להלן פסק דין בנושא ערעור בעבירת תקיפת קטין: פסק דין השופט א. ואגו: לפנינו ערעורו של המערער על הכרעת דינו וגזר דינו של בימ"ש השלום, כב' השופט ג. טהר-לב, כאשר בגדר פסק הדין נשוא הערעור, הורשע המערער, אביו של המתלונן, קטין יליד אוגוסט 1991, במספר מעשי תקיפה ותקיפה בנסיבות מחמירות, וכן איומים, שביצע כלפי בנו, ונגזרו עליו מאסר בפועל של 14 חודשים, מאסר מותנה, קנס וכן פיצוי למתלונן. הרקע לפרשה הוא בכך שהמתלונן גדל בבית אימו ובחזקתה בלבד עד גיל 9, ולא היה בקשר עם אביו, הנאשם, ובאפריל 2001 הועבר לחזקת אביו, ביוזמת האם, והחל להתגורר עימו. עפ"י כתב האישום, שבו הורשע המערער, במועדים שונים לאחר שהחל להתגורר אצל אביו, תקף אותו המערער מספר רב של פעמים, כאשר האישום הראשון מבין הארבעה עוסק בכך שבמועדים בלתי ידועים, אך רבים במספרם, תקף אותו האב וגרם לו חבלות של ממש, עת היכה אותו בפניו, הטיח את ראשו בקיר, סטר לו ובעט בו ברגליו, ולעיתים תוך שימוש בחגורה, על רקע ויכוחים סביב סירוב הבן לאכול, אודות השימוש בטלוויזיה, ועניינים נוספים, וכן נהג לאיים עליו שאם יגלה שהמתלונן הלשין עליו, אזי הוא, המערער, יהרוג אותו. האישום השני עוסק במקרה ספציפי בסמוך לנובמבר 2001 שבו ליד בית הספר שבו למד המתלונן סטר המערער לבנו, בשל תלונה של אחד מנהגי ההסעה שבה השתמש המתלונן, ולפיה הבן התנהג באופן בעייתי בהסעה. על פי האישום השלישי, סמוך לבית אחיו של המערער בדימונה, חבט המערער את ראשו של בנו בספסל, על רקע סירובו לאכול, ואף צחק באומרו "עיקמת את הספסל". האישום הרביעי מספר על מקרה מיום 21.12.01, כאשר המתלונן סירב לאכול חטיף כפי שדרש ממנו המערער ואזי הוא תקף אותו, בכך שתפס בגרונו והיכה בגופו, וכתוצאה מכך נגרמו למתלונן שריטות מרובות בצוואר, על יד אוזן ימין ועין ימין. המערער כפר בכל אלה, מלבד הודאתו בכך שנתן מכה חינוכית גרידא בישבנו של הבן במהלך האירוע המתואר באישום השני, כאשר נהג ההסעות התלונן על התנהגותו, והתנהל, פועל יוצא מכך, הליך הוכחות מלא, שהתארך והלך, ובסופו של דבר אף שכתב האישום הוגש בשלהי 2001, ניתנה הכרעת הדין רק ביום 5.10.06, כאשר גזר הדין הושמע ב- 15.4.07. ביצוע גזר הדין עוכב, בהחלטת בימ"ש השלום, עד אשר יוכרע הערעור שהתעתד המערער להגיש, זה התלוי ועומד כעת בפנינו. לאחר שמיעת הראיות, וכאמור, הורשע המערער בכל ארבעת האישומים, ונקבע כי עבר מספר עבירות של תקיפת קטין, תקיפה בנסיבות מחמירות, ואיומים, בניגוד לסעיפים הרלוונטיים בחוק העונשין תשל"ז - 1977, כפי שיוחסו לו בכתב האישום. הכרעת הדין מפורטת ומנומקת בהרחבה, כאשר כב' השופט טהר-לב מנתח בפרטי פרטים את הראיות השונות שבאו לפניו, וקובע ביחס אליהם את ממצאיו העובדתיים לצד הערכת המהימנות והמשקל שהוא מייחס לכל עד וראייה. הציר המרכזי, שעליו בוססה קביעתו המרשיעה