להלן החלטה בנושא סעיף 80 לחוק העונשין: ה ח ל ט ה בקשה להורות על תשלום פיצוי , בהתאם לסעיף 80 לחוק העונשין התשל"ז-1977. זאת לדעת כי נגד המבקש הוגש כתב אישום שעניינו איומים ופציעה בנסיבות מחמירות, עבירות לפי הסעיפים 192 ו 335 לחוק העונשין. בד בבד, עם הגשת כתב האישום, ביקשה המדינה לעצור את המבקש עד תום ההליכים ובית המשפט הורה כן. בתום שמיעת הראיות הוריתי על זיכוי המבקש, זאת לאחר ששהה במעצר במשך 8 חודשים ו-17 ימים. לאחר שפסק הדין הפך לחלוט הוגשה הבקשה האמורה לעיל. המסגרת הנורמטיבית: סעיף 80 (א) לחוק העונשין תשל"ז-1977 קובע כך : (א) משפט שנפתח שלא דרך קובלנה וראה בית המשפט שלא היה יסוד להאשמה, או שראה נסיבות אחרות המצדיקות זאת, רשאי הוא לצוות כי אוצר המדינה ישלם לנאשם הוצאות הגנתו ופיצוי על מעצרו או מאסרו בשל האשמה שממנה זוכה או בשל אישום שבוטל לפי סעיף 94(ב) התשמ"ה - 1982 בסכום שייראה לבית המשפט; במשפט שמנהל קובל רשאי בית המשפט להטיל על הקובל תשלום כאמור. (ב) שר המשפטים רשאי לקבוע בתקנות, באישור ועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת, סכומי מקסימום להוצאות ולפיצויים האמורים. (ג) החלטת בית המשפט לפי סעיף זה ניתנת לערעור כפסק דין בפלילים. סעיף 80(א) מעיד על עצמו כי אין די בעצם הזיכוי כדי לחייב את אוצר המדינה בהוצאות ההגנה של המבקש שזוכה ובפיצוי על מעצרו או מאסרו. הסעיף אינו מסתפק בזיכוי, ודורש בנוסף לו קיומה של אחת משתי העילות המצוינות בו: שלא היה יסוד לאשמה או לחילופין קיומן של נסיבות אחרות המצדיקות את החיוב. ראה לעניין זה ראמי דבש נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(3) 73, 100, להלן: "פרשת דבש". הזכות שנקבעה בסעיף זה אינה זכות מוחלטת. זכותו של נאשם שיצא זכאי בדינו לפיצוי, בנסיבות המנויות בסעיף מגלמת בתוכה את ההכרה בנזק שנגרם לנאשם כתוצאה מההליכים שנכפו עליו. העמדתו של - כל אדם - לדין, גוררת מעצם טיבה פגיעה בכבוד האדם, בשמו, בזכותו לפרטיות, ולעיתים, גם בזכותו, במקרה זה, לחירות. באשר לנסיבות אחרות המצדיקות פיצוי: עילה זו המנויה בסעיף 80(א) היא עילה שגבולותיה לא תוחמו, היא מותנית בנסיבות והיא מאפשרת לבית המשפט לתת משקל למגוון שיקולים, שעה שהוא בא להחליט אם להורות על פיצויו של נאשם שזוכה. כך כתב השופט זמיר בהתייחסו לעילה זו: "לא בכדי בחר המחוקק, בעניין הנדון, ביטוי עמום, שאין לו צורה ואין לו מידה, כמו "נסיבות אחרות". הביטוי נולד עמום על מנת שיישאר עמום. הוא נמנה על משפחה של ביטויים עמומים, כמו צדק, מוסר, תקנת הציבור, סבירות, משמעת, קלון, ועוד. יש קוראים להם בשם מושגי שסתום. העמימות של ביטויים אלה היא טעם החיים שלהם. הם אמורים לרחף, בלתי-מוגדרים, מעל הכללים. אסור לקצץ את כנפיהם ולכלוא אותם בכלוב של כלל נוקשה. כלל כזה עלול להרוג אותם". (ע"פ 7826/96 יוסף רייש נ' מדינת ישראל, פ"ד נא (1) 481, להלן: "פרשת רייש"). העילה הינה גמישה ורחבה, ובלשון בית המשפט "בפרשת רייש" " עילה היא ללא גבולות וסייגים. אין לה לא גוף ולא דמות-הגוף ושואבת היא כוח ואון במישרין