להלן הכרעת דין בנושא קבלת נכסים שהושגו בעוון: הכרעת דין לנאשם 2 1. כתב האישום שלפניי הוגש נגד שלושת הנאשמים שבכותרת. נאשמת 3 נמחקה מכתב האישום בטרם הוחל בשמיעת הראיות, לאחר שלא התייצבה לדיונים שנקבעו, עקב שהייתה בחו"ל. נאשם 1 הודה והורשע בעבירות שיוחסו לו, בהתאם להסדר טיעון אליו הגיע עם המאשימה. 2. הרקע, לביצוע העבירות, המפורטות בשלושת האישומים המיוחסים לנאשם בכתב האישום, מתואר בעובדות כתב האישום, מהן עולה כי נגרר לביצוען בעקבות התנהגותו של בנו, נאשם 1. סיפור המעשה מתחיל באירוע שהתרחש בתאריך 4.7.04 סמוך לחצות. באותה עת נסע נאשם 1, על אופנוע השייך לאחותו, נאשמת 3, וביציאה מראשון לציון לכיוון תל אביב איבד שליטה על האופנוע ונפל על הכביש. המתלונן עצר את רכבו בסמוך למקום התאונה על מנת לסייע לנאשם 1 ולא הבחין שארנקו נפל מכיסו. נאשם 1 מצא את הארנק במקום, נטלו, בכוונה לשלול אותו שלילת קבע מהמתלונן, ונמלט עמו לביתו. 3. האישום הראשון מייחס לנאשם, קבלת הארנק מידי נאשם 1, ביודעו את נסיבות נטילתו ומכאן בעבירה של קבלת נכסים שהושגו בעוון, וכן עבירה של עושק בנסיבות של קבלת דבר שאינו מגיע לו כדין, על כך שבסמוך לאחר קבלת הארנק לידיו, התקשר למתלונן, הזדהה בפניו כאביו של נאשם 1 וביקש ממנו תשלום, עבור הנזק שנגרם לאופנוע, תוך ניצול מצוקת המתלונן, כשאמר לו שלא ישיב את הארנק לידיו. 4. האישום השני מייחס לנאשם עבירות של תקיפת שוטר, הכשלת שוטר והעלבת עובד ציבור. על פי עובדות אישום זה, בתאריך 19.7.04, סמוך לשעה 23:35, בעת שמילא תפקידו כדין, ביקש השוטר, דני חיון, מנאשם 1, למסור לו תעודה מזהה. משנכנס בעקבות נאשם 1 לביתו, תקף אותו הנאשם, בכך שאחז בידו, דחפו בכח, קיללו והעליבו. בהמשך, הצטרף גם נאשם 1 לתקיפת השוטר ושני הנאשמים, בצוותא, דחפו והכו שוטרים שהיו במקום והכשילו אותם בביצוע תפקידם כדין, כשהנאשם הוסיף לקלל את השוטר ולהעליבו, גם לאחר שנכבלו ונעצרו. 5. האישום השלישי ייחס לנאשם, יחד עם הנאשמים האחרים, עבירה של מסירת ידיעות כוזבות, על כך שבמהלך חקירתם במשטרה מסרו בכזב, שנאשמת 3 נהגה באופנוע, באירוע נשוא האישום הראשון, וכי המתלונן פגע בה עם רכבו, ביודעם כי המדובר בידיעה כוזבת ובכוונה, למנוע או להכשיל הליך שיפוטי או, להביא לידי עיוות דין. 6. בסיכומיה ביקשה ב"כ המאשימה לזכות את הנאשם מעבירת העושק, שיוחסה לו באישום הראשון, לאחר שזו לא הוכחה, וזנחה לחלוטין את האישום השלישי. לבקשת המאשימה, ומשלא הוכחו יסודות עבירת העושק אני מזכה את הנאשם מעבירה זו. לגבי האישום השלישי, אין מחלוקת שהנאשם מסר בהודאתו במשטרה, שתי