של בימ"ש השלום, היה עדותו של המתלונן הקטין אשר זכתה לאמונו של ביהמ"ש, ולפי התרשמותו ניתן לבסס עליה את הממצאים הצריכים להכרעה, וזאת לאחר שהמתלונן, שהיה כבן 12 כשהתנהל המשפט, העיד בעצמו ונחקר בחקירה נגדית על האירועים נשוא כתב האישום, שהתרחשו עת היה כבן 10, ובנוסף הוגשו תוצרי חקירת הקטין, בזמנו, בפני חוקרת הילדים, גב' אורן, משמע - קלטות החקירה שתועדה חזותית וקולית, דו"ח הערכה של חוקרת הילדים, וכמובן עדותה של החוקרת בביהמ"ש. לצד זה, מנה בימ"ש השלום מספר חיזוקים וראיות נוספות שתרמו לביסוס גרסת המאשימה - המשיבה דכאן, ובהם עדות המורה שהיה עד לתקיפה נשוא האישום השני, עדות אימו של הקטין, שבנקודות מסוימות תאמה ואיששה את מהימנות בנה, אף שלא היתה עדה למקרים עצמם, תיעוד רפואי ומצולם של שריטות וסימני חבלה על גופו של הילד, ועוד. מנגד - התרשם כב' השופט קמא באורח שלילי מעדות הנאשם, ומצא שגרסתו כי מדובר בבדותא ובעלילה מצד המתלונן, אולי ביוזמת ובעידוד אימו, חסרת בסיס, ונקבע כי עדותו היתה בבחינת "מדרון חלקלק", שכורסמה בהדרגה תוך פגיעה הולכת ונמשכת במהימנותו ככל שהתגלו בדבריו פירכות וסתירות. כב' השופט טהר-לב קבע כי עדות המתלונן היתה עקבית בעיקרה, ועל ליבת גרסתו חזר בהזדמנויות שונות, כמו גם בביהמ"ש עצמו, ובאורח המתיישב עם מארג הראיות הכללי, ואילו באשר לסתירות או בעייתיות מסוימת בהבאת הדברים ובפרטים שנמסרו, הדגיש ביהמ"ש כי יש לבחון את אלה מתוך הכרה במגבלותיו של הילד, שבהתאם לגילו, לעיתים מתקשה להפריד בין אירוע לאירוע ולמקם את האירועים על ציר הזמן, ואולם באלה אין לפגוע במהימנות הבסיסית ובאותות האמת הנגלים ממנו ומדבריו. משקל רב בגיבוש התרשמותו של בימ"ש קמא מהמתלונן היה לתוכן הקלטת שתיעדה את חקירת הילד בפני הגב' אורן, כאשר ניכר היה שהילד מוצף רגשות, נסער ופורץ בבכי כאשר הוא מדבר על איומי אביו ועל פחדיו ממנו, ועל חששו הרב כי המערער "יהרגו במכות" אם יחשוף את האמת, וברי כי הוא נתון בסערת רגשות ובמצוקה כאשר הוא מעיד על פחדיו אלה, סימנים אשר ביהמ"ש קובע כי קשה מאוד לייחסם לביום או להתחזות מצידו. בסופו של יום, והגם שביחס למעשי האלימות עצמם, פרט לתקרית הסטירה בבית הספר, לא היו עדים חיצוניים, וההכרעה התמקדה בשקילת "מילה מול מילה", של הקטין אל מול אביו, נמצא לביהמ"ש כי כאשר עדות הילד אמינה ומשכנעת, וקיימים ביחס אליה חיזוקים חיצוניים, ומנגד - גרסת המערער ועדותו אינם משכנעים והוא אינו מהימן, הרי יש לאמץ את גרסת המתלונן ודבריו, וניתן לבסס על אלה את המסקנה שעובדות האישום הוכחו מעבר לכל ספק סביר, כפי שנקבע. הסניגור המלומד, עו"ד פרץ, ביסס את נימוקי הערעור כנגד הכרעת הדין וממצאיה על ניסיון להצביע, שוב, על מה שהוא מגדיר כסתירות רבות וחוסר אמינות אצל המתלונן, תוך הדגשה שמדובר בילד בעייתי אשר לא ידע גבולות