מהי סחיטה באיומים סעיף 428 לחוק העונשין קובע :"המאיים על אדם, בכתב בעל פה או בהתנהגות, בפגיעה שלא כדין בגופו או... ברכושו... או מטיל אימה על אדם בדרך אחרת, הכל כדי להניע את האדם לעשות מעשה או להימנע ממעשה שהוא רשאי לעשותו, דינו - מאסר שבע שנים; נעשו המעשה או המחדל מפני איום או הטלת אימה, כאמור, או במהלכם, דינו - מאסר תשע שנים". בעניין " 286/84 ע"פ 286/84 מדינת ישראל נגד מאיר גוזלן, פד"י ל"ח (3), 572) - עמדה לדיון השאלה היש מקום להרשעת הנאשם בעבירה לפי סעיף 428 לחוק, בשל כך שאיים על המתלונן במטרה לקבל הימנו כספים, אשר הנאשם האמין, בתום לב, כי המתלונן חב לו אותם - וכה נפסק בפסק הדין הנ"ל, מפי כב' השופט גולדברג:"... על פי לשונו המפורשת, לא מצטמצמת העבירה שבסעיף 428 לחוק בהגנה על 'זכות החופש' בכל הנוגע להנעת אדם על ידי איומים למחדל ממעשה, שהוא רשאי לעשותו, אלא היא מתרחבת גם על איסור להניע אדם באיומים לעשות מעשה, דהיינו, מעשה כלשהו, בין שהוא מחוייב לעשותו ובין שאינו מחוייב לעשותו. ומכאן כי העושה דין לעצמו להניע אדם באיומים לעשות מעשה, יבוא על עונשיו בפלילים, ואפילו היה המאויים חייב לעשות אותו מעשה....המגמה המשתמעת מלשונו של סעיף 428 היא, שתפקיד השמירה על זכויות הפרט אינו נתון לבעל הזכות אלא לרשויות המדינה המופקדות על כך, ואין הרשות נתונה לאיש להפר את הסדר הציבורי, ואפילו כדי להשיג את המגיע לו כדין". הסעיף מורכב מרישא ומסיפא, כשכל אחת מהן, כשלעצמה, מקימה עבירה עצמאית ונפרדת, וההבדל ביניהן הוא אך ביחס לתוצאת פעולת הנאשם. כאשר תוצאת המעשה של הנאשם או העדרה, כאמור - הוא זה שמכתיב את חומרת הסנקציה. מכל מקום, הן על פי הסיפא והן על פי הרישא לסעיף, היסוד הפיזי ("האקטוס ראוס") של העבירה יכול שיתבטא באחת משתי דרכים חלופיות, היינו, או על ידי "איום" או על ידי "הטלת אימה". כאשר האיום - יכול שיתבטא, בכתב או בעל פה וכן בהתנהגות. לביטוי "התנהגות", בהקשר זה, יש משמעות רחבה, היינו, גם אם אינה כרוכה באומר או בדברים, וכן ניתן להוכיחה הן בראיות ישירות והן בראיות נסיבתיות [ראה: קדמי, על הדין בפלילים, הדין בראי הפסיקה, מהד' תשנ"ד - 1994, עמ' 473, סעיף 2) ב) (4) וסעיף 3)]; ואילו באשר לחלופה השנייה, שהיא "הטלת אימה" - יכול שזו תובע בכל "דרך אחרת", והיא נועדה להרחיב את תחומי תחולתו של סעיף 428 אל מעבר לאיום שבאמירה, בכתיבה או בהתנהגות בלבד, כשהדגש מושם על המילים 'בדרך אחרת'. (קדמי, שם, עמ' 475, סעיף ה.) באשר לסיפא של הסעיף, שעניינה, כאמור, בהשגת התוצאה שאותה נועדו אותו "איום" או "הטלת האימה" להשיג, הרי שסיפא זו עוסקת, לכאורה, בקשר הסיבתי בין מעשה "האיום" או מעשה "הטלת האימה" לבין השגת התוצאה שאליה כווון המעשה, כשדרישת הקשר הסיבתי באה