להלן הכרעת דין בנושא עבירת תקיפת בן זוג: הכרעת דין 1. כתב האישום מייחס לנאשם שני אישומים: עבירה של תקיפת בן זוג הגורמת חבלה של ממש לפי סעיף 382(ג) לחוק העונשין התשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין"), ועבירה של איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין. לנאשם יוחסה בכתב האישום עבירה נוספת של תקיפת בן זוג, ממנה זוכה בהסכמה, מכח סעיף 158 לחוק סדר הדין הפלילי, תשמ"ב - 1982 (להלן: "חסד"פ"). 2. הנאשם והמתלוננת היו בני זוג בעבר ויש להם ילדה משותפת. האירוע נשוא כתב האישום התרחש על רקע ניסיון התאבדות של המתלוננת, כאשר הנאשם, שלכאורה בא לדירתה כדי להושיעה, מואשם בתקיפתה. כן מואשם הנאשם באיומים שהושמעו קודם לאירוע התקיפה בדירה. השתלשלות עובדתית 3. ביום 11/12/01 בשעה 14:21, התקבלה קריאה במוקד מגן דוד אדום אודות נסיון התאבדות, ביהוד, של המתלוננת החובש ונהג אמבולנס מד"א, הגיע לבית. לדבריו (כפי שמתועדים בהודעתו במשטרה ת/5), המתלוננת סירבה לפתוח את הדלת. מבחוץ נשמעו צעקותיה של המתלוננת והחובש והצוות שעמו הזמינו משטרה על מנת שתתאפשר להם הגישה אל הבית. לאחר פרק זמן של כעשר דקות, הגיע הנאשם למקום ופרץ את הדלת בבעיטה. 4. עד לשלב זה האירועים, בעיקרם, אינם שנויים במחלוקת. מכאן, קיימת מחלוקת עובדתית לגבי השתלשלות העניינים בדירה. מכל מקום, אין חולק כי בתום האירועים בדירה, עזב הנאשם את המקום, טרם בוא המשטרה (ת/6), כשהחובש נותר בדירה עם המתלוננת ואחר כך לקחה באמבולנס לבית החולים. גרסאות המעורבים וניתוחן 5. מאחר וגרסאות הצדדים לגבי התרחשות האירועים בדירה שונות, אציג את הגרסאות השונות ואתייחס אליהן. גרסת המתלוננת 6. המתלוננת מספרת בעדותה כי ערב לפני האירוע התקשר אליה הנאשם ושאל אותה האם תוכל לאסוף את בתם המשותפת מהמעון ביום למחרת. המתלוננת השיבה כי אינה יודעת אם תספיק להגיע בזמן, שוחחה עם ביתה שאמרה כי אמה של חברתה תאסוף אותה. למחרת, התקבלה שיחת טלפון נוספת מהנאשם ששאל בשנית האם היא יכולה לאסוף את הבת. משהגיעה המתלוננת לבית הספר, המורה מסרה לה כי ממתינה לה שיחת טלפון, והתברר כי הנאשם על הקו, מגדף אותה ומאיים עליה: "את כלבה ארורה, כלבה רעה ומרושעת, לעולם לא תראי את בתך, לכי הביתה..." (עמוד 2 לפרוטוקול). המתלוננת הביעה תמיהתה בנוגע לפשר הדברים באזני בתה, חיכתה לנאשם שיגיע, ומשהגיע המשיך באותה רוח: "את כלבה, את מרושעת, את צריכה להרוג את עצמך...". בעקבות הדברים הלכה המתלוננת לכיוון ביתה, כשהנאשם נותר עם הבת, התקשרה לבת דודתה ואמרה לה כי לעולם לא תזכה לראות את בתה. 7. המתלוננת הגיעה לביתה, כשהיא רגועה לדבריה, כתבה מכתב התאבדות, נטלה מנת יתר של כדורים, התקשרה לנאשם ואמרה לו כי עשתה את שביקש ממנה לעשות. היא נכנסה למיטה עם ספר תהילים, וכעשר דקות לאחר מכן שמעה את קולה של ביתה מכיוון הדלת. היא קמה מהמיטה ומשהגיעה לדלת, פרץ אותה הנאשם. המתלוננת רצה לחדר השינה, נכנסה למיטתה והרגישה כי מישהו גורר אותה בשערותיה מהמיטה אל הרצפה, מטיח אותה במשקוף הדלת, ובו זמנית מגדף אותה (עמוד 2 לפרוטוקול). 