ואשר התנהגותו חריגה, והוא שב וטוען בפנינו, כמו שנעשה בפני הערכאה הדיונית, שאין גרסת הילד ראויה לאמון, וכי מדובר בעלילה שהוא רקם משום שנאתו לאביו, ורצונו לחזור לבית האם, משם הועבר לחזקת המערער, ובאשר זה האחרון הכניסו למסגרת קפדנית יותר וממושמעת, שלא היתה לרוחו. בנימוקי הערעור הכתובים, כמו גם בטיעון בע"פ בפנינו, שטח ופירט עו"ד פרץ את הסתירות והפירכות שמצא, אחת לאחת, ומתוכן הוא מבקש לקבוע כי שגה בימ"ש קמא כאשר קבע כי עדות המתלונן עומדת ב"מבחן העיקביות", כהגדרתו של כב' השופט טהר-לב. לא למותר לציין ולהעיר, שבתוך כך, ובגדר מאמציו לקעקע את אדני הכרעת הדין נשוא הערעור נתפס הסניגור המלומד גם לאי-דיוק מצער, כאשר התייחס לשאלת היתכנות התקיפה שבאישום השלישי, חבטת ראשו של הקטין בספסל סמוך לבית אחי המערער בדימונה, שעה שעד הגנה בשם אל-חי שהיה אמור לראות את האירוע הכחיש את הדבר ואף טען שלא היה באותו מקום שום ספסל כפי שנטען ע"י המתלונן. התביעה הביאה להזמת עדות הגנה זו את השוטר אלכס קלנטרוב שסיפר על קיום אותו ספסל בשטח מזה שנים רבות. בהודעת הערעור טוען עו"ד פרץ כי "ביהמ"ש הכנבד לא התייחס כלל לעדותו של העד אל-חי ולא לעדותו של השוטר אשר העיד בביהמ"ש", ובדיון בפנינו (עמ' 5) הוא קובע כי "ביהמ"ש כמעט לא אמר דבר על זה". למצער - דברים אלה אינם מדוייקים לשון המעטה, וכב' השופט טהר-לב, בעמ' 117-116 מנתח בפרטי פרטים את עדות אל-חי אל מול עדות ההזמה של השוטר, קובע כי הוא מעדיף את גרסת השוטר, ומפרט במדויק מדוע הוא עושה זאת, והנושא בהחלט זכה לליבון מעמיק ויסודי. עו"ד צרי, ב"כ המשיבה, ביקש לדחות את השגותיו של ב"כ המערער, תוך שכינה את מלאכת בימ"ש קמא בבחינתו המדוקדקת את מסכת הראיות כ"מלאכת מחשבת", ומבקש הוא שלא להתערב בשקילת אמינות ומהימנות הקטין אשר כזכור לא רק שהעיד פרונטלית בפני ביהמ"ש, אלא שגם הוגשה עדותו המוקלטת והמצולמת בפני חוקרת הילדים, כאשר השופט קמא השווה בין זה לזו ויכול היה להתרשם מהעקביות וההתאמה הבסיסית בין תיאוריו בהזדמנויות השונות, במרווח של שנתיים ימים. עו"ד צרי הוסיף וריכז את נקודות החיזוק והאישוש המתווספות לעדות הקטין, כמו חוות דעת חוקרת הילדים, התיעוד הרפואי, עדות המורה באישום השני, התרשמות פקידת הסעד שטיפלה בילד, מצבו הרגשי בעת מתן עדותו, ושקרי המערער והסתירות בגרסתו שלו. מכל אלה ביקש ב"כ המשיבה כי נדחה את טענות הסניגור ונקיים את הכרעת הדין מנימוקיה. בחנתי את טענות ב"כ המערער כנגד ממצאי בימ"ש קמא ומסקנותיו, ואיני רואה צורך להתייחס לכל נקודה, סתירה, או תמיהה שהועלו, לגופן, משום שמצאתי שבכל אחד מאלה, ואף בהצטברותם, אין כדי לקעקע או לגרוע מקביעות כב' השופט טהר-לב או כדי לבסס טעות שנעשתה כביכול בהסקת המסקנות מהעובדות שנקבעו. בימ"ש קמא היה ער ומודע למיוחדותו של המתלונן, כעד התביעה