העונש, בניסיון לפציעה בנסיבות מחמירות, עבירה לפי סעיפים 25+334+335(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז- 1977 (להלן: "החוק") ואיומים, עבירה לפי סעיף 192 לחוק. מכתב האישום המתוקן עולה, כי בתאריך 28.11.04 איים הנאשם על השוטר וויטלי ספיקוב, המתלונן, בכך שאמר לו שיוציא לו את העיניים וזאת עשה כשהוא אוחז בידו סכין. עוד נטען בכתב האישום המתוקן, כי הנאשם ניסה לפצוע את המתלונן, בכך שרץ לעברו כשסכין מונפת בידו. הנאשם נעדר עבר פלילי. בהסדר הטיעון סוכם בין הצדדים, כי המאשימה תעתור להשתת עונש מאסר בפועל וההגנה תטען באופן חופשי. כמו כן סוכם, כי שירות המבחן יערוך תסקיר, שיתייחס גם לסוגיית ההרשעה. תסקירי שירות המבחן 2. מתסקיר שערך שירות המבחן בתאריך 30.1.08, עולה, כי הנאשם, רווק בן 24, סיים 12 שנות לימוד בבית ספר ברהט וקבל ציונים גבוהים ותעודת בגרות מלאה. עם סיום לימודיו עסק לסירוגין בעבודות עפר וכיום הוא עובד במפעל לשטיחי דשא במטרה לחסוך כסף ללימודי רוקחות. שירות המבחן התרשם, כי מדובר בנאשם בעל דימוי עצמי חיובי, אינטליגנציה תקינה, יכולת ורבלית ובעל שאיפות עתידיות. עוד התרשם שירות המבחן, כי הקשר עמו ומעורבותו בפלילים לראשונה בחייו מהווים לגביו גורם הרתעתי משמעותי. הנאשם הביע עמדה קורבנית בהתייחס למעורבותו בביצוע העבירה, לא הודה בעובדות כתב האישום והשליך את האחריות לביצוע העבירות על המתלונן. מאידך, הביע צער על מעורבותו בעבירות בהן הוא מואשם. שירות המבחן התרשם כי הנאשם מתקשה להפעיל שיקול דעת מעמיק במצבי לחץ ומשבר, פועל באופן אימפולסיבי ואינו נותן דעתו לתוצאות העתידיות של התנהגותו. לאור האמור, המליץ שירות המבחן לשלב את הנאשם במערך טיפולי, אך הוא סירב לכך. לדבריו, אינו רואה את הדברים עין בעין עם שירות המבחן ומתקשה לראות בעייתיות בהתנהגותו האלימה. לכן, שירות המבחן נמנע מהמלצה טיפולית והציע להשית על הנאשם עונש מאסר מותנה שיהווה עונש חינוכי והרתעתי הולם. 3. בדיון מתאריך 30.1.08 ולאחר שבית המשפט הפנה תשומת לבו של הנאשם לאמור בתסקיר, הוא שב והודה בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום המתוקן. הסניגור ביקש מבית המשפט לשלוח את הנאשם לשירות המבחן שיערוך תסקיר נוסף ויתייחס לסוגיית ההרשעה בדין. בתסקיר מתאריך 10.2.08 שירות המבחן שב וציין, כי הנאשם לא הסכים להשתלב במערך הטיפולי. לכן, לא בא בהמלצה לביטול הרשעתו בדין. טיעוני ב"כ הצדדים לעונש 4. בטיעוניה לעונש ב"כ המאשימה הדגישה את החומרה שבעבירות בהן הורשע הנאשם. היא הפנתה לתסקיר השלילי וציינה כי לא לקח אחריות על מעשיו. עוד טענה, כי שירות המבחן נמנע מהמלצה טיפולית והציע לנקוט ענישה מרתיעה. לכן, ביקשה להשית עליו עונש מאסר בפועל לריצוי בעבודות שירות וקנס. הסניגור טען כי מדובר בנאשם צעיר, ללא עבר פלילי שהיה נתון כשנה בתנאי מעצר בית מלא. עוד הדגיש, כי סיים 12 שנות לימוד הכוללות הישגים גבוהים, כי מאז ומתמיד רצה ללמוד רפואה ועבד על מנת שיוכל לממן את לימודיו. הסניגור הוסיף וטען, כי כיום הנאשם מודה במיוחס לו, לוקח אחריות ומביע חרטה על מעשיו וכי מדובר במעידה חד פעמית העלולה לפגוע פגיעה קשה בשיקומו ובעתידו. לנאשם ניתנה זכות המילה האחרונה. הוא הביע חרטה על מעשיו, הדגיש כי התנהגות זו לא תחזור