ממעיין הצדק". לגמישות זו של העילה חשיבות רבה. היא מעניקה לבית המשפט אפשרות לצקת לתוכה את התוכן הנורמטיבי הראוי, בהתאם לצרכי השעה, המקום והעניין. היא מאפשרת לשופט להתגבר על הפער שבין המשפט למציאות, וליצור את האיזון הראוי בין אינטרסים מתחרים שונים. בפרשת דבש ציין השופט חשין, כי הנסיבות - אשר יישקלו לעניין הפיצוי - אותן יש לשקול: "נסיבות שעניינן הליכי משפט בכללם, אופי זיכויו של המבקש ונסיבותיו האישיות של המבקש (נסיבות חיצוניות למשפט)". על פי פסקי הדין שניתנו בסוגיה זו קיימת רשימת השיקולים שאינה סגורה ואינה מחייבת. היא פועל יוצא של נסיבות המקרה.השיקולים ישתנו לפי הצורך ועל פי נסיבות כל מקרה. מן הכלל אל הפרט: במקרה זה, אין מחלוקת בין הצדדים כי היה יסוד לאשמה נגד המבקש. הצדדים נחלקו בשאלה האם קיימות "נסיבות אחרות", אם לאו. בא כח המבקש הפנה לעובדה כי המבקש זוכה זיכוי מוחלט, תקופת המעצר הממושכת והעובדה כי עילת הזיכוי - הגנה עצמית - עלתה בבירור כבר בשלב הראשוני של החקירה על ידי עדת ראיה. התביעה הגישה תגובתה בכתב וטענה כי היה יסוד לאשמה, עובדה אשר אינה שנויה במחלוקת. במהלך הדיון עצמו הוסיף התובע בעל פה כי לא מתקיימות נסיבות אחרות ככל שהדבר קשור לנסיבות האישום עצמו . בשעה שאני נותן דעתי להתנהלות המבקש בחקירתו אני יכול לקבוע בבירור כי המבקש הביא את מעצרו על עצמו במו פיו. גרסאותיו השקריות השונות - במהלך החקירה - תחילה הרחיק עצמו מהמקום ולאחר מכן אישר כי היה במקום אך לא אירע דבר, הגרסאות הללו, מול טענות המתלונן וחבריו, הן שהוליכו למעצרו בשלב החקירה. מאוחר יותר, הורה בית המשפט על מעצר המבקש עד תום ההליכים, בשל נסיבות שאינן ידועות לי. במהלך משפטו הסביר המבקש כי שיקר בחקירתו במשטרה משום התרבות העבריינית הטבועה בו, לפיה אין מלשינים על האחרים. כך או כך, רווח והצלה עמדו למבקש ממקום אחר. עדת ראיה אשר מסרה הודעה במשטרה אישרה את גרסתו לפיה הותקף על ידי האחרים. עובדת התקיפה הוכחשה על ידי האחרים. על כן, לאור מכלול הראיות קבעתי בהכרעת הדין כי קמה לו למבקש טענת הגנה עצמית אשר הועלתה על ידו לראשונה בהליך מעצר עד תום ההליכים. מהלך המשפט: ביום 13.06.07 התקיימה ישיבת הקראה בפני חברתי סגן נשיא, כבוד השופטת כוחן, זאת בשעה שהמבקש עצור עד תום ההליכים. בא כח המבקש ביקש דחייה קצרה וההקראה נדחתה לפרק זמן של 20 ימים, ליום 04.07.07. ביום 04.07.07 התקיימה ישיבה בפני סגן נשיא כבוד השופטת כוחן. על אשר התרחש באותה ישיבה לא אדע, אולם בסופה פסלה כבוד השופטת כוחן את עצמה והתיק הועבר לטיפולי ביום 10.07.07. קבעתי מועד להקראה ליום 15.07.07 - המועד האחרון בשנת המשפט - ובמועד זה כפר המבקש במיוחס לו. על כן, נקבעה ישיבת הוכחות, מיד לאחר הפגרה ליום 04.09.07. במועד ישיבת ההוכחות הוברר כי איש מעדי התביעה לא הופיע. על כן, נדחתה ישיבת ההוכחות ליום 17.10.07. זאת לדעת, כי מדובר בתקופת החגים. ביום 17.10.07 הופיע עד התביעה העיקרי, המתלונן, והוגשו מסמכים אשר נערכו על ידי שוטרים שונים, זאת בהסכמת בא כח המבקש ללא צורך בחקירת עושיהם. התובע המלומד ביקש דחיית הדיון לשם זימון עד תביעה נוסף אשר לא הופיע זו הפעם השנייה והסניגור תרם ליעילות וזירוז ההליכים בשעה שהסכים להגשת הודעות שלושה עדי תביעה ללא חקירה נגדית של העדים. הדיון נדחה ליום 06.11.07. במעמד זה קבעתי שלושה מועדי הוכחות נוספים לאותו חודש. בישיבה מיום 06.11.07 שוב לא הופיע עד התביעה המבוקש - י.