על סיפוקה במילים "מפני איום או הטלת אימה כאמור". או בנסיבות בהן המעשה או המחדל מצד קרבן העבירה, נעשה "במהלכם", של האיום או הטלת האימה. [קדמי, שם, עמ' 476, סעיף ז. 4); דהינו, די בכך שהתוצאה הושגה במהלך "הטלת האימה". להלן הכרעת דין בנושא סחיטה באיומים: הכרעת דין 1. כנגד הנאשם הוגש כתב אישום ובו ארבעה אישומים. האישום הראשון - מייחס לנאשם כי במהלך החודשים מרץ ואפריל 2005, במספר רב של פעמים, ניסה הנאשם להניע את המתלונן, עמו יש לו היכרות מוקדמת, לתת לו כסף ולסחור עבורו בסמים, והכול באיומים כי אם לא יעשה כן ידביק אותו באיידס. באישום זה ביקשה המאשימה להרשיע את הנאשם בעבירה של סחיטה באיומים לפי סעיף 428 רישא לחוק העונשין, תשל"ז-1977 [להלן: "חוק העונשין"]. האישום השני - מייחס לנאשם כי בסמוך לחודש מאי 2005 ניסה הנאשם להניע המתלונן לתת לו סכום של 25,000 ₪, בכך שאיים עליו שאם לא יעשה כן ידביק אותו באיידס ויפגע בו פיזית, יחתוך אותו וידקור אותו. כתוצאה מהאיומים ובשל חששו של המתלונן מהנאשם, נתן המתלונן לנאשם סכום של 1200 $ ארה"ב. באישום זה ביקשה המאשימה להרשיע את הנאשם בעבירה של סחיטה באיומים לפי סעיף 428 סיפא לחוק העונשין. האישום השלישי - מייחס לנאשם כי ביום 19.5.05, בסמוך לשעה 19:00, הגיע הנאשם אל דירתו של המתלונן, שם תקף אותו בכך שהכה אותו באגרוף בחזהו ודרש ממנו שייתן לו סך של 25,000 ₪ כשהוא מאיים עליו כי אם לא יעשה כן ידביקו באיידס. המתלונן, בשל חששו מהנאשם, אמר לו כי ייתן לו סכום של 5000 ₪. אולם, הנאשם סירב ודרש את כל הסכום ואף הוסיף ודרש מהמתלונן כי ילווה מאדם אחר את הכסף וימסור לידיו. הנאשם אחז במספרים שהיו בסמוך ואיים על המתלונן כי אם לא יעשה כן ירצח אותו ויעשה עמו מה שהוא רוצה וישלח אנשים שיהרגו אותו. המתלונן ניסה להתגונן מפני הנאשם ואז שרט הנאשם את המתלונן, באמצעות המספרים שהחזיק בידו, במותן ימין של המתלונן. באישום זה ביקשה המאשימה להרשיע את הנאשם בעבירה של סחיטה באיומים לפי סעיף 428 רישא לחוק העונשין ובעבירה של תקיפה הגורמת של חבלה של ממש לפי סעיף 380 לחוק העונשין. האישום הרביעי - מייחס לנאשם כי ביום 21.5.05, בשעות הבוקר, הגיע הנאשם אל ביתו של המתלונן ודרש ממנו לפתוח לו את הדלת ולתת לו כסף. המתלונן סירב לפתוח הדלת ודרש מהנאשם לעזוב את המקום. אולם, הנאשם איים על המתלונן בכך שאמר לו שיהרוג אותו וכי אם לא יפתח את הדלת יחכה לו וירצח אותו. לאחר שהמתלונן התקשר למשטרה, עזב הנאשם את המקום. באישום זה ביקשה המאשימה להרשיע את הנאשם בעבירת איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין. 2. הנאשם כפר בעובדות ובעבירות המיוחסות לו בכתב האישום וטען כי המתלונן חייב לו כסף, אותו חזר ודרש לקבל חזרה מן המתלונן אולם, מבלי שהפעיל כלפיו כל אלימות לא מילולית ולא פיזית. עוד ציין כי בין המועדים 21.5.05 ל-24.5.05 שהה בעיר אילת, בנסיבות המקימות לו טענת אליבי לגבי האישום הרביעי. 