על עצמה וביקש מבית המשפט שלא להרשיעו. סוגיית אי הרשעה 5. הלכה פסוקה היא, כי משהגיע בית המשפט למסקנה, כי העבירה נעברה, עליו להרשיע את הנאשם. עם זאת, נמצאנו למדים, כי יתכנו מקרים שבהם ימנע מהרשעה. לתוצאה של מבחן ללא הרשעה מגיע בית המשפט רק במקרים שבהם הנסיבות יוצאות דופן, או שאין יחס סביר בין הנזק הצפוי מן ההרשעה בדין לחומרת העבירה. לצורך הכרעה בשאלת אי ההרשעה, נדרש הוא להעמיד את האינטרס הציבורי הגלום באכיפת החוק מול ענינו של הפרט על נסיבותיו המיוחדות. האינטרס הראשון נועד להשיג את מיצוי הדין עם העבריין, על מנת להבטיח כי אכיפת החוק תתבצע ללא איפה ואיפה. בע.פ. 2513/96, 3467/96 מדינת ישראל נ. ויקטור שמש ואח' פ"ד נ (3) עמ' 682 קבע בית המשפט העליון כדלקמן: "שורת הדין מחייבת כי מי שהובא לדין ונמצא אשם, יורשע בעבירות שיוחסו לו. הסמכות הנתונה לבית המשפט להסתפק בהעמדת נאשם במבחן בלי להרשיעו בדין, יפה למקרים מיוחדים ויוצאי דופן. שימוש בסמכות זאת, כאשר אין צידוק ממשי להמנע מהרשעה, מפר את הכלל. בכך נפגעת גם שורת השיוויון בפני החוק". בב.ר.ע. 432/85 רומנו נ. מדינת ישראל תק-על 85 (3) עמ' 737, נאמר מפי כב' הנשיא שמגר (כתוארו אז), כי: "לא ניתן לקבוע דפוסים נוקשים ומוגדרים מראש, אימתי ישתמש בית המשפט בסמכותו להטיל מבחן ללא הרשעה. כל שהמחוקק יכול היה לקבוע לענין זה הוא מניינם של הנתונים העיקרים אשר אותם רשאי בית המשפט להביא בחשבון והם נסיבות הענין, ובכללם אופיו של הנאשם, עברו, גילו, תנאיו בביתו, בריאותו הגופנית ומצבו השכלי, טיב העבירה שעבר וכל נסיבה מקלה אחרת ... רק בנסיבות יוצאות דופן, בהן אין יחס סביר בין הנזק הצפוי מן ההרשעה בדין לבין חומרתה של העבירה, נוקט בית המשפט לפעמים בחלופה של הטלת מבחן ללא הרשעה". 6. ע.פ. 2083/96 תמר כתב נ. מדינת ישראל תק-על 97 (3) 214, הינו פסק-הדין המנחה בסוגיית אי ההרשעה, ופורטו בו, זה בצד זה, השקפותיהם של השופטים דורנר ולוין. כב' השופטת דורנר קבעה, כי הימנעות מהרשעה אפשרית בהצטבר שני גורמים: ראשית, על ההרשעה לפגוע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם ושנית, סוג העבירה מאפשר לוותר בנסיבות המקרה המסוים, על ההרשעה, מבלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי ענישה אחרים. ו 7. על עקרונות אלה חזר בית המשפט העליון, מפי כב' השופטת פרוקצ'יה, בע"פ 2669/00 מדינת ישראל נ' פלוני, פ"ד נד (3), 685, 689 - 690, כדלקמן: "מושכלות ראשונים הם כי דרך כלל, בית משפט אשר קבע כי נאשם ביצע את העבירה המיוחסת לו, ירשיעו בדין. ככלל, משנמצא כי אדם עבר עבירה, מתחייב כי ההליך הפלילי כנגדו ימוצה בדרך של הרשעתו וענישתו, ומציאות זאת עומדת ביסוד הליך אכיפת חוק תקין ושוויוני... משמתבקש בית המשפט לשקול אימתי יחיל את הכלל המדבר בחובת הרשעה, ומתי יחיל את החריג בדבר המנעות מהרשעה, נדרש איזון שיקולים המעמיד את האנטרס הציבורי מול נסיבותיו האנדיבידואליות של הנאשם. בראיה כוללת, נשקל מן הצד האחד הצורך במיצויו של ההליך הפלילי בדרך של הרשעת העבריין, כדי להשיג בכך, בין היתר, את גורם ההרתעה והאכיפה השוויונית של החוק. שיקול ציבורי זה פועל במשנה תוקף ככל שחומרת העבירה גדולה יותר, לנזקים לפרט ולציבור מביצועה גוברים...". ניסיון לפציעה באמצעות