להלן פסק דין בנושא עתירה לשחרור ממאסר בעבירת רצח: פ ס ק - ד י ן השופטת ר. יפה-כ"ץ: 1. העותר, תושב רצועת עזה, הורשע בעת שהיה כבן 16 וחצי בביצוע עבירת רצח בכוונה תחילה, בכך שבתאריך 14/07/89, קשר קשר עם אחר להמית, על רקע לאומני, קבלן יהודי בשם זלמן שליין ז"ל. השניים הצטיידו בסכינים ודקרו את היהודי למוות. בגזר הדין, שניתן בתאריך 26/02/91, צויין, כי המנוח היה כבן 64 עת נרצח, וכי העותר וחברו ביקרו בביתו זמן קצר לפני הרצח ואף ביקשו, וקיבלו, ממנו מים לשתיה. ביהמ"ש המחוזי בבאר-שבע (וחברי, כב' הנשיא פלפל, היה חבר בהרכב זה) דן את העותר ושותפו (ת.פ. 256/89) ל-30 שנות מאסר לריצוי בפועל. אלא, שבפני ביהמ"ש העליון (ע"פ 8877/99) הוגשו תסקירים מטעם שירות המבחן בעניינם של העותר וחברו, מהם עלה, כי השניים מתחרטים על מעשיהם ו"כי בשעתו היו בעלי עמדות לאומניות קיצוניות וכי כיום אינם רוצים לעסוק בפוליטיקה וברצונם להשתחרר מבית הסוהר ולבנות את חייהם", וביהמ"ש העליון הקל במעט בעונש והעמידו על 25 שנה. תוך כדי ביצוע המאסר הנ"ל, ובתאריך 17/03/98, הורשע העותר בביצוע עבירה של סיוע לבריחה, לאחר שבמהלך שנת 1996 קשר קשר עם חמישה אחרים לברוח מבית סוהר שיקמה באשקלון, שם ריצו, העותר ושותפיו, עונשי מאסר שונים. העותר ושותפיו ריצו את עונשם בתא משותף, שנמצא מעל תא השירותים באולם הביקורים, ובמהלך שיפוצים שנערכו בכלא, חצבו העותר ושותפיו חור ברצפת התא ולאחר מכן כיסו אותו. השותפים תכננו להתחפש בבגדי נשים, להשתלשל דרך החור שברצפת התא לתא השירותים שמתחתם, ומשם לצאת לאולם הביקורים, להתערבב בקהל ולצאת עמו, בסיום הביקור, מבית הסוהר. היה זה העותר שתפר עבור כל השותפים את בגדי הנשים. בתאריך 12/07/96, בשעות הבוקר, הספיקו שלושה מהקושרים להשתלשל דרך החור שברצפת התא ולהגיע לאולם הביקורים, כשהם מחופשים לנשים. העותר ושלושת הקושרים הנוספים היו אמורים להצטרף אליהם מיד לאחר מכן, אלא שתוכניתם נכשלה לאחר ששלושת הקושרים, שכבר יצאו מהתא, נתפסו על ידי הסוהרים. בגין מעשיו אלה נדון העותר (ת.פ. 1528/97 של בימ"ש השלום באשקלון), לעונש מאסר של שנתיים, מתוכו חצי שנה במצטבר לעונש המאסר הקודם שריצה. 2. לאחר שהעותר ריצה 17 שנים מתקופת מאסרו, הוא פנה לוועדת השחרורים שליד כלא אשל (להלן: "הוועדה" או "ועדת השחרורים") בבקשה לשחרור על תנאי. בתאריך 30/11/06 דחתה הוועדה את בקשתו (להלן: "ההחלטה הראשונה") ועתירה שהוגשה לבימ"ש זה על החלטה זו של הוועדה - נדחתה בתאריך 27/06/07 (עע"א 6123/06, להלן: "פסק הדין הראשון"). בפסק הדין הראשון הנ"ל קבענו, בין היתר, כי בדין העדיפה ועדת השחרורים את חוות הדעת המודיעינית שהוגשו על ידי כוחות הביטחון, ואשר לפיהן העותר עדיין משתייך לאירגון טרור, וכך קבענו: "צדקה הוועדה במסקנותיה נוכח המידע שבדוחו"ת - מידע רלבנטי, מוצלב, ממקורות