3. מטעם התביעה העיד המתלונן, אשר במסגרת עדותו בבית המשפט חזר בו מאמרותיו שמסר במשטרה, אשר בססו את עובדות כתב האישום, ועל פי בקשת התובעת ומכוח הוראת סעיף 10 א' לפקודת הראיות, הוכרז המתלונן כעד עוין ואמרותיו במשטרה התקבלו וסומנו ת/4, ת/5 ו-ת/6 וכן אמרתו במסגרת העימות עם הנאשם - ת/3. בחקירתו בבית המשפט גילה המתלונן עוינות מופגנת כלפי התובעת וסירב להשיב על מרבית שאלותיה. בעדותו שלל כל מעשה איומים או אלימות מצד הנאשם כלפיו והודה כי הוא לווה כספים מהנאשם וכי החזיר לו סך של 1,200 דולר. לאחר שהוכרז המתלונן כעד עוין ונחקר בחקירה נגדית, טען המתלונן כי אמרותיו במשטרה הינן אמרות שקריות, אותן מסר מאחר והודח על ידי קצין מודיעין, אשר הבטיח לו כי יוכל להפעיל "תחנת סמים", בתמורה להפללת הנאשם. אל מול גרסה זו באו בפני כאמור אמרותיו של המתלונן, אותן מסר בתחנת המשטרה, שם גולל בפני החוקר את הנסיבות העובדתיות המגבשות האישומים נשוא כתב האישום. המתלונן באמרותיו הדגיש את ההיכרות הקודמת שיש לו עם הנאשם, היכרות הנובעת משהייה ממושכת יחדיו מאחורי סורג ובריח וכן חזר ותיאר את כל אותם אירועים בהם לטענתו פנה אליו הנאשם וסחט אותו באיומים כי יתן לו כספים. כן סיפר כי באירוע מיום 19.5.05 ביצע הנאשם את פעולת הסחיטה באיומים בכך שהכה אותו מכת אגרוף בחזהו וכן איים עליו במספרים וכאשר ניסה להתגונן שרט אותו הנאשם, באמצעות המספרים שהחזיק, במותן ימין. 4. מכאן נדרשת אנוכי להכריע בשאלה איזה מגרסאות המתלונן יש להעדיף. אין חולק כי קבילותן של האמרות, שמסר המתלונן במשטרה, הוכחה באמצעות גובי האמרות אשר העידו על כך שההודעות נכתבו על סמך דברים שמסר המתלונן מרצונו החופשי. אשר לתוכן הדברים, מצאתי לנכון להעדיף את גרסתו של המתלונן באמרותיו במשטרה כמו גם אמרתו שמסר במסגרת העימות עם הנאשם [ת/3], על פני עדותו בבית המשפט. ניכר היה בעדותו בבית המשפט כי המתלונן מנסה לסייע לנאשם בכל דרך אפשרית לחלץ אותו מן המצב אליו נקלע בנסיבות העניין. גרסתו של המתלונן בבית המשפט, לפיה מסר עדות שקר במשטרה לאחר שהובטח לו על ידי קצין מודיעין כי יותר לו להפעיל תחנת סמים בתמורה להפללת הנאשם הינה טענה מופרכת, אשר נטענה בעלמא ללא כל ביסוס עובדתי ובלתי מתקבלת על הדעת. קצין המודיעין העיד בבית המשפט והכחיש מכל וכל את הדברים האמורים. כמו כן אמרותיו החוזרות של המתלונן, כמו גם האירועים הרבים אותם פירט באמרותיו [4 במספר] מלמדים על האמינות שבאירועים. אם היתה זו תלונת שווא, הייתי מצפה למצוא אמרה כוללנית וערטילאית ולא אמרות מפורטות, הנוקבות בזמנים, בתאריכים,ברצף אירועים, בסכומי כסף ובפרטים כה רבים אשר יש בהם אך כדי ללמד על אמינות האמרות. לאור כל האמור לעיל, הנני מוצאת לנכון להעדיף אמרותיו של המתלונן במשטרה, על פני עדותו הסתמית והריקה ממלל בבית המשפט. 