עובדות, שהוכח שאינן נכונות. האחת, שביתו, נאשמת 3, היא זו שנסעה על האופנוע, נפלה ונחבלה, כשאין עוד מחלוקת שבנו, נאשם 1, הוא שנהג באופנוע. השנייה, החשובה לעניינינו, שהמתלונן פגע עם רכבו באופנוע, גרם לנפילתו, לנפילת בתו ולכאבים שנגרמו לה כתוצאה מכך. הידיעה הכוזבת, המיוחסת לנאשם, מתייחסת לטענה, שהעלה בחקירתו, לפיה המתלונן עבר לכאורה עבירה של גרימת תאונה בה נפגע אדם. אלא מאי, המאשימה זנחה, במהלך הדיון, אישום זה ולא הביאה ראיות להוכחת ידיעתו של הנאשם, בעת מסירת הודעתו במשטרה, שהמתלונן לא היה מעורב בתאונה ולא גרם לנפילת האופנוע. משלא הוכח היסוד הנפשי, בעבירה של מסירת ידיעות כוזבות, אני מזכה את הנאשם גם מעבירה זו. 7. נותר אפוא לדון בעבירה של קבלת נכסים שהושגו בעוון, המיוחסת לנאשם באישום הראשון ובעבירות המיוחסות לו באישום השני. 8. אישום ראשון - קבלת נכסים שהושגו בעוון על פי דוח הפעולה שערך השוטר רס"ר דגי חיון, נמצא הארנק מוסתר היטב מאחורי הבגדים בארון, בביתו של הנאשם. הנאשם הודה, במהלך עדותו בבית המשפט, שהארנק נמצא בארון הבגדים שלו, בתוך חדרו. בהודעתו הראשונה במשטרה ידע הנאשם לספר שהארנק שייך למי שהיה מעורב בתאונה, ונמצא ברחוב, לאחר שנפל ליד האופנוע שנפגע, אף כי סרב למסור מי מצאו. כמו כן הודה שהוא שם את הארנק, במקום בו נמצא, אצלו בארון, וכי החזיק בארנק כדי "להביא את הבן אדם...אלי". בהודעה נוספת שמסר אף נרשמה הודאתו שהתקשר לבעל הארנק וביקש ממנו "להגיע להסדיר את העניין" וכי הארנק נשאר אצלו, לאחר שלא הצליח לשוחח עמו פעם נוספת . אמירות אלה מצביעות על כך שהנאשם ידע, בעת שקיבל את הארנק מידי בנו, והחביאו בארון בחדרו, את מקור הארנק, את נסיבות מציאתו ושאפשר היה באמצעים סבירים לגלות את זהות בעל הארנק ולהשיבו לבעליו, קרי: ידע שהארנק בעוון הושג. ב"כ הנאשם לא העלתה טענת זוטא והנאשם לא טען שההודעה נגבתה ממנו באמצעים פסולים. עם זאת בעדותו, בבית המשפט, ניסה הנאשם להתנער מהחלקים המפלילים שבהודעותיו, ולאמץ רק אותם חלקים בהם נרשמה כפירתו בהאשמות שיוחסו לו. בניגוד לגרסה שנרשמה בהודעותיו במשטרה, כאמור לעיל, טען הנאשם, בבית המשפט, שלא ידע על קיומו של הארנק בארון, עד שנמצא בחיפוש על ידי השוטרים. הנאשם אמנם הודה שחתם על ההודעות, אך כדי להתחמק מהאמרות המפלילות, כמפורט לעיל, טען, שאינו יודע על מה חתם ושעשה כן, על אף שאינו יודע קרוא וכתוב והחוקר לא הקריא לו את ההודעה, לאחר שהחוקר אמר לו, ואני מצטטת את דבריו כלשונם: "שאם אני לא רוצה לחתום, שלא אחתום, והם יטפלו בזה". סתם ולא פרש. הסברו חסר השחר וההיגיון, למניע