שונים בעלי מהימנות וממועדים שונים ומעודכנים - כי ניתן ללמוד על העותר, שלא זנח את האידיאולוגיה שפעל במסגרתה, כי הוא ממשיך בפעילותו האידיאולוגית הזו וכי חברותו בארגון אינה חברות בעלמא, שנועדה אך להבטיח את ביטחונו ואת ביטחון משפחתו, כפי שטען בא כוחו. נהפוך הוא, דוחו"ת המידע של השב"כ מלמדים, כי העותר שידרג את מעמדו בארגון במשך שנות שהותו בכלא וכי הוא חבר בהנהגת ארגון הפת"ח בכלא נפחא. אין צורך לחזור ולהזכיר, כי ארגון הפת"ח מוגדר כארגון טרור בהתאם לפקודת מניעת טרור, תש"ח - 1948, וזאת בהתאם להכרזה שניתנה ביום 31/08/86 על ידי ממשלת ישראל. גם הסכמי אוסלו (אליהם התייחס ב"כ העותר) לא שינו את מעמדו של הפת"ח כארגון טרור וההכרזה האמורה לא בוטלה. גורמי הביטחון העריכו, לאור מעמדו של העותר בארגון, כי במידה וישוחרר ממאסרו ישתלב בתשתיות הטרור, והועדה יכלה, ואף הייתה חייבת, לשקול את המלצות גורמי הביטחון אל מול דבריו של העותר, שלא נתמכו (למעט בחוות הדעת הפסיכולוגית שצרף לעתירתו), כי נטש את דרכי הטרור". עוד קבענו, כי הוועדה צדקה עת העדיפה חוות דעת אלה על פני חוות הדעת הפרטית שהוגשה על ידי העותר. וכך קבענו: "אין פסול בגישתה של הועדה, לפיה מצאה לנכון להסתמך על הערכות המסוכנות של גורמי הביטחון ולהעדיפה על פני חוות הדעת הפרטית. הוועדה הייתה רשאית, לצורך כך, להסתמך על הפסיקה, שדנה, בעיקרה, בהעדפת חוות דעת של מב"ן, למשל, על פני חוות דעת פרטיות, ועל קביעת ביהמ"ש העליון, כי המשקל שיש לתת לחוות הדעת הפרטיות המוגשות בפני ועדות השחרורים הוא מועט יחסית למשקל שיש לתת לגופים שהוקמו על פי החוק, וכי יש לתת למסקנות מב"ן, מעמד בכורה בכל הנוגע להערכת מסוכנותו של אסיר ולדרכי הטיפול בו (ר' עע"א 6481/01 אלעביד נ' שב"ס פ"ד נז (6) 678, 709 - 710)". ציינו, כי "אין לאסיר זכות קנויה לשחרור על-תנאי "מנשיאת יתרת תקופת המאסר" ועליו מוטל הנטל לשכנע, כי הוא ראוי לשחרור על תנאי בשל שני התנאים המצטברים שבסעיף: כי ראוי הוא לשחרור מוקדם וכי שחרורו אינו מסכן את שלום הציבור" תוך שהפנינו להוראות סעיף 3 לחוק שחרור על תנאי ממאסר, תשנ"א-2001 (להלן: "החוק"), המגדיר את סמכויותיה של ועדת השחרורים. וכך ציינו: "התנאי הראשון מדגיש את ההיבט האישי הנוגע לאסיר, ובכלל זה התנהגותו בכלא ונכונותו להשתקם ולהיטיב את דרכיו; התנאי השני נותן משקל לאינטרס הציבורי הכללי ונועד להבטיח, כי שחרורו המוקדם של האסיר לא יסכן את שלום הציבור. בגדרה של מסגרת שיקולים זו, מתווה החוק שורה של שיקולים פרטניים שעל הועדה לשקול, אחד לאחד, בבואה להכריע בשאלת התאמתו של אסיר לשחרור על תנאי. על פי סעיף 9 לחוק, על הוועדה לשקול, בין השאר, את אופי העבירה שעבר האסיר ואורך תקופת המאסר שנגזר עליו, הרשעותיו הקודמות של האסיר והרקע להן, החלטות קודמות בעניינו, לרבות ביטול