5. בהתאם להוראות סעיף 10 א' (ד) לפקודת הראיות, [נוסח חדש], תשל"א-1971, טעונות אמרותיו של המתלונן דבר לחיזוקן, כדי לבסס עליהן קביעות שבעובדה ובממצא. משמע, יש צורך בתוספת מאמתת בלבד ולא בתוספת מסבכת כדוגמת ראיית הסיוע. חיזוקים לאמרות המתלונן, ניתן למצוא בעדות השוטר יעקב צגאי שהבחין בסימני השריטה בגופו של המתלונן, במותן ימין, וכן באמרותיו של הנאשם עצמו הן במשטרה והן בבית המשפט, במסגרתן מסר כי המתלונן חש מפוחד מפניו. כדברי הנאשם באמרתו (ת/1) : " כנראה הוא בלחץ ממני או מפחד ממני". 6. אל מול גרסתו של המתלונן באה בפני גרסת הנאשם, אשר טען הן באמרותיו במשטרה והן בעדותו בפני כי מעולם לא איים על המתלונן ואף לא דרש ממנו כספים באיומים או בכעס. לטענתו הילווה למתלונן סכום כסף גדול, של כ-15,000 ₪, אשר לא הוחזר לו במלואו. ולכן, חזר וביקש מהמתלונן, בצורה יפה, ללא איומים וללא כעס את החזר יתרת החוב. לטענתו, טענותיו של המתלונן חסרות כל שחר הן. עיון באמרותיו של הנאשם במשטרה [ת/1, ת/2] וכן אמרתו במסגרת העימות עם המתלונן [ת/3], מלמד כי הנאשם כבש את גרסתו זו. בחקירתו הראשונה במשטרה [ת/1] טען כי המתלונן חייב לו כספים אך לא זכר באיזה סכום מדובר. רק במסגרת העימות שנערך בין הנאשם למתלונן [ת/3] טען לראשונה הנאשם לסכום ההלוואה ופרטיה, אותם כאמור הכחיש המתלונן. יתר על כן, במסגרת העימות טען הנאשם כי היו עדים למתן ההלוואה הנטענת, אולם מיד לאחר מכן במסגרת אמרתו [ת/2] חזר בו וטען כי לא היו עדים להלוואה. מאוחר יותר הביא עד הגנה אשר לטענתו היה עד למתן כספים מהנאשם למתלונן. גם אם הוכחה זכותו של הנאשם לקבלת כספי חוב מהמתלונן, הרי שבמסגרת אמרותיו במשטרה הודה הנאשם כי כאשר ביקש את הכספים מהמתלונן עשה זאת תוך כדי צעקות [ראה ת/2 ש' 17-19]. הנאשם גם אישר באמרתו הראשונה [ת/1] כי המתלונן חש פחד כלפיו ואף סבר בטעות כי הנאשם הוא זה ששלח אנשים אשר דקרו אותו במועד מאוחר ליום הגשת התלונה. ניכר היה בעדות הנאשם מעל דוכן העדים כי הוא מבקש לצייר תמונה לפיה דרש את כספי החוב בצורה יפה ובלתי מאיימת כשהוא מתקשה להסביר מדוע באמרותיו במשטרה סבר שהמתלונן מפחד ממנו, בפרט לנוכח דבריו כי הם חברים מזה 40 שנה. העובדה כי הנאשם ניסה להרחיק עצמו מכל התנהגות מאיימת וטען כי דרש הכספים בצורה יפה, עומדת כאמור בסתירה לגרסתו הראשונית של הנאשם שהכחיש נסיבות של דרישת כספים ואך מחזקת את גרסתו המקורית של המתלונן, כמפורט לעיל. 7. הנאשם הביא לעדות את עד ההגנה יצחק לבקוביץ, אשר אישר