לחתימתו על ההודעות, שכנעוני שהדברים שנרשמו שם, נמסרו מפיו ואושרו בחתימת ידו. יתרה מכך, לגרסתו של הנאשם, במשטרה, על נסיבות מציאת הארנק, על הקשר של בעל הארנק לתאונה ועל העובדה שיצר עמו קשר טלפוני כדי להגיע להסדר בגין מעורבותו בתאונה, ניתן למצוא חיזוק בעדותו של המתלונן, שסיפר שאכן הנאשם התקשר אליו, ובמהלך השיחה האשימו בגרימת התאונה ובפגיעה באופנוע. אם לא די בכל אלה כדי ללמוד ולקבוע שההודעה, על כל חלקיה, כולל החלקים המפלילים, נמסרה על ידי הנאשם, ניתן להוסיף את העובדה שבחלקה הארי של ההודעה, ככל שהיא מתייחסת לחשד שתקף את השוטרים, נרשמה הכחשה גורפת, בניגוד לגרסת השוטר, שהועלתה בדוח הפעולה שרשם, טרם חקירתו של הנאשם. לא מצאתי הגיון בטענה שהחוקר רשם, על דעתו, עובדות הקושרות את הנאשם לביצוע העבירה של קבלת הארנק ביודעו שבעוון הושג, ובה בעת רשם, מפיו של הנאשם, כפירה בעבירה של תקיפת שוטר. סופו של דבר, אני דוחה את טענתו של הנאשם, כי לא הוא זה שמסר את המידע המפורט והמפליל בהודעתו במשטרה וקובעת שהדברים שנרשמו בהודעה משקפים נכונה את דבריו בחקירה. כמו כן, נוכח הסתירות המהותיות והמשמעותיות בין הדברים שמסר במשטרה לבין הדברים שמסר בעדותו בבית המשפט ובהעדר הסבר סביר לסתירות אלה ולשינוי הגרסה, אני דוחה את הגרסה שמסר הנאשם בבית המשפט ומעדיפה על פניה את גרסתו כפי שמסרה בחקירתו במשטרה. את ראיית ה"דבר מה", הדרושה, כתוספת ראייתית להודאת הנאשם בעבירה של קבלת הארנק בידיעה כי בעוון הושג, אני מוצאת הן בהימצאות הארנק בארון בחדרו של הנאשם והן בשיחת הטלפון שקיים, כאמור לעיל, עם המתלונן. ראיות אלה, בהצטברן יחד, מגבשות את התשתית הדרושה להוכחה שהנאשם ביצע את העבירה של קבלת הארנק, בידיעה שבעוון הושג. 9. אישום שני - תקיפת שוטר, הכשלת שוטר והעלבת עובד ציבור אין מחלוקת שהאירוע הנטען באישום השני התרחש בתוך ביתו של הנאשם. המחלוקת מתמקדת בשתי שאלות: האחת - האם השוטרים נכנסו לדירה כדין, כטענת השוטרים, שלגרסתם נכנסו בהזמנת נאשם 1, או כטענת הנאשם, הגורס שמשלא התעורר חשד סביר לביצוע עבירה היו השוטרים מנועים מלהיכנס לדירה. השנייה - מה ארע בתוך הדירה מרגע כניסת השוטרים לתוכה ועד סיום האירוע. ראיות המאשימה מבוססות על עדותם של שני השוטרים - בלשים - רס"ר דגי חיון ומפקח גוברין, שנכנסו לבית הנאשם, ותיארו בעדותם, בבית המשפט, את נסיבות כניסתם לדירה ואת שארע בתוכה. ההגנה נסמכת על עדות הנאשם בלבד. על פי גרסת הבלשים, הבחינו ביום האירוע, ה-19.7.04 סמוך לשעה 23:35, בנאשם 1, מסתתר, בנסיבות מחשידות, בין השיחים, סמוך לביתו ברח' אסף 29 