המרכזי, הן בשל גילו הרך בעת עלותו על דוכן העדים, לא כל שכן עת נתן את גרסתו בפני חוקרת הילדים, והן במישור נסיבות חייו, התנהגותו ורקעו של הילד. על אף אלה ומתוך נקיטת הזהירות המתבקשת בשקילת עדותו מצא ביהמ"ש כי דבריו ראויים לאמון וניתן להם משקל מירבי, ומדובר בהתרשמות בלתי אמצעית ולאורך זמן של הערכאה הדיונית, דברים שההתערבות בהם נדירה ונעשית בעיקר כאשר ביהמ"ש התעלם או לא ייחס משקל לסתירות מהותיות שעלו בפניו. הוא הדין גם בגדרי ההתערבות של הערכאה הערעורית בקביעות הערכאה הדיונית באשר לאמינות ומהימנות עדות נאשם כאשר בימ"ש קמא התרשם לשלילה מהתייצבותו ומהתנהלותו בפניו וראה לדחות את גרסתו כשקרית ובלתי מהימנה, כפי שנעשה כאן. בימים אלה ממש שב ביהמ"ש העליון ואזכר את ההלכה המבוססת היטב בדבר גדר ההתערבות המצומצם של ביהמ"ש שלערעור בכגון אלה, ואת השימוש הנדיר והמוקפד שיש לעשות בסמכות, אשר כמובן קיימת כשלעצמה, לשנות ולהפוך ממצאי עובדה ומהימנות של ביהמ"ש ששמע את העדים והתרשם מהם ישירות (ראה: ע"פ 10423/07 מ"י נ' סיטרין, פס"ד מיום 11.06.08, טרם פורסם, מפי כב' השופטת נאור). אף מעבר ליישום ההלכה הזו על ענייננו, ולגופם של דברים, דעתי היא שממצאי בימ"ש השלום ומסקנותיו מבוססים היטב בחומר הראיות, וכי הסתירות והתמיהות שפה ושם קיימות בדברי הילד מוסברות וניתנות להבנה, על רקע הנסיבות ונתוניו האישיים, מבלי שהדבר פוגע במהימנות ליבת עדותו, וכן נראה לי שהכרעת הדין מנומקת היטב ונשענת על אדנים מוצקים, שאין כל מקום להתערבותנו בהם. יש לזכור שמעבר לעדות הקטין קיימות ראיות תומכות ומחזקות, ובהן אובייקטיביות לחלוטין, כמו התיעוד הרפואי, כאשר לא נמצא הסבר מוכח אחר לפגיעות על גופו של הילד, והמתיישבות עם גרסתו, ועוד נזכור שעצם נקיטת אלימות פיסית כ"שיטה חינוכית" ע"י המערער לא הוכחשה על ידו לפחות באשר לאישום השני, שבו הודה (אם כי עמד על כך שלא היה מדובר בסטירת לחי), ושבהסבריו הפרטניים להתרחשויות, עת העיד בביהמ"ש, נמצאו בקיעים ושקרים שהראו כי אכן היה לו מה להסתיר ולמנוע חשיפתו. מובן, אם כן, שהכרעת הדין אינה מבוססת בלבדית על האמון שרכש ביהמ"ש לקטין המתלונן והיא נאוששת גם מכיוונים אחרים. אין זה, בעליל, מקרה המצדיק התערבות בממצאי הערכאה המבררת ובמסקנותיה. לכן אציע לחברי לדחות את הערעור ביחס להכרעת הדין. ומכאן - לערעור על העונש. כזכור, נגזרו על המערער 14 חודשי מאסר בפועל לצד מאסר מותנה בן 12 חודשים למשך 3 שנים בגין עבירות תקיפת קטינים וחסרי ישע, ו-10 חודשי מאסר מותנה ל-3 שנים על עבירת איום כלפי בנו, וכן הוטל עליו קנס של 2,000 ₪ שחולק לשיעורים חודשיים, ופיצוי למתלונן בסך 15,000 ₪ אשר יוחזקו בנאמנות ע"י אימו עד גיל בגירות. בנימוקי גזר הדין התחשב ביהמ"ש בכך שזוהי הרשעתו הראשונה של המערער, ומכאן כמובן שיהא זה מאסרו