8. בנוגע לעדותה של המתלוננת נקטתי משנה זהירות, וזאת מהטעמים הבאים: המתלוננת הייתה בסערת רגשות, נטלה מנת יתר של כדורים, ולמעשה הייתה תחת השפעת תרופות בזמן האירוע (ראה גם עדות החובש, עמוד 12 לפרוטוקול) ויתכן כי בשל השפעת הכדורים ומצבה הנפשי, לא ראתה דברים כהוויתם. לא ניתן לשלול האפשרות כי מניעיה של המתלוננת אינם טהורים וכי המניע שעומד מאחורי הדברים הוא הכפשת שמו של הנאשם במטרה לקבל חזקה על בתם המשותפת. לאחר האירועים, נקטה המתלוננת בהליכים לקבל חזקה על ביתם המשותפת, ילדה שהיתה בחזקת הנאשם, על פי החלטה שיפוטית (עמוד 4 לפרוטוקול). לדברי המתלוננת היא והנאשם היו מיודדים עד ליום האירוע, הגם שבעבר היחסים היו מעורערים, כאשר היא מביעה תמיהה אודות התפנית שחלה ביחסים באותו יום (עמוד 3 לפרוטוקול וכן דבריה בתום עדותה). מאידך, מתאר הנאשם תמונה שונה בתכלית: לדבריו, מערכת היחסים בין השניים שזורה בסכסוכים משפטיים על רקע המשמורת בילדה. הנאשם טוען כי המתלוננת נהגה לאיים עליו ולהטיח האשמות כנגדו (עמודים 22, 23 לפרוטוקול). אני נוטה לקבל את דברי הנאשם לגבי אופי היחסים בין השניים, שכן בלתי סביר שמחד, מציירת המתלוננת אידיליה במערכת היחסים בין השניים, ומאידך היא טוענת כי בשיחת הטלפון (שכביכול היתה הגורם לניסיון ההתאבדות שלה) קילל אותה הנאשם ואיים עליה כי לעולם לא תשוב לראות את בתה, לכאורה - ללא שום סיבה. 9. לפיכך, אמנע מלקבוע מימצא עובדתי על סמך גרסת המתלוננת לבדה. גרסת הנאשם: 10. הוא קיבל שיחת טלפון מהמתלוננת שסיפרה לו בטון היסטרי כי נטלה כדורים. הנאשם נסע במהירות לכיוון דירתה כשבתו יחד אתו, ובמקביל הודיע למד"א על ההתרחשות. הנאשם חנה את הרכב והורה לבתו שלא לצאת ממנו. משהגיע לבית, אנשי מד"א כבר היו שם. משנוכח כי אנשי מד"א "אדישים" לנעשה וכי המתלוננת מקללת וצועקת מתוך הבית דברים כגון: "תעזבו אותי לנפשי", החליט לנקוט באמצעים, ופרץ את הדלת. לדבריו, נכנס לדירה בלווית שכנים סקרנים ואנשי מד"א (עמוד 22 לפרוטוקול). 11. הנאשם הושיב את המתלוננת על הכיסא, וניסה לשכנעה להתפנות לבית החולים, כשהיא מסרבת. הוא ניסה לגרום לה להקיא, כאשר בשלב כלשהו תקפה אותו המתלוננת ע"י דחיפות ושריטות ורצה לחדר השינה (עמוד 22 לפרוטוקול). היא שכבה על המיטה, התכסתה וסירבה לתקשר עם הסובבים. משהבין הנאשם, לאחר נסיונות חוזרים ונשנים לסייע לה, כי אינו זוכה לשיתוף פעולה, עזב את המקום (עמוד 24 לפרוטוקול). 12. הנאשם הדגיש כי חלק ניכר מהזמן היה עם המתלוננת, ללא החובש, בחדר השינה (עמוד 25 לפרוטוקול), והכחיש נמרצות את טענות החובש כי תקף את המתלוננת בכלל וכי גרר אותה על הרצפה ומשך בשערותיה, עד שהחובש נאלץ לנסות ולהפריד ביניהם, בפרט (עמוד 26 לפרוטוקול). 13. לא שוכנעתי מגרסת הנאשם. סביר כי המטרה שעמדה לנגד עיניו, בעת שהגיע לדירה, היתה להשאיר את אם ילדו בחיים, כפי שתיאר (עמוד 22 לפרוטוקול). אינני מפקפק גם בנקודת ההנחה ממנה יצא הנאשם כשפרץ את דלת דירתה של המתלוננת, כי היא על ערש דווי, מה גם שניסיונות המתלוננת לשים קץ לחייה בעבר מהווים סיבה ממשית להשערה כי היא נמצאת בסכנת חיים. ואולם, נראה כי משהתפרץ הנאשם לדירה קיבלו הדברים נופך שונה, לאור תגובותיה של המתלוננת (ראה גם דברי החובש, כי בתחילה הסתייע בנאשם כדי לתקשר עם המתלוננת ולשכנעה ללכת לבית החולים, אך כשהמתלוננת החלה לצרוח, חל מהפך קיצוני בהתנהגות הנאשם, שהפכה באחת לאלימה (עמוד 10 לפרוטוקול). 