ברמת-גן. כאשר ביקשו ממנו, לטענתם, תעודה מזהה, טען בפניהם שהתעודה לא בידו והזמינם לביתו, שם הבטיח להציגה בפניהם, והשניים התלוו אליו לביתו. רס"ר דגי חיון רשם, סמוך לאחר האירוע, דוח פעולה בו תאר את שארע מיד עם כניסתו, יחד עם מפקח גוברין, לחדרו של נאשם 1, וחזר על תאור זה בעדותו בבית המשפט. על פי תיאורו, נכנס הנאשם, בעקבותיהם, לחדרו של נאשם 1, ובצעקות הטיח לעברם: "אז מה אם אתם שוטרים" "מי אתם שתיכנסו אליי הביתה" "אתם זבלים", אחז בידו הימנית, דחף אותו ולא הרפה. גם לאחר שהציג בפניו תעודת שוטר המשיך, שוב ושוב, לדחוף אותו ואת חברו מפקח דוד גוברין, לגדפם ולקללם. בשלב מסוים, תפס בידיו של הנאשם, ביקש ממפקח גוברין להחזיקו ונראה היה לו שהצליח להתגבר על אלימות הנאשם כלפיהם, אלא שאז התפרץ לעברם נאשם 1, ושני הנאשמים יחד המשיכו לתקוף אותם עד להגעת התגברות שהזעיקו. העד לא ניסה להפריז בעוצמת האלימות שהפגין כלפיהם הנאשם ואישר, לבקשת ב"כ הנאשם , שמדובר היה "במכות קטנות" ובדחיפות. מפקח גוברין לא רשם דו"ח פעולה מיד לאחר האירוע. רק שבועיים לאחריו הוזמן על ידי החוקר למסור את גרסתו, שנרשמה בהודעה שנמסרה מפיו. בהודעתו, כמו גם בעדותו בביהמ"ש, חזר, מפקח גוברין, בקווים כלליים, על גרסתו של רס"ר חיון, וליבת עדותו ועיקריה משתלבים בגרסתו, מאשרים ומחזקים אותה. בתארו את השתלשלות האירוע סיפר, שמיד משנכנסו, בעקבות נאשם 1, לאחד החדרים בדירה, על פי הזמנתו, על מנת שיציג בפניהם תעודה מזהה, הגיע הנאשם והחל לתקוף אותם בדחיפות, על אף שהזדהו בפניו כשוטרים באמצעות תעודה מזהה. בהמשך הצטרף לתקיפתם, בדחיפות וקללות, גם נאשם 1, והאירוע הסתיים רק לאחר שהגיע למקום צוות תגבור. לטענת ההגנה, הבלשים לא הוכיחו קיומו של חשד סביר, לביצוע עבירה על ידי נאשם 1, שהצדיק את כניסתם לבית הנאשם ובכל מקרה לא רק שהנאשם לא תקף את השוטרים, אלא, ההיפך הוא הנכון, הוא ובנו הותקפו על ידי השוטרים. לגרסת הנאשם, הבלשים דחפו אותו וזרקו אותו פנימה לתוך הבית, בתגובה לבקשתו שיוכיחו לו שהם שוטרים. משהבחין בכך בנו, נאשם 1, התפתחה מהומה במהלכה תקפו השוטרים את בנו והרביצו לו. על מנת להפריד, נכנס בין השוטרים לבנו, ובתגובה תקפו השוטרים גם אותו. לאחר שנפרסו בפניי ראיות התביעה וההגנה הגעתי למסקנה שהמאשימה הוכיחה, מעבר לכל ספק סביר, שכניסת השוטרים לבית הנאשם נעשתה כדין. אף אם ניתן לומר, שמעבר להתנהגות מחשידה של נאשם 1, לא היה לבלשים יסוד סביר להניח שהוא ביצע או עומד לבצע עבירה, באופן שאפשר להם להיכנס לביתו ללא הסכמתו, הרי שגרסתם של הבלשים, לפיה קיבלו את אישורו של נאשם 1 