בדבריו כי היה נוכח בזמן שהועברו כספים בין הנאשם למתלונן ולהיפך, במספר הזדמנויות שונות. גרסתו זו יש בה כדי לחזק גרסת הנאשם בדבר מסירת ההלוואה כלשהי למתלונן אך אין בה כדי לחזק את טענתו לפיה הלווה למתלונן סכום כסף של 15,000 ₪ וכאמור גם אין בה כדי להעיד על האופן בו דרש הנאשם את כספיו בחזרה. שכן, גם אם מדובר בדרישת החזר חוב לגיטימית- אין בכך כדי להצדיק נקיטת אלימות מילולית או פיזית כדי לקבל את החזר החוב. 8. לאור כל האמור לעיל, אני מעדיפה את גרסת המתלונן, אשר נמסרה במשטרה וקובעת שגם אם דרש הנאשם מהמתלונן החזרי חוב לגיטימיים, הרי שעשה כן באופן מאיים בנסיבות אשר עוררו את פחדו של הנאשם, באופן המגבש עבירות של סחיטה באיומים. אשר לשימוש במספרים המתלונן הודה באמרתו המאוחרת ת/6 כי הוא נשרט מן המספרים וכי לא היו אלה נסיבות בהן הנאשם תקף אותו וביקש לדקור אותו. אשר לטענת הנאשם, כפי שבאה בפני במענה לכתב האישום, כי ביום 21.5.05 שהה בעיר אילת ולכן אין ליחס לו את נסיבות האישום הרביעי, הרי שבאמרתו (ת/1) הודה כי הגיע אל ביתו של המתלונן אך לא מצא אותו בבית ועזב את המקום. 9. אשר לפן המשפטי, הסנגור ברוב הגינותו לא טען כל טענה כנגד קיומן של יסודות העבירות המיוחסות לנאשם אולם אתייחס לדברים בקצרה. סחיטה באיומים התביעה ביקשה להרשיע את הנאשם בשתי עבירות של סחיטה באיומים לפי סעיף 428 רישא לחוק העונשין ובעבירה אחת של סחיטה באיומים לפי סעיף 428 סיפא לחוק העונשין. סעיף 428 לחוק העונשין קובע : "המאיים על אדם, בכתב בעל פה או בהתנהגות, בפגיעה שלא כדין בגופו או... ברכושו... או מטיל אימה על אדם בדרך אחרת, הכל כדי להניע את האדם לעשות מעשה או להימנע ממעשה שהוא רשאי לעשותו, דינו - מאסר שבע שנים; נעשו המעשה או המחדל מפני איום או הטלת אימה, כאמור, או במהלכם, דינו - מאסר תשע שנים". בעניין " 286/84 ע"פ 286/84 מדינת ישראל נגד מאיר גוזלן, פד"י ל"ח (3), 572) - עמדה לדיון השאלה היש מקום להרשעת הנאשם בעבירה לפי סעיף 428 לחוק, בשל כך שאיים על המתלונן במטרה לקבל הימנו כספים, אשר הנאשם האמין, בתום לב, כי המתלונן חב לו אותם - וכה נפסק בפסק הדין הנ"ל, מפי כב' השופט גולדברג: "... על פי לשונו המפורשת, לא מצטמצמת העבירה שבסעיף 428 לחוק בהגנה על 'זכות החופש' בכל הנוגע להנעת אדם על ידי איומים למחדל ממעשה, שהוא רשאי לעשותו, אלא היא מתרחבת גם על איסור להניע אדם באיומים לעשות מעשה, דהיינו, מעשה כלשהו, בין שהוא מחוייב לעשותו ובין שאינו מחוייב לעשותו. ומכאן כי העושה דין לעצמו להניע אדם באיומים לעשות מעשה, יבוא על עונשיו בפלילים, ואפילו היה המאויים חייב לעשות אותו מעשה....