14. קיימים גם שינויים מהותיים בין גרסת הנאשם במשטרה, ת/3 (בטעות, העמוד הראשון להודעה סומן ת/3 והעמוד השני סומן ת/4) לבין עדותו בבית המשפט: כשנשאל כיצד מסביר העובדה שהחובש לא ראה אותו תוחב אצבעו לפיה כדי לגרום לה להקיא, השיב שכל הטיפול שלו במתלוננת היה בחדר השינה והחובש כלל לא היה בחדר השינה (עמוד 25 לפרוטוקול). בהודעתו ת/3, אמר שהחובש היה לידו כל העת ואף ניסה למנוע ממנו לטפל במתלוננת (עמוד 1 שורות 25-25), כשבהמשך, בתשובה לשאלה ישירה, אמר כי החובש נכנס ויצא מחדר השינה (עמוד 1 שורות 66-65). בעדותו טען הנאשם כי אם החובש טוען שהפריד בינו לבין המתלוננת הוא משקר וכי כלל לא היה מגע ביניהם (עמוד 26 לפרוטוקול). בהודעתו ת/3 אישר שהחובש משך אותו מהמתלוננת, אך טען שעשה זאת כדי למנוע ממנו לטפל במתלוננת (עמוד 2 שורות 19-17). שינויי הגרסה מתייחסים לנקודות המהותיות ביותר: האם החובש יכול היה להבחין באלימות והאם ניסה להרחיק הנאשם מהמתלוננת. 15. כמו כן, אין בחומר הראיות תמיכה כלשהי לטענת הנאשם כי נשרט על ידי המתלוננת וכי השוטר הבחין בסימני השריטות. 16. לפיכך, לא שוכנעתי מגרסת הנאשם ומאחר ובמקום היה החובש, שהוא לכאורה אדם אובייקטיבי ונעדר אינטרס כלשהו, אבחן את גירסתו. גרסת החובש: 17. תחילת השתלשלות העניינים, לגרסתו של החובש, תואמת את זו של הנאשם. לדבריו, בראשית האירוע ניסה להיעזר בנאשם והלך הרוח של זה היה נינוח. משהחלה המתלוננת לצרוח ולהשתולל, חל מהפך קיצוני בהתנהלות הנאשם: הוא "איבד את העשתונות" והחל להיות אלים: משך לה בשיער, גרר אותה לרצפה, וכתוצאה מכך היא נחבלה בראשה. לדבריו, ניסה להפריד ביניהם, כאשר הנאשם התנגד בחוזקה, והוא (החובש) נאלץ להפעיל כוח כדי להפריד בין השניים (ת/5 ועמוד 10 לפרוטוקול). החובש חווה דעתו הרפואית כי המתלוננת לא היתה בסכנת חיים ולא נזקקה להחייאה באותו שלב (עמוד 11 לפרוטוקול). 18. החובש טוען כי למיטב זכרונו, במהלך הפינוי הבחין שמתפתחת המטומה ליד עינה של המתלוננת, אולם לא שלל את האפשרות שההמטומה נגרמה בשל אירוע קודם (עמוד 15 לפרוטוקול). את התמיהה של בית המשפט לגבי אמירתו כי המתלוננת נחבלה במצח, כשבפועל החבלה היתה בעינה של המתלוננת (ראה גם התמונות ת/2), מיישב החובש בהסבר כי זוהי השערה בלבד. אולם לסוגיית ראשה שנחבט ברצפה הוא מצהיר באופן חד משמעי כי כך היו פני הדברים (עמודים 14-15 לפרוטוקול). בשל הספק, גם אם הקל, שמא החבלה בעין לא נגרמה כתוצאה ממעשי הנאשם, גם בהתחשב בהעדרה של תעודה רפואית לגבי טיב החבלה (ראה הסבריו התיאורטיים של החובש לאפשרות התפתחות המטומה בפרק זמן קצר, עמוד 15 לפרוטוקול), לא אייחס לנאשם את החבלה בעינה של המתלוננת. עוד ציין החובש בבירור כי אינו זוכר מצב שבו שידל הנאשם את המתלוננת להקיא (עמוד 12 לפרוטוקול). ניתוח ומסקנות: 19. ככלל, גרסתו של החובש, בהיותו גורם אובייקטיבי ונעדר אינטרס, מקובלת עלי. גרסתו סבירה, הגיונית וסדורה והיא מתיישבת גם, בחלקה, עם טענת הנאשם בהודעתו במשטרה כי החובש ניסה להרחיקו מהמתלוננת (הגם שהנאשם מספק לכך, כפי שהובהר לעיל, הסבר אחר). 