הראשון, בכך שמצבו הרפואי לא-פשוט באשר הוא סובל ממחלות שונות, ואף נכות על רקע פוליו מילדות, ומצבו הנפשי אינו טוב, וכן נלקח בחשבון שלקטין לא נגרם נזק פיסי משמעותי, פרט לשריטות, כתוצאה מאלימות המערער. מנגד קבע כב' השופט טהר-לב כי קיימים נימוקים שונים להחמרה בדינו של המערער, הן מהפן הכללי ואינטרס הציבור והן מפן אישיותו והתנהלותו של המערער הספציפי. נקבע, שהמעשים היו מעוררי שאט נפש, כאשר המערער תקף באלימות פעמים רבות את בנו חסר הישע אשר הגנתו וחייו הופקדו בידיו, והוא מעל באמון, וכי במישור הגמול וההרתעה לרבים יש חשיבות לענישה מחמירה על מנת שהציבור יבין כי אדם הפוגע בחסר ישע לא יינקה. הוגש על המערער תסקיר שירות המבחן, טרם הטיעונים לעונש, ועלה ממנו שהמערער אינו לוקח אחריות על מעשיו ואף חש תחושת קורבנות על העמדתו לדין. כן קבע ביהמ"ש, על סמך החומר הרפואי והפסיכיאטרי שהוגש לו שיש קשר ישיר בין מעשי האלימות בהם הורשע המערער לבין בעיות נפשיות שהתגלו אצל הקטין ושבעטיים אף אושפז לחודשים ארוכים במרכז לבריאות הנפש, ועבר טיפולים שונים, ואובחן ע"י הפסיכיאטר ד"ר רגולסקי כסובל מתסמונת פוסט-טראומטית, שאחת מסיבותיה היא האלימות מצד אביו - המערער. נקבע, איפוא, שאמנם הקטין לא ניזוק בגופו אך הנזק הנפשי שנגרם למתלונן הוא שיקול לחומרא, לצד השיקולים הנוספים שנמנו. בעת גזירת תקופת המאסר בפועל התחשב ביהמ"ש ספציפית ובמודגש גם במצבו הרפואי העדכני, לאותה עת, של המערער, אשר במהלך המשפט אושפז בעקבות סדרת אירועים מוחיים, ובשלב מסויים הועבר לבית לוינשטיין לצרכי שיקום, אך צויין שגם בבית הסוהר ניתן לטפל באסירים ולספק להם ליווי רפואי מתאים. כן ציין כב' השופט טהר-לב כי התחשב לקולא בהתמשכות ההליך, אשר חלק ממנה יש לזקוף לנסיבות הקשורות ביומנו העמוס של ביהמ"ש, ולא מחמת דחיות שההגנה ביקשה, והוטעם שכתב האישום הוגש עוד בשלהי 2001, כחמש וחצי שנים טרם סיום ההליך. עונשו של המערער נגזר, איפוא, לאחר שכל השיקולים הללו עמדו בפני ביהמ"ש, והוא איזן ביניהם והעניק להם את המשקל היחסי הראוי, לשיטתו, מהנימוקים שפורטו בגזר הדין. בפנינו שב וטען ב"כ המערער את אותן טענות בדבר מצבו הרפואי הקשה של מרשו, תוך הסתמכות על תיעוד רפואי עדכני שצירף, והדגיש כי מדובר במערער אשר אין לו עבר פלילי, אף שהוא כיום כבר כבן 55, וכי לא נגרמו לקטין נזקי גוף תמידיים, ואף הבעיות הנפשיות שסובל מהן, לטעמו של הסניגור, אין לקושרם לעבירות נשוא ההליך, אלא להיפר-אקטיביות ולבעיות קודמות שסבל מהם. עו"ד צרי, ב"כ המשיבה, הזכיר, כי בימ"ש השלום כבר התחשב בעברו הנקי ובמצבו הרפואי של המערער וראה באלה נימוקים מקלים, הוא ציין כי הקשר הסיבתי בין מצבו הנפשי של הקטין למעשי המערער מבוסס באמצעות הפסיכיאטר המומחה אשר העיד על כך מטעם התביעה, ומבקש הוא כי נימנע מהתערבות בגזר הדין