בית המשפט הבוחן את שאלת קיומן של ראיות לכאורה לשם גיבושה של עילת מעצר נדרש לבחון אם קיים סיכוי סביר להרשעה על בסיס הראיות שהובאו בפניו, ככל שאלו תוכחנה במהלך המשפט. ככלל, בית המשפט אינו נדרש בשלב זה לבחינת מהימנותן של האמרות שבפניו, לבחינת סתירות בין העדים או לבחינת משקלן של הראיות. יחד עם זאת, על בית המשפט להתחשב גם בעוצמה הלכאורית של הראיות, וזאת על פניהן ומבלי להיכנס לשאלת המהימנות, על מנת לבחון הצדקתו של מעצר עד תום ההליכים, שהרי מעצר זה שולל את זכותו הבסיסית של אדם לחירות ולחופש תנועה, זכויות המוגנות בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. להלן החלטה בנושא ראיות לכאורה מעצר עד תום ההליכים: החלטה ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט ר' שפירא) להורות על מעצרו של עורר 1 עד תום ההליכים נגדו ולהותיר על כנם את תנאי מעצר הבית המלא של עורר 2 בבית דודו בכפר מג'דל כרום. העורר 1 מבקש לשחררו לחלופת מעצר, ואילו עורר 2 מבקש כי יתאפשר לו לצאת לעבודה בפיצרייה שבבעלות המשפחה בפיקוח ובתנאים שייקבעו. 1. כתב אישום שהוגש נגד העוררים מייחס להם עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, חבלה בכוונה מחמירה, החזקה ונשיאת נשק, החזקת סכין ואגרופן ואיומים. על-פי העובדות הנטענות בכתב האישום, קיים בין העוררים, אב ובנו, לבין עומר מטר (להלן: המתלונן), סכסוך. ביום 24.11.07, לאחר שהתנהלו בין המתלונן לבין הבן, עורר 2, חילופי דברים, קשרו העוררים קשר לפגוע במתלונן. הם הגיעו לאזור מגוריו של המתלונן ברכבו של העורר 1 כשהם מצוידים באקדח - אותו נשאו שלא כדין וללא רשות - וכן בסכינים ובאגרופן. המתלונן ובניו עמדו אותה עת מחוץ לביתם יחד עם אנשים נוספים. עורר 1 עצר את רכבו בסמוך לבית המתלונן והתנהל דין ודברים בין המתלונן ובניו לבין העוררים, אשר במהלכו בעט בנו של המתלונן ברכבו של עורר 1. העוררים המשיכו בנסיעה למקום סמוך, ואז עצרו וירדו מהרכב כשבידיהם האקדח והסכין, ותוך שעורר 2 מאיים על המתלונן כי ירצח אותו. על-פי הנטען, העוררים ירו כשבע יריות לעבר המתלונן ולעברם של בניו ושל יתר הנוכחים בחצר, אך אלו נמלטו מהמקום ולא נפגעו מהיריות בפועל. 2. בד בבד עם הגשת כתב אישום הוגשה בקשה למעצרו של העורר 1 עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. יובהר, כי מכיוון שהעורר 2 שוחרר עוד קודם לכן לחלופת מעצר, לא התבקש מעצרו מאחורי סורג ובריח. 3. בית המשפט המחוזי בחן את חומר החקירה והגיע לכלל מסקנה כי קיימות ראיות לכאורה המסבכות את העוררים במעשים המיוחסים להם בכתב האישום, ובהן עדויות המתלוננים, עדויות עדים שנכחו במקום בזמן האירוע וראיות חפציות שונות שנמצאו בזירה, לרבות כדור אקדח שנמצא ברכבו של עורר 1 וכן סכינים ואגרופן שנמצאו אף הם ברכב מבלי שהעוררים נתנו לכך הסבר. בית המשפט מצא כי סדרת העבירות המיוחסת לעוררים, עבירות אשר בוצעו לכאורה תוך נטילת החוק לידיים, מסכנת את שלום הציבור ואת בטחונו. עוד ציין, כי לכאורה העוררים ירו כדי לפגוע במתלונן במטרה ליישב סכסוך ביניהם, וזאת תוך הפגנת זלזול ואדישות לחיי בני אדם שנמצאו בסביבתם הקרובה. לנוכח האמור, סבר בית המשפט כי קיימת עילה למעצרם של העוררים בשל החשש למסוכנות, כאמור בסעיף 21(א)(1)(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: