הקנס המוטל בהליך הביזיון על הממרה את צו בית המשפט, מטרתו אכיפתית ולא עונשית. מטרה זו דורשת, בראש ובראשונה, שהקנס או המאסר לא יהיו סמליים, אולם, באותו זמן, מטרה זאת דורשת גם שמידת ההכבדה או הקושי לא תחרוג מעל המידה הנחוצה כדי להשיג את הציות לצו. להלן פסק דין בנושא קנס על ביזיון בית משפט: פסק-דין השופט ד' חשין: 1. ביום 15.11.04, בתיק ה"פ 1199/04 של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, שהוגש נגד המערערים 1 ו-2, ניתן פסק דין (מפי כבוד סגן הנשיא י' זפט), לפיו נאסר על המערער 1 (המשיב 1 שם) לסחור בדרך כלשהי במוצרי חברת "לגרנד" הצרפתית, כלהלן: "לעבוד ו/או לייעץ ו/או להיות קשור בעסק ו/או בשותפות ו/או בתאגיד כלשהו המתחרה בתובעות בקשר עם מוצרי לגרנד ו/או לפעול כשכיר ו/או שותף ו/או בכל מעמד אחר בגוף ו/או בחברה המשווקת את מוצרי לגרנד בישראל, וכל זאת עד 29.7.05". כן נאסר בפסק הדין על המערערת 2 (המשיבה 2 שם): "להעסיק את פרידמן (משיב 1) או להשתמש בשירותיו בכל צורה שהיא בכל הנוגע לשיווק מוצרי לגרנד בישראל עד 29.7.05". שני צווי מניעה אלה, שניתנו במסגרת פסק הדין, יכונו להלן - הצו. 2. כעבור חצי שנה לערך, ביום 5.4.05, בתיק בש"א 4299/05, ניתנה החלטה בבקשה הראשונה לאכיפת הצו על-פי פקודת בזיון בית המשפט, שהוגשה נגד ארבעת המערערים שלפנינו (להלן - החלטת הבזיון הראשונה). באותה החלטה נקבע כי המערערים אכן הפרו את הצו, כי קיים חשש ממשי שאינם משלימים עם הצו וימשיכו להפר אותו אם לא תוטל עליהם סנקציה מרתיעה, ולפיכך גזר בית המשפט, על כל אחד מהם, קנס בסכום של 10,000 ש"ח לכל מקרה של הפרה עתידית של הצו. 3. כעבור 40 ימים לערך, ביום 17.5.05, הוגשה הבקשה השניה לאכיפת הצו, ובה התבקש בית המשפט לאכוף על המערערים 1 ו-3 ציות לצו בדרך של הטלת מאסר, ובנוסף להטיל על כל המערערים קנס משמעותי. במהלך הדיון בבקשה לא חזר עוד בא כוח המבקשות על הבקשה להטיל מאסר, אלא ביקש להטיל על המערערים קנס כבד, לפחות כמכפלת העסקאות שהוכחו בסכום הקנס שנקבע בהחלטת הבזיון הראשונה. בפסק דינו מיום 24.5.05 קיבל בית המשפט קמא את בקשתם האחרונה של המבקשים, באומרו: "המשיבים [המערערים שבפנינו] היו מודעים לחרב שהונפה מעליהם בהחלטת בית המשפט מ-5.4.05 [החלטת הבזיון הראשונה], ותג המחיר להפרות עתידיות הוצג בפניהם בדרך ברורה ופשוטה. עתה משנמצאו המשיבים מפירים את הצו, קבעו במו ידיהם את התוצאה. אם אינך אומר כן, גם ההחלטה מ-5.4.05 נמצאת מזולזלת". לאור דברים אלה, גזר בית המשפט על כל אחד מהמשיבים קנס בסך 180,000 ש"ח, ובמצטבר 720,000 ש"ח, וכן חייבם בהוצאות משפט בסך 50,000 ש"ח. 4. בערעורם מונים המערערים חמש טעויות שנפלו, לטענתם, בפסק דינו האחרון של בית המשפט קמא. טרם נפנה לדון בהן, נקדים ונאמר, על דרך ההכללה, כי לא נידרש לטענות שהמערערים לא העלו כלל, או שהעלו אך לא הביאו לגביהן ראיות, בפני הערכאה הדיונית, דוגמת טענות הרקע שבא כוחם הנוכחי של המערערים (שלא ייצגם בפני בית משפט קמא) העלה בפתח הדיון בערעור, כמו גם ב"פתח דבר" שהקדים להודעת הערעור. כן לא נידרש לטענות המכוונות לסתור ממצאים עובדתיים שנקבעו בפסק הדין הראשון (הצו) או בהחלטת הבזיון הראשונה (ההחלטה מיום 5.4.05). זאת, משום שמדובר בפסק דין ובהחלטה חלוטים, כך שהממצאים העובדתיים שנקבעו בגדרם מהווים פלוגתאות פסוקות, ובתורת שכאלה חל עליהם כלל השתק הפלוגתא מכוח עקרון מעשה בית דין, המונע מהמערערים את האפשרות לחזור ולהתדיין עליהם. ראו: נ' זלצמן, מעשה בית דין בהליך אזרחי (תשנ"א), עמ' 137-135. 