שחרורו על תנאי, התנהגותו במהלך המאסר, חוות דעת על האסיר מטעם הגורמים המוסמכים השונים, ונתונים אישיים נוספים הנוגעים אליו. בשוקלה את מגוון השיקולים האמורים, אמורה ועדת השחרורים לאזן באורח ראוי בין ההיבט האישי לבין ההיבט הציבורי הכללי, בין משקל נסיבותיו האישיות של האסיר לבין עניינו של הציבור להבטיח מפני הישנות עבירות והפרות חוק (ר' רע"ב 1942/05 מוחמד אבו צעלוק נ' מדינת ישראל, פסק דינה של כב' השופטת פרוקצ'יה מיום 16/06/05)". בסופו של דבר קבענו, כי ועדת השחרורים בחנה את כל השיקולים הרלבנטיים, והתחשבה, בהתאם להוראות החוק, בחומרת העבירה שהעותר ביצע ובנסיבות ביצועה, במידע העדכני החסוי שנמסר ע"י השב"כ והשב"ס ואף בעבירה שעבר תוך כדי המאסר (עבירה של ניסיון לברוח מהכלא), ומסקנתה לדחות את בקשתו של העותר הייתה סבירה ואף נכונה בנסיבות העניין. בקשת רשות ערעור, שהוגשה לביהמ"ש העליון על פסק-דיננו הנ"ל - נדחתה בתאריך 21/10/07 (רע"ב 6083/07). 3. בתאריך 13/12/07, פחות מחודשיים לאחר החלטת ביהמ"ש העליון, הגיש העותר בקשה חדשה בפני ועדת השחרורים לעיון חוזר ולשחרורו על תנאי. אף בקשה זו נדחתה על ידי הועדה בהחלטתה מיום 15/01/08. על החלטה זו של ועדת השחרורים הוגשה העתירה נשוא פסק-דין זה. 4. ועדת השחרורים קבעה בהחלטתה נשוא העתירה שבפנינו, כי "אך לפני כחודשיים הסתיים הליך הבקשה לשחרור מוקדם בעניינו של המבקש" עם החלטת ביהמ"ש העליון מיום 21/10/07 וכי "רק מנימוק זה היינו יכולים לדחות את הבקשה שכן טרם עברו שישה חודשים אשר מאפשרים הגשת בקשה לקיום דיון חוזר, בהתאם לסעיף קטן 19(5) לחוק...". אלא, שהוועדה גם בחנה את שלל הנימוקים שהועלו על ידי העותר בבקשתו לדיון חוזר ומשלא מצאה, כי חל שינוי כלשהו בנסיבות שהיוו את הבסיס להחלטה הקודמת של הוועדה שלא לשחרר את העותר על תנאי, ומשלא מצאה כל נימוק אחר המצדיק קיומו של דיון חוזר, כמו עובדות שלא היו ידועות ולא היו יכולות להיות ידועות לאסיר - דחתה הוועדה גם את הבקשה לדיון חוזר. 5. למעשה, חוזר העותר בעתירתו על כל אותם נימוקים שנדחו כבר - הן על ידי הוועדה, הן על ידי ביה"ש המחוזי והן על ידי ביהמ"ש העליון. חלק ניכר מהעתירה הינו חזרה על ה"היסטוריה" של העותר, פסקי הדין שניתנו בעניינו והבקשות השונות שהגיש במשך השנים בהם הוא מרצה את עונשו. כן, טען ב"כ העותר כנגד קביעות הוועדה, בהחלטתה נשוא עתירה זו, לפיהן הבקשה לדיון חוזר מוקדמת וכי אינה מצביעה על שינוי בנסיבות המצדיק שינוי ההחלטה הראשונה בעניינו וטען, כי בקביעות אלה יש כדי לפגוע בזכויותיהם של האסירים לערער על החלטות ועדות השחרורים. להבנתו, אסיר שבוחר למצות את זכויותיו ומערער על ההחלטות הניתנות בעניינו מופלה לרעה לעומת אסירים שבוחרים שלא לערער, במידה וימנו את תקופת ששת החודשים להגשת הדיון החוזר מיום מתן ההחלטה האחרונה בעניינו