החוק) וכן בשל החשש לשיבוש מהלכי משפט, כאמור בסעיף 21(א)(1)(א) לחוק. לצד זאת, ובהתאם לסעיף 21(ב) לחוק, ביקש בית המשפט לבחון האם ניתן להורות על שחרורו של העורר 1 לחלופת מעצר. בעניין זה, מצא בית המשפט לאבחן בין עורר 1 לבין בנו, עורר 2, בעיקר בשל עברו הפלילי של עורר 1 הכולל 13 הרשעות קודמות, לעומת היעדר הרשעות קודמות בעברו של עורר 2. בית המשפט התרשם כי עורר 1, חרף חלוף הזמן מאז העבירה האחרונה שביצע, "מתקשה לכאורה לנטוש את שביל העבריינות", ובנסיבות אלו, על רקע רצף העבירות שביצע בעבר וחומרתן, ובשים לב לאופיו האלים של האירוע המיוחס לו, מצא כי יש צורך שהוא יישאר במעצר עד לתום ההליכים המתנהלים נגדו. לגבי עורר 2, קבע בית המשפט כי בשים לב לחלקו הנטען באירוע ולנסיבות האירוע, אין להקל בתנאי שחרורו. לאחר כל האמור, הוסיף בית המשפט כי "ככל שיחול כרסום בראיות אם לאחר קבלת חוות הדעת ממעבדת הנשק ואם לאחר שמיעת הראיות בתיק, פתוחה בפני המשיבים הדרך להגיש בקשה לעיון חוזר בהתאם לדין". על כך הערר שלפניי. 4. בא-כוח העוררים, אשר טען כל שניתן למרשיו, אינו חולק על כך שקיימות ראיות לכאורה נגדם אך מבקש לשכנע בחולשת הראיות בהבהירו כי מדובר בראיות "טכניות" ולא בראיות שעליהן ניתן יהיה לבסס הרשעה. הוא מבהיר כי עיקר הראיות מתבססות על עדויות בני משפחת המתלונן שלא סיפרו סיפור תואם וטוען כי קיימות בתיק עדויות המתארות את בני משפחת המתלונן מזוינים באלות, בקרשים ובאבנים, ושלפיהן המתלוננים הציבו מחסום כדי ללכוד את העוררים, אשר לא יכלו שלא לעבור ליד בית המתלוננים בדרכם לבית מגוריהם. הוא מדגיש גם כי איש לא נפגע באירוע וכי אין סימני ירייה - לא בבית המתלונן ולא ברכבו של עורר 1. לטענתו, לא יתכן כי נורו שבעה כדורים מאקדח מבלי שיישאר סימן כלשהו במקום. בהקשר זה טוען הסנגור כי המשטרה לא חיפשה ראיות ולא ערכה בדיקות, ובפרט כי לא נבדקו בגדי העוררים וממילא על כן לא נמצאו בהם שרידי ירי. הוא מודע לכך שבשיער ראשו של עורר 1 נמצאו שרידי ירי, אך סבור שיתכן וממצא זה יסודו בכך שנלקחה דגימת שיער מראשו על-ידי שוטר בתחנה מבלי שזה לבש כפפות לצורך כך. עוד סבור הסנגור כי היה על המשטרה לקחת טביעות אצבע מהתרמילים שנמצאו במקום. בנוסף, מלין הסנגור על כך שנגד בני משפחת המתלונן לא הוגש כתב אישום, ולדבריו, במצב זה הקרבנות הפכו למעשה לנאשמים, בעוד המעוולים האמיתיים הפכו לקרבנות. בהקשר זה מפנה הסנגור לקביעת בית המשפט קמא לפיה המתלונן ומשפחתו תקפו את העורר 2 ואת רכבם של העוררים, כפי שגם עולה לטענתו בבירור מחלק מהעדויות. לדבריו, לא קיים סכסוך בין המתלונן והעוררים ולא היה קשר ביניהם מזה שנים, ולמעשה מאז שהמתלונן, בהיותו ראש מועצה, פיטר את עורר 1 מעבודתו במועצה לפני שנים מספר. לטענתו, המתלונן הוא שהכה את עורר 2, זה האחרון הזמין את עורר 1 על מנת שיחלצו מהמצב, ומכאן ואילך התגלגלו הדברים כפי שהעוררים תיארו. לשיטת הסנגור, הניסיון של המתלונן ליצור מניע לירי הוא חסר בסיס. בנוסף מפנה הוא לכך שבדברי המתלונן וקרוביו קיימות סתירות, ומציין כי העדים האזרחים שאינם מקבוצת המתלונן לא תומכים בגרסתו, וכי לכל היותר - כך לגרסתם - שמעו יריות במקום. הסנגור טוען גם נגד עצם החיפוש שנערך ברכבו של עורר 1 ונגד האופן שבו נערך. אשר לנסיבותיהם האישיות של העוררים, מציין הסנגור כי עורר 1 