המגמה המשתמעת מלשונו של סעיף 428 היא, שתפקיד השמירה על זכויות הפרט אינו נתון לבעל הזכות אלא לרשויות המדינה המופקדות על כך, ואין הרשות נתונה לאיש להפר את הסדר הציבורי, ואפילו כדי להשיג את המגיע לו כדין". הסעיף מורכב מרישא ומסיפא, כשכל אחת מהן, כשלעצמה, מקימה עבירה עצמאית ונפרדת, וההבדל ביניהן הוא אך ביחס לתוצאת פעולת הנאשם. כאשר תוצאת המעשה של הנאשם או העדרה, כאמור - הוא זה שמכתיב את חומרת הסנקציה. מכל מקום, הן על פי הסיפא והן על פי הרישא לסעיף, היסוד הפיזי ("האקטוס ראוס") של העבירה יכול שיתבטא באחת משתי דרכים חלופיות, היינו, או על ידי "איום" או על ידי "הטלת אימה". כאשר האיום - יכול שיתבטא, בכתב או בעל פה וכן בהתנהגות. לביטוי "התנהגות", בהקשר זה, יש משמעות רחבה, היינו, גם אם אינה כרוכה באומר או בדברים, וכן ניתן להוכיחה הן בראיות ישירות והן בראיות נסיבתיות [ראה: קדמי, על הדין בפלילים, הדין בראי הפסיקה, מהד' תשנ"ד - 1994, עמ' 473, סעיף 2) ב) (4) וסעיף 3)]; ואילו באשר לחלופה השנייה, שהיא "הטלת אימה" - יכול שזו תובע בכל "דרך אחרת", והיא נועדה להרחיב את תחומי תחולתו של סעיף 428 אל מעבר לאיום שבאמירה, בכתיבה או בהתנהגות בלבד, כשהדגש מושם על המילים 'בדרך אחרת'. (קדמי, שם, עמ' 475, סעיף ה.) באשר לסיפא של הסעיף, שעניינה, כאמור, בהשגת התוצאה שאותה נועדו אותו "איום" או "הטלת האימה" להשיג, הרי שסיפא זו עוסקת, לכאורה, בקשר הסיבתי בין מעשה "האיום" או מעשה "הטלת האימה" לבין השגת התוצאה שאליה כווון המעשה, כשדרישת הקשר הסיבתי באה על סיפוקה במילים "מפני איום או הטלת אימה כאמור". או בנסיבות בהן המעשה או המחדל מצד קרבן העבירה, נעשה "במהלכם", של האיום או הטלת האימה. [קדמי, שם, עמ' 476, סעיף ז. 4); דהינו, די בכך שהתוצאה הושגה במהלך "הטלת האימה". לנוכח קביעותיי העובדתיות כמפורט לעיל, סבורה אני כי הוכחו יסודות העבירה של סחיטה באיומים רישא באישומים הראשון והשלישי ועבירה של סחיטה באיומים סיפא באישום השלישי, שאז על פי העובדות גם מסר המתלונן לנאשם כספים. תקיפה הגורמת חבלה של ממש - סעיף 380 לחוק העונשין. לנוכח קביעתי לעיל, משהוכח מעשה התקיפה אך לא הוכחה החבלה של ממש, סבורה אני כי תחת הרשעת הנאשם בעבירה לפי סעיף 380 לחוק העונשין יש להרשיעו בעבירה של תקיפה סתם לפי סעיף 379 לחוק העונשין. עבירת האיומים- סעיף 192 לחוק העונשין יסודות עבירה זו הוכחו לאור גרסתו של המתלונן אותה קיבלתי ותחושת הפחד שביטא המגלמת את המרכיב האובייקטיבי הנדרש לצורך הרשעה בעבירת האיומים. 10. לאור כל האמור לעיל, הנני מרשיעה את הנאשם בשתי עבירות לפי סעיף 428 רישא לחוק העונשין, בעבירה אחת לפי סעיף 428 סיפא לחוק העונשין, בעבירת איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין ובעבירה של תקיפה סתם לפי סעיף 379 לחוק העונשין. משפט פליליאיומיםסחיטהסחיטה באיומים