5. הטעות הראשונה שנפלה בפסק הדין, אליבא דמערערים, היא, כי בעוד שבית המשפט קמא השית את פסק דינו האחרון על יסוד 17 תעודות משלוח וחשבונית אחת שהוצגו בפניו במהלך הדיון שהתקיים ביום 24.5.05, הרי שהעיון בשתיים מתוך תעודות המשלוח (מס' 2702 שהמערערים סימנו ד/1, ומס' 2305 שסימנו ד/4) מראה כי הן מתייחסות לסחר עם חברות שאינה חברת "לגרנד" הצרפתית, ואילו החשבונית (מס' 1410 שסימנו ד/17) מתייחסת לחלק מתעודות המשלוח הקודמות שהוגשו כמוצגים אחרים בפני בית המשפט קמא. מכאן, לטענתם, כי מספר ההפרות היה לכל היותר 15, ולא 18. אפילו נצא מן ההנחה כי צודקים המערערים בטענתם זו, אין בכך כדי להושיעם. ראשית, מן הבחינה הדיונית מנועים המערערים להעלות טענה זו לראשונה בערכאת הערעור, משלא העלוה בפני הערכאה הדיונית. שנית, מפסק דינו של בית המשפט קמא עולה כי הוא התבסס, בין השאר, על עדותו של מר מנשה אליפז, מנהל ובעלים של חברת "אלמוג טכנולוגיות בע"מ", בדבר 17 רכישות של מוצרי לגרנד שבוצעו בין 5.4.05 בשעה 12:30 לבין 15.5.05, בסכומים משמעותיים, וכן על ראיות אודות סחורה מתוצרת לגרנד שסיפקו המערערים לחברת "ח. ש. כ. ל. עבודות חשמל בע"מ", ביום 13.4.05, בסכום מאוד משמעותי. שלישית, בתום עדותו של מר אליפז עלה המערער 3 על דוכן העדים כדי להיחקר על תצהירו בניסיון להגן על גירסתו, אך בטרם נסתיימה חקירתו הודיע עו"ד גנס (שייצג את המערערים בביהמ"ש קמא) בזו הלשון: "בשלב זה מרשי מודים שנעשתה הפרה" (עמ' 8). על הודאה זו חזר גם במסגרת סיכומיו, באומרו - לאחר שב"כ המבקשות מצידו ביקש בסיכומיו להטיל קנס לפי 22 הפרות - כי "המשיבים הודו שהיתה הפרה". לאור האמור, ומשלא טענו המערערים בפני ביהמ"ש קמא למספר הפרות שונה מזה שנקבע בפסק הדין, לא ראינו מקום להתערב בכך. 6. הטעות השניה בפסק דינו של ביהמ"ש קמא, שהמערערים טוענים לה, עניינה במועדי ההפרה. לטענתם, החלטת הבזיון הראשונה ניתנה בהעדר הצדדים ביום 5.4.05, ולפיכך המערערים לא ידעו, ולא יכלו לדעת, באותו היום, כי הפרו את החלטת בית המשפט מאותו היום. "יתר על כן", טוענים הם, "למערערים נודע רק ביום 11.4.05, בדבר האיסור הקבוע בפסק הדין (החלטת הבזיון הראשונה - ד' ח'), וזאת לאחר קבלת פסק הדין, וקבלת ייעוץ משפטי מבאי כוחם הקודמים, אשר כלל הסבר למשמעות האיסור הקבוע בפסק הדין…". גם טענה זו דינה להידחות, מחמת אותו טעם. משהודו המשיבים בפני ביהמ"ש קמא כי הפרו את פסק הדין, מבלי להגביל את הודאתם למועדים מסוימים, אין לשעות היום לטענתם זו. עם זאת, נציין, כי לפי טענת המשיבים, שלא נסתרה, החלטת הבזיון הראשונה הומצאה לצדדים ביום נתינתה. בנקודה זו נדלג על הטעות השלישית והטעות הרביעית, שהמערערים מוצאים בפסק דינו של ביהמ"ש קמא, ונדון קודם בטעות החמישית. 