הינו בן 50, אב לבן ובנות, וכי הוא אדם נורמטיבי המתפרנס מעבודתו כבעל פיצרייה. הרשעותיו האחרונות הן משנות ה-90 כאשר במשך כ-18 שנה לא עבר כל עבירה. אשר לעורר 2, מציין הסנגור כי הוא בחור צעיר נעדר הרשעות קודמות, וכי היה פעמיים קרבן לאלימות. הוא מטעים כי המשפחה כולה סובלת מהיותו של האב במעצר, וכי מצבה הכלכלי קשה ביותר בשל כך. לפיכך, מבקש הסנגור להורות על שחרורו של עורר 1 ממעצרו לחלופת מעצר וכן להקל בתנאי שחרורו של עורר 2 כך שיתאפשר לו לצאת למספר שעות בכל יום לעבודה בפיצרייה. 5. בא-כוח המשיבה מבהיר בתשובתו כי אין מחלוקת בין הצדדים לעניין הראיות עצמן, אלא אך באשר לעוצמתן. לטענתו, הראיות אינן "טכניות" כטענת הסנגור, אלא מדובר במארג ראיות המבסס את עובדות כתב האישום. לדבריו, עדויות המתלונן ובני משפחתו יוצרות תמונה ברורה של האירועים, אשר למולה הכחשות העוררים בלבד, כאשר עורר 1 טוען שלא ירה כלל. חיזוקים לעדויות המתלונן ובני משפחתו ניתן למצוא לדבריו בשרידי הירי שנמצאו בשערות ראשו של עורר 1, כמו גם במכוניתו, בה נמצאו חלקיקים אותם ניתן לזהות כשרידי ירי. בנוסף נטען כי במכונית נתפס כדור בקוטר 9 מ"מ, אשר סביר כי נורה מאקדחו של עורר 1, וכן נתפסו סכינים ואגרופן. במקום אותו תיארו המתלוננים כמקום הירי, נמצאו גם שלושה תרמילים של אקדח. מעבר לכך סבור בא-כוח המשיבה כי אין להתערב בהחלטת בית המשפט קמא. 6. כידוע, בית המשפט הבוחן את שאלת קיומן של ראיות לכאורה לשם גיבושה של עילת מעצר נדרש לבחון אם קיים סיכוי סביר להרשעה על בסיס הראיות שהובאו בפניו, ככל שאלו תוכחנה במהלך המשפט (בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל, פד"י נ(2) 133, 148 (1996)). ככלל, בית המשפט אינו נדרש בשלב זה לבחינת מהימנותן של האמרות שבפניו, לבחינת סתירות בין העדים או לבחינת משקלן של הראיות (בש"פ 4811/97 משה נ' מדינת ישראל, פד"י נא(3) 817 (1997); בש"פ 1572/05 זוארץ נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 10.4.2005)). יחד עם זאת, על בית המשפט להתחשב גם בעוצמה הלכאורית של הראיות, וזאת על פניהן ומבלי להיכנס לשאלת המהימנות, על מנת לבחון הצדקתו של מעצר עד תום ההליכים, שהרי מעצר זה שולל את זכותו הבסיסית של אדם לחירות ולחופש תנועה, זכויות המוגנות בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. 7. חומר הראיות שבידי המשיבה נבחן בקפידה על-ידי בית המשפט קמא והוצג גם בפניי. כבית המשפט המחוזי, שוכנעתי גם אני כי לגבי העוררים שניהם קיימות ראיות לכאורה המבססות את המיוחס להם בכתב האישום, ובהן הודעות המתלונן ובניו המספרים על היריות שירה לעברם עורר 1 כשלצידו עורר 2. כזכור, עוד סיפרו הם כי בנו של המתלונן בעט בדלת האחורית של רכבו של העורר 1, כי נורו בין חמש לשבע יריות, וכי בידי עורר 2 נראתה סכין כאשר ירד מהרכב עם עורר 1. התיאור בעיקרו - כפי שנמסר מפי המתלונן ומשפחתו - זהה. חלק מהם גם השתתפו בעימותים עם עורר 2 ועמדו על תאור זה של האירוע כפי שמסרו למשטרה מהשלב הראשון של חקירתם. המתלונן גם העלה אפשרות שהסיבה לירי היא העובדה שהביא לפיטוריו של עורר 1 מספר שנים קודם לכן, בהיותו ראש מועצה, והוסיף כי יש אנשים ש"מחממים" את העורר 1 נגדו. גרסת העוררים, כפי ששבו והבהירו אותה בחקירתם, היא כי לא קיים סכסוך בינם לבין המתלונן וכי ההתלקחות