ה. - זו הפעם השלישית במספר. התובע ציין כי שוחח איתו טלפונית וזה הבהיר כי לא יופיע לישיבת אותו יום. על כן, ביקש התובע דחייה נוספת. הסניגור, עו"ד ינקו, עמד בהבטחתו והסכים להגשת הודעות שלושה עדי תביעה ללא חקירתם. הדיון נדחה אפוא לישיבת הוכחות נוספת ליום 22.11.07. ביום 22.11.07 הודיע התובע כי עד התביעה המבוקש לא אותר, זו הפעם הרביעית, על אף שקידה יתרה של המשטרה. בהגינותו ולנוכח העובדה כי המבקש עצור עד תום ההליכים הודיע כי אינו מבקש לדחות הדיון פעם נוספת. בישיבה זו, העיד המבקש מטעם ההגנה, עדת ההגנה העידה ביום 28.11.07 הסיכומים הושמעו באותו יום. הכרעת הדין המזכה נמסרה ביום 06.12.07 לאחר תום שמיעת הראיות והסיכומים. נמצאנו למדים אפוא כי מהלך שמיעת הראיות עוכב ולא בעטיו של המבקש. תחילה, הצורך בהעברת התיק ממותב למותב ובהמשך דחיות בשל אי הופעת עדי תביעה. למדנו גם כן לדעת, כי בא כח המבקש - אותה עת - עו"ד שרון ינקו עשה ככל יכולתו לייעל ולזרז את הדיונים. הוא הסכים להגשת מסמכים שנערכו על ידי שוטרים והודעות במשטרה אשר נמסרו על ידי עדים, כל זאת ללא צורך בחקירה נגדית של העדים. הנה כי כן, דחיות בשל אי הופעת עדי תביעה ומנגד, יעילות וקיצור ההליכים מצד ב"כ המבקש. למכלול השיקולים יש להוסיף את העובדה כי התביעה עצמה, בסיכומיה בע"פ, קבעה כי יש להתייחס לגרסת המתלונן בספקנות. לא תמיד, תקופת מעצר ממושכת אשר מסתיימת בזיכוי מוחלט, מצדיקה פיצוי נאשם. התשובה לשאלה הינה תלוית נסיבות. כאמור לעיל, יש ליתן פרשנות מרחיבה לביטוי "נסיבות אחרות". הנסיבות המפורטות לעיל מדברות בעד עצמן. התמשכות ההליכים שלא בעטיו של המבקש מחד, תרומת המבקש לקיצור המשפט וזיכויו המוחלט מנגד, כל אלה בצירוף תקופת המעצר הממושכת מטים את הכף לזכות פיצוי המבקש. יש להבהיר חזור והבהר כי אין בהחלטה על הפיצוי משום הטבעת חותם אשמה על אחרים. יש בתשלום, ביטוי של רצון טוב ותו לא, על מנת לסייע למבקש לחזור לשגרת חייו לאחר תקופת מעצר כה ממושכת. על-פי התקנות זכאי המבקש לכאורה לפיצוי עבור כל יום מעצר על פי החישוב הבא: השכר הממוצע במשק לחלק ל-25. בענייננו - 25׃8,260= 330 ₪ לכל יום מעצר. לכאורה, זכאי המבקש לפיצוי של כ 84,810 ₪ כאשר מכפילים את תקופת המעצר כ 257 ימים ב 330₪. אשר על כן ולאחר שנתתי דעתי מחד, לאופן חישוב הפיצוי הקבוע בתקנות, ומאידך, לנסיבות הזיכוי כפי שהן מפורטות לעיל ולתרומתו המכרעת של המבקש לעצם מעצרו, אני פוסק למבקש פיצוי בסך 50,000 ₪ אשר ישולם עד ולא יאוחר מיום 01.05.08 וממועד זה ואילך ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק עד ליום התשלום בפועל. זכות ערעור בתוך 45 ימים מהיום.משפט פליליהוצאות הגנהפיצוייםחוק העונשין