להיכנס לביתו, לא רק שלא נסתרה, אלא אף חוזקה, משנמנע הנאשם מלהביא לעדות את נאשם 1, על מנת לסתור טענתם. לא מצאתי גם לפקפק באמינות גרסתם של הבלשים על התנהגות הנאשם במהלך האירוע, בהיותה עקבית והגיונית, ומשלא נעשה כל ניסיון מצידם להעצים את חומרת מעשיו של הנאשם. לא נעלם מעיניי שמפקח גוברין מסר לראשונה את גרסתו כשבועיים לאחר האירוע, לבקשת החוקר. אולם, נוכח נסיבות המקרה התרשמתי שפרק זמן זה לא הקהה את זכרונו, ובעת מסירת הודעתו זכר את פרטי האירוע. מנגד, מצאתי שגרסאותיו של הנאשם היו מתפתלות ומתחמקות, הן בחקירותיו במשטרה והן בעדותו בבית המשפט, באופן שלא הותירו עליי רושם מהימן. די אם אתייחס להתפתלויותיו, במהלך מסירת העדות, לשאלה, באיזה שלב הבין שהאנשים שהתלוו לבנו הם שוטרים. בפתח חקירתו הראשית העיד שראה את בנו מגיע לכיוון הבית עם שוטרים, לבושי מדים, בהמשך ניסה לסגת מדבריו ולטעון שלא ידע שמדובר בשוטרים, מאחר שהגיעו בלבוש אזרחי. עם זאת, לא הכחיש שהציגו עצמם בפניו כאנשי משטרה, אך לטענתו ביקש מהם להוכיח אמיתות טענתם. גם כאן, הימנעות הנאשם מלהביא לעדות את בנו, נאשם 1, שהיה עד לאירועים ושותף להם, מחזקת את אמינות גרסת השוטרים על שאירע בתוך הדירה. 10. נוכח כל האמור לעיל, הגעתי למסקנה שהמאשימה הוכיחה, מעבר לכל ספק סביר, שהנאשם ביצע את העבירה של החזקת נכס שהושג בעוון, שיוחסה לו באישום הראשון, ואת העבירות שיוחסו לו באישום השני. לא נעלמה מעיניי טענת ב"כ הנאשם בסיכומיה, לפיה זנחה המאשימה בסיכומיה את העבירה של הכשלת שוטר לפי סעיף 275 לחוק העונשין. אמנם אין בסיכומי המאשימה התייחסות ישירה ומפורשת לעבירה זו, אולם מעובדות כתב האישום ניתן ללמוד שעבירה זו מיוחסת לנאשם, כמו גם לנאשם 1, מכח תקיפתם את השוטרים. עובדות כתב האישום מגלות, איפא, עבירה חמורה מזו שבה הואשמו הנאשם ונאשם 1 ויתכן שנכון היה להאשימם בעבירה של תקיפת שוטר בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 274(1) לחוק העונשין. עם זאת, משלא הואשם הנאשם בעבירה זו, אף שהיא עולה מעובדות כתב האישום והוכחה בראיות שהובאו בפניי, אמנע מהרשעתו בה, ואסתפק בהרשעתו בעבירה הפחותה בחומרתה, הדורשת קיומם של רק חלק מיסודות העבירה שהוכחה. 11. לאור כל האמור לעיל אני מרשיעה את הנאשם בעבירות כדלקמן: א. בעבירה של קבלת נכסים שהושגו בעוון - על פי סעיף 412 לחוק העונשין תשל"ז-1977 (להלן: "החוק") ב. בעבירה של תקיפת שוטר בשעת מילוי תפקידו - על פי סעיף 273 לחוק. ג. בעבירה של הפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו - על פי סעיף 275 לחוק. משפט פליליעוון