7. הטעות החמישית בפסק הדין, שהמערערים טוענים לה, עניינה בהטלת קנס על כל ארבעת המערערים יחדיו. לטענתם, משקבע ביהמ"ש (בהחלטת הבזיון הראשונה) כי על המערערים ייגזר קנס בסך 10,000 ש"ח "לכל מקרה של הפרה עתידית", הקנס היה צריך להיות מוטל רק על המערער המפר, שהרי לא היתה זו כוונת ביהמ"ש "לקבוע מראש כי בגין הפרה אחת של מערער אחד, על כל המערערים יחדיו לשאת באחריות ובקנס מצטבר של 40,000 ש"ח בגין אותה ההפרה" (סעיף 57 להודעת הערעור; ההדגשות במקור). אף טענה זו אין בידינו לקבל, ושוב מחמת אותו טעם שכבר מנינו לעיל. בהודאתו בפני ביהמ"ש קמא, כי הצו אכן הופר, כרך ב"כ המשיבים את כולם יחדיו, מבלי להבדיל בין משיב למשיב לעניין הפרה זו או אחרת. 8. הטעות השלישית והטעות הרביעית שנפלו בפסק הדין, אליבא דמערערים, עניינן במידתיותו ובסבירותו של הקנס אשר הושת עליהם. המערערים טוענים, כי מטרתה של פקודת בזיון ביהמ"ש הינה אכיפתית ולא עונשית, וכי ביהמ"ש יכול וצריך היה להשיג את האכיפה באמצעות הטלת קנסות בסכומים נמוכים יותר. לעניין זה טוענים הם, כי לצורך קביעת קנס שתכליתו אכיפתית, נדרש ביהמ"ש לבחון את הערך הכלכלי של ההפרה. לטענתם, בענייננו, שעה שחלק מתעודות המשלוח מתייחסות לפריטים ששווים נמוך ביותר, לעיתים אף מתחת ל-200 ש"ח, קביעת קנס מצטבר של 40,000 ש"ח עבור כל הפרה, אינה סבירה ובלתי מידתית. כן טוענים הם, כי בעת הטלת הקנס, על בית המשפט להביא בחשבון שיקוליו את העובדה כי יתרת תקופת האכיפה ממועד מתן פסק הדין (24.5.05) ועד לתום תקופת ההגבלה עפ"י הצו (29.7.05) הינה קצרה מאוד - כחודשיים ימים. לטענתם, קנס אכיפתי המוטל לצורך מניעת ההתקשרות לתקופה קצרה זו, צריך שיהא נמוך בהרבה מהסכום אותו קבע בית המשפט - 720,000 ש"ח. 9. אכן, הקנס המוטל בהליך הביזיון על הממרה את צו בית המשפט, מטרתו אכיפתית ולא עונשית. "מטרה זו דורשת, בראש ובראשונה, שהקנס או המאסר לא יהיו סמליים ... אולם, באותו זמן, מטרה זאת דורשת גם שמידת ההכבדה או הקושי לא תחרוג מעל המידה הנחוצה כדי להשיג את הציות לצו" (השופט זמיר, בע"פ 8000/98 עו"ד יצחק מינא נ' שמואל ז'ובינו ואח', פ"ד נה(4) 481, 491). בענייננו, אין המדובר בהפרות של מה בכך. נהפוך הוא. המערערים שבו והמרו את פי ביהמ"ש, הן לפני החלטת הבזיון הראשונה והן לאחריה. גם לאחר שהוזהרו ע"י ביהמ"ש, בהחלטת הבזיון הראשונה, כי כל הפרה עתידית תביא להטלת קנס בסך 10,000 ש"ח על כל אחד מהם, לא נרתעו המערערים ולא עצרו בעד עצמם מלחזור ולהפר את צו ביהמ"ש פעם אחר פעם. התנהגות מזלזלת זו אכן הצדיקה הטלת קנס משמעותי ומרתיע על המערערים, כדי להבטיח את ציותם לצו ביהמ"ש, ולו גם לתקופת האכיפה הקצרה שנותרה עד לפקיעת תוקפו של הצו. זאת לשם שמירה על האינטרס הציבורי שבכיבוד צווי ביהמ"ש, כמו גם להגנה על האינטרס הפרטי של המשיבים שלפנינו באכיפת הצו שניתן לטובתם. מנגד, אין להתעלם מקביעתו של ביהמ"ש קמא, לפיה יש לראות את שתי החברות (המערערות 2 ו-4) "כיחידה כלכלית אחת" (עמ' 4 להחלטת הבזיון הראשונה) ה"פועלות במשותף לשיווק מוצרי לגרנד". כן אין להתעלם מכך שבסיכום החלטת הבזיון הראשונה כרך ביהמ"ש קמא את המערער 3 יחד עם המערערות 4-2. בנסיבות אלו, סברנו שיש מקום להפחית את הקנס, ולהעמידו על מחצית מהסכום אותו קבע ביהמ"ש קמא, באופן שמערער 1 ישלם לבדו קנס בסך 180,000 ש"ח, והמערערים האחרים ישלמו יחד ולחוד 180,000 ש"ח. 10. הערעור מתקבל בחלקו, כאמור בסעיף 9 לעיל. אין צו להוצאות. ביזיון בית המשפטקנס