ולא מיום מתן החלטת הוועדה. לטענת ב"כ העותר הבקשה לדיון חוזר הוגשה נוכח חלוף הזמן והתנהגותו החיובית של העותר בכלא בתקופה זו ושב וטען, כי העותר שינה את עמדותיו האידיאולוגיות וכי על הוועדה להפעיל שיקול דעת עצמאי מול חוות דעת השב"כ ולא לאמצן בצורה גורפת. ב"כ העותר הוסיף וטען, כי אילו ניתבקשו חוות דעת עדכניות על העותר הוועדה הייתה לומדת, "כי במהלך כל תקופת מאסרו אין העותר מקיים כל פעילות עויינת, וכי פעילותו במסגרת אירגון הפת"ח הינה בפלג אשר אינו קיצוני ועויין את מדינת ישראל". עוד נטען בעתירה, כי "הוועדה לא התייחסה לטענותיו כנגד חוות דעת השב"ס, אשר הוגשה לוועדה הראשונה שדנה בעניינו, ואשר לטענתו הינה בלתי מבוססת, בלתי מוסמכת ואף מנוגדת לשכל הישר". ברוח זו שב ב"כ העותר והעלה טענותיו כנגד קביעות נוספות של הוועדה בהחלטה הראשונה, כמו דחיית חוות הדעת הפסיכולוגית שהוגשה מטעם העותר; דחיית טענותיו של העותר כי שינה את דעותיו וכיום אינו מחזיק יותר באותן דעות קיצוניות כבעבר (בין היתר לאור קביעותיו של ביהמ"ש העליון בערעור שהגיש על חומרת עונשו); אי חשיפת כל המידע החסוי בפני העותר ועוד. 6. סעיף 19 לחוק קובע, כי "החליטה הוועדה שלא לשחרר אסיר, לא תשוב לדון בעניינו אלא אם כן התקיים" אחד מהנאים המפורטים בסעיף, כדלהלן: "(1) הועדה קבעה מראש, בהחלטתה, כי תקיים דיון חוזר בעניין שחרורו על-תנאי של האסיר, במועד שקבעה, או בהתקיים תנאי שקבעה; (2) הרשות לשיקום האסיר ביקשה מהוועדה לקיים דיון חוזר בעניין שחרורו על-תנאי של אסיר שהותנה בהשתתפות האסיר בתכנית שיקום שהכינה לו; (3) שירות המבחן ביקש מהוועדה לקיים דיון חוזר בעניין שחרורו על-תנאי של אסיר שהותנה בהשתתפותו בתכנית טיפולית בפיקוח שירות המבחן; (4) היועץ המשפטי לממשלה ביקש מהוועדה לקיים דיון חוזר בעניין שחרורו על-תנאי של האסיר, בשל שיקולים ציבוריים המצדיקים זאת; (5) האסיר הגיש לוועדה בקשה מנומקת לקיים דיון חוזר בעניין שחרורו על-תנאי, בתום חצי שנה לפחות ממועד החלטת הועדה שלא לשחררו, ולגבי אסיר עולם - בתום שנה לפחות מהמועד האמור, והועדה סברה כי חל שינוי בנסיבות שהיוו בסיס להחלטתה שלא לשחרר את האסיר, המצדיק קיומו של דיון חוזר; (6) האסיר הגיש לוועדה בקשה מנומקת לקיים דיון חוזר בעניין שחרורו על-תנאי, במועד מוקדם יותר מהמועדים האמורים בפסקה (5), והוצגו לפני הוועדה עובדות שלא היו ידועות ולא היו יכולות להיות ידועות לאסיר לפני ההחלטה שלא לשחררו, אשר מצדיקות קיומו של דיון חוזר". בעניינו, אין חולק כי ס"ק (1) עד (4) אינם רלבנטיים והשאלות הרלבנטיות הן - האם בקשתו של העותר לדיון חוזר הינה מוקדמת, נוכח מועד מתן החלטת ביהמ"ש העליון בעניינו; האם חל שינוי בנסיבות שהיוו את הבסיס להחלטה הראשונה של ועדת השחרורים; ו-האם הוצגו בפני הוועדה עובדות שלא היו ידועות ולא היו