סכין 8. למותר להכביר מלים על חומרתה של העבירה בה הורשע הנאשם, הנובעת מעצם טיבו וטבעו של המעשה והידועה כתופעה של "תת תרבות הסכין", שקנתה לה אחיזה במקומותינו. נפסק, לא אחת, כי ראוי להדביר תופעה זו באמצעות ענישה כואבת לשם השגת הרתעה אפקטיבית וכי העונש ההולם הנו, ככלל, מאסר בפועל. בית המשפט העליון הדגיש לא אחת את מדיניות הענישה בעבירות אלה. כב' השופט חשין כתב בהקשר זה בע"פ 6689/96 עבד ווזווז נ. מדינת ישראל, פד"י נ' (4) 413 כדלקמן: "בתי-המשפט שונים וחוזרים כי יש לשרש את תת-תרבות הסכין ביישובם של סיכסוכים בין בני-אדם. ואם עובר פלוני על לאו זה, חייב הוא שיישא בעונש הראוי. נעיצת סכין בגופו של הזולת יש לראותה כעבירה חמורה, והעונש הראוי עליה הוא עונש של מאסר, אלא בנסיבות יוצאות דופן. נעיצת סכין בגופו של הזולת, יודע אתה תחילתו של מעשה, אינך יודע סופו של מעשה. ובתי-המשפט, שומה עליהם לרתום עצמם לשירוש תופעה קשה זו." בע"פ 259/97 בשתאוי סובחי נ' מדינת ישראל, תק-על 98 (2) 308, עמ' 309 נקבע כדלקמן: "אשר לעונש: נוהגם של מיקצת אנשים ליישב חילוקי דעות ביניהם במוטות ברזל, בקרשים ובסכינים, נוהג מגונה הוא. ראוי הוא לתגובה קשה של בתי המשפט. תת תרבות הסכין, כפי שאמרנו לא אחת, דינה כי תיעקר, והעושים ייענשו בכל חומרת הדין. יצא הקול מבית המשפט ויידעו הכל, כי הנועץ סכין בגופו של הזולת ייסגר בבית האסורים לתקופות שנים: לא לתקופת שבועות ולא לתקופת חודשים. זו הדרך שידענו לביעור הנגע" . עבירת איומים 11. בית המשפט רואה בחומרה את עבירת האיומים לכשעצמה. בסוגיה זו, ראוי להפנות לדברי בית המשפט העליון רע"פ 2038/04 - שמואל לם נ. מדינת ישראל, תק-על 2006 (1), 66, עמ' 70 כדלקמן: "האיום הוא, אפוא, ביטוי שהמשפט מטיל עליו מגבלות תוך פגיעה בחופש הביטוי וזאת, כדי להגן על ערכים אחרים ובהם שלוות נפשו, בטחונו וחירות פעולתו של הפרט. האיום מסכן את חירות פעולתו של הפרט שכן, פעמים רבות, כרוך האיום גם בציפיה להתנהגות מסוימת מצד המאוים שהמאיים מבקש להשיג באמצעות השמעת האיום". 12. בת.פ. (תל-אביב-יפו) 4537/05 - מדינת ישראל נ' אברמישוילי גבריאל תק-של 2006 (2), 20081 ,עמ' 20083 פסק בית המשפט: "במקרה הנוכחי, מעשה של איום בסכין, תופעה נפוצה במקומותינו, המתפתחת לא אחת לאלימות קשה ופגיעת פיזית במאויים, מחייב עונש מרתיע. מדיניות הענישה אינה מקלה במקרים מסוג זה. מצד העבירה, אי הרשעה בעבירות האלימות בהן הורשע הנאשם, עלולה להתפרש, אפוא, כסלחנית במידה בלתי סבירה. ובאשר לפגיעה בשיקום הנאשם, לא שוכנעתי כי בנסיבות שפורטו לעיל, הנזק שיגרם יהיה בלתי מידתי להרשעה". אלימות כלפי שוטרים 13. בע.פ. 3236/98 מוחי אבו דריס נ. מדינת ישראל (פורסם באתר נבו) ציטט בית המשפט העליון את דבריה של הערכאה הדיונית כדלקמן: "מה שנראה בעיני חמור ומחריד כאחד הוא עצם הרעיון שאזרחים מרשים לעצמם לתקוף שוטרים במהלך מילוי תפקידם, לא בשל מעשה התגרות או מעשה בלתי חוקי שעשו השוטרים, אלא בשל עצם העובדה שהשוטרים רצו לבצע את תפקידם. שוטרי משטרת ישראל נמצאים בחזית המאבק בפשע, לרוב בגופם ממש. לעתים הם מסכנים את חייהם ברצותם למלא את תפקידם כראוי... מערכת אכיפת החוק, ובראשה מערכת בתי המשפט, חייבת להראות לשוטרים כי אינם נשלחים למשימותיהם ללא