20. מאידך, גרסת הנאשם אינה מתיישבת עם ההגיון ואינה אמינה בעיני, כפי שהובהר לעיל. 21. לגבי עבירת האיומים, זו מבוססת רק על גרסת המתלוננת. כפי שציינתי, איני סבור שניתן לבסס הרשעה על פי דברי המתלוננת לבדם. הגנות: 22. הנאשם טען, כי בכל מקרה עומדות לו הגנת הצורך לפי סעיף 34 יא' לחוק העונשין, והגנת הצידוק לפי סעיף 34 יג' לחוק העונשין. לא ניתן לקבל עמדה זו. אילו טען הנאשם כי אכן פעל כפי שמתאר החובש, אך עשה זאת כדי להציל את חיי המתלוננת, שסבר כי היא בסכנת חיים, היה מקום לבחון תחולת ההגנות, חרף טענת החובש כי המתלוננת לא היתה בסכנת חיים וחרף העובדה שלכאורה הדעת נותנת שכאשר מצוי במקום אדם מקצועי, יש להותיר לו את הטיפול במתלוננת. אולם, כאשר הנאשם מכחיש כי נקט כלפי המתלוננת באלימות כלשהי (למעט תחיבת אצבע לגרונה כדי לגרום לה להקיא), וכאשר ברמה העובדתית אני מעדיף את גרסת החובש, לא יכול הנאשם להינות מן ההגנות הנטענות. גרסת החובש, כי הנאשם איבד עשתונותיו כאשר המתלוננת החלה לצרוח, החל להכות בה, למשוך בשערותיה ולגרור אותה על הרצפה (ת/5 ועמוד 10 לפרוטוקול), אינה התנהגות המתיישבת עם ניסיון להציל חיים, ודאי לא לגבי המתלוננת שעמדה על רגליה (עמוד 10 לפרוטוקול עדות החובש) ושלא היתה בסכנת חיים (עמוד 11 לפרוטוקול). 23. לפיכך, כאשר בחנתי אם ניתן לומר שקיים ספק בדבר תחולת ההגנות, חרף הכחשת הנאשם את אופן ההתנהגות הנטענת על ידי החובש - הגעתי למסקנה כי התנהגות הנאשם, כפי שקבעתי על סמך דברי החובש, אינה מעלה ולו ספק בדבר השאלה האם חלות ההגנות הנטענות. 24. לאור האמור לעיל, אני מרשיע את הנאשם בעבירה של תקיפת בן זוג, ללא הרכיב של גרימת החבלה, היינו, עבירה לפי סעיף 382(ב) לחוק העונשין ומזכה אותו מעבירת האיומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין, התשל"ז 1977. גזר דין הנאשם הורשע בעבירה של תקיפת בן זוג, עבירה מדצמבר 2001. נסיבותיו של תיק זה אינן מהחמורות. המדובר באירוע שתחילתו בהחלצותו של הנאשם להגן על המתלוננת מפני פגיעה בעצמה, וסופו בתקיפה בשל איבוד עשתונות במהלך האירוע. בהתחשב באמור לעיל, בכך שהנאשם זוכה מחלק ניכבד מעבירות אשר יוחסו לו, במועד ביצוע העבירה ובעברו הכמעט נקי, לא זה המקרה להחמיר עם הנאשם. יחד עם זאת, לא ניתן לקבל את עמדת הסנגור להמנע מלהטיל על הנאשם מאסר מותנה. יש בהחלט מקום לעונש הצופה פני עתיד לאור טיב העבירה וגם לאור הרשעה קודמת בעבירה דומה. כאשר אין בפני התחייבות עליה חתם הנאשם, לא ניתן להורות דבר לגבי אותה התחייבות שאין לדעת אם ניתנה. למטה מן העניין יצויין כי מכוח סעיף 76 לחוק העונשין, אין לכאורה כל מניעה לממש את ההתחייבות כלל, אם אכן הנאשם חתם על ההתחייבות וזאת גם ללא הוראה בגזר דין זה. לפיכך אני גוזר על הנאשם את העונשים הבאים: א. מאסר לתקופה של שלושה חודשים, אולם הנאשם לא ישא עונש זה אלא אם תוך שנתיים מהיום יעבור עבירת אלימות נגד הגוף. ב. קנס כספי בסך 750 ₪ או 3 ימי מאסר תמורתו. הקנס ישולם בשני תשלומים חודשיים שווים ורצופים החל מיום 1.8.05. אי תשלום חלק כלשהו מהקנס יעמיד את כל הקנס לפרעון מיידי. אלימותתקיפה