יכולות להיות ידועות לאסיר לפני ההחלטה הראשונה. הנה כי כן, סמכותה של ועדת השחרורים לקיים דיון חוזר מצומצמת לאותם מקרים בהם היא סבורה כי "חל שינוי בנסיבות שהיוו בסיס להחלטתה" או לאותם מקרים בהם הוצגו בפניה עובדות חדשות. לשינוי שכזה ולעובדות חדשות שכאלה אף העותר עצמו אינו טוען. לפיכך, גם אם הוועדה טעתה כשסברה, שהבקשה הוגשה במועד מוקדם מידי, הרי שלא היה מקום להיכנס, פעם נוספת, לכל אותן טענות שנדונו על ידי הוועדה הקודמת, אושרו על ידי ביהמ"ש המחוזי בעתירה הקודמת ואף אושר, בשלישית, על ידי ביהמ"ש העליון. יחד עם זאת אציין, כי מנוסחו של סעיף 19(5) לחוק, אכן עולה, כטענת הסנגור המלומד, עו"ד זכי כמאל, כי המועד לספירת ששת החודשים, שבסיומם ניתן להגיש בקשה לדיון חוזר, הוא "ממועד החלטת הוועדה שלא לשחרר" את האסיר, ולא מיום שניתנו ההחלטות של ערכאות הערעור בעניינו. אלא, שלא די בחלוף הזמן כדי להיכנס בשערי הבחינה המחודשת את עניינו של האסיר, אלא שעל האסיר להראות, כי בזמן שחלף חל שינוי בנסיבות שעמדו בבסיס ההחלטה הראשונה או שעליו להצביע על עובדות חדשות, שלא היו ידועות מתן ההחלטה הראשונה. שינוי בנסיבות או עובדות חדשות - לא הוצגו, לא בפני הוועדה ולא בפנינו. די אם נציין, כי כל הטענות שהעלה העותר בעתירתו המחודשת - נדונו ונדחו על ידי הוועדה בהחלטתה הראשונה. לשוב ולטעון, כי לא היה מקום לבסס את החלטות הוועדה על המלצות השב"כ, או שלא היה מקום להעדיף את המלצות השב"כ וכוחות הביטחון האחרים על פני חוות הדעת הפסיכולוגית שהגיש העותר - לא היה מקום, שכן עניינים אלה נבחנו לעומק ונידחו על ידי שלוש ערכאות, ולא הוצגה כל ראיה, ואף לא נטען כי יש ראיה שכזו, ראיה שיש בה כדי להראות שחל שינוי במערך העובדתי שהוצג בפני הוועדה בטרם ניתנה החלטתה הראשונה. זאת ועוד, לנוכח העבירות בהן הורשע העותר, ברור כי אין בהתנהגותו הטובה בין כתלי הכלא כדי לאיין את מסוכנותו, מאחר שמדובר בעבירות שרובן בוצעו על רקע אידיאולוגי. לנוכח העדר נסיבות חדשות, לא נותר לו לב"כ העותר אלא לשוב ולנסות לשכנע את בית המשפט כי העותר אינו שייך ארגונית לחזית העממית, אך טענה זו כבר נדחתה. גם ההפניה החוזרת לתסקיר שירות המבחן שהוגש עובר לפסק דינו של ביהמ"ש העליון, בדיון על חומרת עונשו, נשקלה כבר בעבר ונקבע, כי אין בתסקיר זה כדי לאיין את חוות הדעת של גורמי הביטחון ואין בו כדי להצביע על העדר מסוכנות מפניו. 7. משהוועדה שקלה את השיקולים הנכונים והרלבנטיים, ומשלדעתי גם הגיעה למסקנות הנכונות, הייתי ממליצה בפני חבריי לדחות את העתירה. ­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­ ר. יפה-כ"ץ, שופטת הנשיא י. פלפל, אב"ד: אני מסכים. י. פלפל, נשיא ש. דברת, שופטת: אני מסכימה. ש. דברת, שופטת אשר על כן הוחלט כאמור בחוות דעתה של כב' השופטת ר. יפה-כ"ץ.משפט פלילימאסררצח