או בכל חלק הימנו, באשר הוא מבוסס ומנומק כדבעי. הצדדים הגישו פסיקה של בתיהמ"ש השונים במקרים אחרים, איש לשיטתו. דעתי היא, שבנסיבות העניין המונח לפנינו, אין לומר שעונשו של המערער חמור במידה המצדיקה התערבותנו, אף לנוכח מצבו הבריאותי הסבוך, ואין לומר שתקופת המאסר שנגזרה עליו בלתי מידתית. מעשי המערער חמורים וקשים באשר בחר לנקוט, פעם אחר פעם, אלימות חמורה ואיומים כלפי בנו, עצמו ובשרו, קטין חסר ישע, שהגנתו וחייו הופקדו בידי המערער לאחר תקופה ארוכה של ניתוק וחוסר קשר בין השניים, כאשר ניתן היה לצפות שיעטוף את הילד בחום ובחמלה תחת האכזריות והיד הקשה שגילה כלפיו. שלל מחלותיו ופגימותיו הגופניות והנפשיות של המערער לא מנעו בעדו ולא הקשו עליו להראות את נחת זרועו, תרתי משמע, לבנו האומלל, ואין במחלות ופגימות אלה כיום כדי לפוטרו מעונש ראוי והולם את חומרת מעשיו. מצב גופני או נפשי לא תקין אינם מגן ומפלט מפני מאסר, ורשויות הכלא ערוכות ועשויות להתמודדות עם אלה ולהבטחת טיפול רפואי ותנאים הולמים גם לאסירים לא בריאים. תקופת המאסר בפועל, שבה מתמצה ומתמקד הערעור על העונש, אף שהיא מאסרו הראשון של המערער, אינה ארוכה כלל ועיקר כאשר עסקינן בנאשם אשר אינו מתחרט, אינו לוקח אחריות, ואינו מפנים את חומרת מעשיו, ואלמלא הנסיבות האישיות שנלקחו בחשבון, וכפי שקבעה הפסיקה לא אחת במקרים דומים, שיקולי האינטרס הציבורי והרתעת הפרט והרבים היו אף מצדיקים הטלת מאסר ממושך בהרבה. נראה לי שבימ"ש קמא ערך איזון זהיר ומדוד של השיקולים והנסיבות הרלוונטיים, וגזר דינו הולם את השיקלול הראוי, באופן שאינו מצדיק כל התערבות בקביעותיו. משום כך - אמליץ לחברי לדחות אף את הערעור על חומרת העונש, ולו נשמעה דעתי היינו דוחים, איפוא, את הערעור של שני חלקיו ומקיימים את פסק דינו של כב' בימ"ש השלום. ­­­­­­­­ א. ואגו - שופט ס. הנשיא נ. הנדל: אני מסכים. נ. הנדל - ס. נשיא הנשיא י. פלפל: אני מסכים. חשוב לציין כי כתב האישום בתיק זה הוגש לבית משפט השלום בבאר שבע ב-24.12.01. לאחר כ-10 ישיבות הוכחות ניתנה הכרעת הדין וגזר הדין ניתן ב-15.4.07. התיק של בית משפט השלום "צמח" למימדים עצומים. הדיון נדחה מדי פעם לישיבות תזכורות ולמטרות אחרות לא פחות מ-35 פעמים. המתלונן שהוכה על ידי אביו נולד ב-4.8.91 כך שביום הגשת כתב האישום הוא היה בן 10. כיום הוא בן 17 שנים. לא יעלה על הדעת שקטין שהתלונן שאביו היכה אותו בהיותו כבן 10 "יזכה" שסאת היסורים שלו תסתיים רק עתה, מקץ 7 שנים. יש ליתן עדיפות לשמיעת תיקים מסוג זה ולא יעלה על הדעת שתיווצר בהם סחבת. תשומת לבו של כב' נשיא בתי משפט השלום במחוז הדרום, כב' השופט משה מכליס, מופנית לאמור לעיל. הנשיא י. פלפל - אב"ד אשר על כן הוחלט לדחות את הערעור, כאמור בפסק דינו של כב' השופט א. ואגו. אלימותערעורקטיניםתקיפת קטיןתקיפה