הגנה; מן הצד השני, חייב הציבור לדעת כי כל המנסה לפגוע בשוטרים במילוי תפקידם, לא יוכל לצאת בעונש קל. עצם הפגיעה בשוטרים היא החמורה, ולאו דווקא תוצאותיה". המחוקק קבע בסימן ג' לפרק ט' בחוק העונשין עונשי מינימום לנאשמים שהורשעו בעבירות כלפי שוטרים. בכך גילה דעתו, כי ראוי שבתי המשפט ישקלו בחומרה עבירות אלה . השוטרים מופקדים על הסדר הציבורי ועל אכיפת החוק. עבודתם קשה ומתבצעת לעתים קרובות תוך התחככות באוכלוסיה בעייתית ולעתים אף עוינת. עבירות נגד שוטרים שכיחות למדי במחוזותינו. השוטרים ראויים לכל האהדה וההגנה שבתי המשפט יכולים לתת. ענישה סלחנית לגבי העוברים עבירות כלפי שוטרים אינה עולה בדרך כלל בקנה אחד עם הגישה המתחייבת ועם עקרון ההרתעה. מן הכלל אל הפרט 13. נמצא לנו שרק בנסיבות יוצאות דופן, בהן אין יחס סביר בין הנזק הצפוי מן ההרשעה בדין לבין חומרתה של העבירה, בית המשפט יימנע מהרשעה. בעניננו שירות המבחן ערך תסקיר שלילי בתכנו ובמסקנותיו. הוא סבור, כי הנאשם מתקשה להציב לעצמו גבולות פנימיים ונוטה לאימפולסיביות במצבי כעס ומשבר. הנאשם גם לא השכיל למצות את ההזדמנות הטיפולית שהוצעה. שירות המבחן גם לא מצא מקום לבוא בהמלצה לביטול ההרשעה. בנסיבות אלה, ומשום חומרת העבירות, ההרשעה תעמוד בעינה. ברי, איפוא, שהשימוש בסכין, הינו רעה חולה, ובתי המשפט מצווים להתייחס אליה ביד קשה. המעשים שיוחסו לנאשם, מלמדים על חומרתם. לצערנו המציאות מוכיחה, שלאירועים מסוג זה דינמיקה משל עצמם והדברים עלולים בקלות לצאת מכלל שליטה ולהסתיים בטרגדיות של ממש. הפסיקה נקטה עמדה ברורה לגבי מי שידו קלה בשימוש בסכינים. בסוג זה של עבירות יינתן משקל רב לצורכי ההרתעה ואינטרס הציבור ואילו נסיבותיו האישיות של הנאשם יתפסו מקום מישני. הנאשם אכן התנצל בסוף המשפט על מעשיו . ואולם, על פי מהלך המשפט ותוכן התסקירים, לא שוכנעתי כי דברי החרטה באו מעומק הלב. 14. בה בעת, שומה על בית המשפט להביא בחשבון את השיקולים הפועלים לטובת הנאשם. לקולא התחשבתי בתיקון שבוצע בכתב האישום ובהודאת הנאשם באשמה, שחסכה זמן שיפוטי יקר. נתתי ליבי לעובדה שלמעט העבירות נשוא התיק שבפנינו, שנעברו לפני זמן ניכר, לא הסתבך הנאשם בפלילים. התחשבתי בגילו הצעיר, בנסיבותיו האישיות ובתקופה הארוכה, יחסית, בה היה משוחרר בתנאים מגבילים. ראיתי גם לנגד עיני את עמדת המאשימה בהסדר הטיעון, בו טענה לרף ענישה המתבטא במאסר לריצוי בעבודות שירות. בשל כל אלה לא אחמיר עימו. 15. אשר על כן אני גוזר עליו את העונשים כדלקמן: א. 5 חודשי מאסר לריצוי בעבודות שירות. הנאשם ירצה את עונשו ב"מעש" באר-שבע רח' מקס בינטי 3 באר-שבע בפיקוח הגב' עליזה דדון החל מתאריך 19.8.08 בימים א' עד ה' בין השעות 08:00 עד 15:30 ובימי שישי בין השעות 8:00 עד 13:00. בערבי חג וחול המועד יועסק הנאשם כנהוג במקום העבודה ואם לא עבד באותו יום בנסיבות הקשורות בו או משום שהמקום סגור - יחוייב ביום עבודה מלא. ב. 12 חודשי מאסר על תנאי והתנאי הוא שתוך 3 שנים מהיום לא יעבור עבירות אלימות המסווגות כפשע. ג. 6 חודשים מאסר על תנאי והתנאי הוא שתוך 3 שנים מהיום לא יעבור אלימות המסווגות כעוון ועבירת איומים. ד. המוצג- סכין- יושמד בכפוף להחלטה בערעור. הודעה זכות הערעור.משפט פליליאלימותחבלה ופציעה בנסיבות מחמירות