אירעה אך על רקע המפגש בין המתלונן לעורר 2 והעלבונות שהטיח המתלונן בעורר 2. לטענת עורר 2, המתלונן אף סטר לו על פניו ואיים כי ישלח אנשים שיהרגו אותו, ולכן ברח לכיוון מוסך בו מצא מחסה והגנה מפני המתלונן ובניו, אשר ביקשו לפגוע בו. המתלונן נחקר על הטענה בדבר הסטירה שסטר לעורר 2 והכחיש את הדברים. מכל מקום, וכפי שעולה מחומר הראיות, ככל הנראה אף המתלוננים תרמו להתלהטות הרוחות, לאיומים ולמכות. מטעם המשיבה נמסר בהקשר זה כי התנהלה חקירה גם נגד המתלוננים וכי התיק נגדם עדיין תלוי ועומד וטרם נתקבלה בו החלטה. 8. לעדויות השונות מתווספות גם הראיות החפציות שנמצאו בזירת האירוע, ובהן שלושה תרמילי אקדח שנמצאו במקום שבו, על-פי תיאורם של המתלוננים, אירע הירי; תרמיל שנמצא במכוניתו של עורר 1; שרידי הירי; וחוות-הדעת שהוצגה בפניי באשר לשרידי ירי שנמצאו בשערותיו של עורר 1, המסבכות אותו באירוע ומחייבות הסבר מצדו. הסנגור ניסה כאמור להעלות השערות בעניין שרידי הירי בשיערו של העורר. טענות מסוג זה מקומן להתברר במסגרת שמיעת הראיות בפני הערכאה הדיונית. בשלב זה, חוות-הדעת באשר לשרידי הירי שנמצאו בשערות ראשו של העורר 1 מהווה חיזוק משמעותי לעדויות המתלוננים, כשברקע גם חילופי הדברים, הקללות ויתכן גם הסטירה, שהיו בבחינת יריית הפתיחה למה שאירע לאחר מכן. עוד אזכיר את עדותו של כמיל כמאל נזאל (להלן: נזאל) אליה הפנו שני הצדדים, בציינם כי מדובר בחברו של עורר 2, שהיה אתו ועם חבר נוסף שעה שהמתלונן רצה - על-פי הנטען - להכות את עורר 2. גם לדבריו של נזאל, עורר 2 נכנס למוסך וביקש מחסה מפני המתלונן ובניו עד שאלה עזבו את המקום. אז הגיע עורר 1 ולקח את עורר 2 הביתה, כאשר בדרכם עברו ליד ביתו של המתלונן שיחד עם בניו ירד להכות את העוררים. כך מספר נזאל: "אבא של בכר ירד מהמכונית שלף אקדח והתחיל לירות עליהם, כמו שראיתי הם ירדו עם מקל מעץ אלה הם ברחו ואבא של בכר הלך". בהמשך הודעתו נשאל נזאל על האקדח ממנו ירה עורר 1. הוא השיב כי הוא לא ראה אותו, ובאשר לירי סיפר "הייתי רחוק מאוד אבל שמעתי רק קולות של ירי" והוסיף שלמעשה לא ראה אותו יורה. ברי כי לא ניתן בשלב זה להסיק מסקנות חד-משמעיות מעדותו של נזאל ולקבוע מדוע שינה מהדברים שאמר קודם לכן, כאשר לא נתן הסבר לכך בהודעתו. לא ניתן לקבוע שיש בדבריו כדי לחזק את עדויות המתלוננים באשר לירי, ויתכן גם טיעון לפיו יש בדבריו דווקא כדי להחליש את עדויות המתלוננים. מכל מקום, לא ניתן להכריע בדבר בשלב זה ובטרם נשמעו הראיות בתיק, והדעת נותנת כי הדברים יתבררו בהמשך במסגרת ההליך העיקרי. לראיות שפורטו יש להוסיף גם את הכחשתו של עורר 1 ואת העובדה כי לא נתן הסבר להימצאות הכדור במכוניתו, כמו גם להימצאותם של הסכין והאגרופן. אף לשרידי הירי בשערו לא ניתן הסבר מפיו. כאמור, המסקנה המתבקשת מעיון בחומר הינה כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית נגד העוררים, אשר אינה רק "טכנית" כטענת הסנגור. יחד עם זאת, לא ניתן להתעלם מטענת הסנגור לפיה העדים המתארים את הירי הם המתלוננים, טענה אשר המשקל שיש לתת לה ילובן ויתבהר וודאי במהלך חקירת העדים והטיעונים בבית המשפט. 9. אכן, מצוות סעיף 21(ב) לחוק המעצרים היא כי גם כאשר קיימת עילה למעצרו של נאשם יש לבחון האם ניתן לאיין מסוכנות זו בדרך שפגיעתה בחירותו פחותה. אם נאמר כי בכל מקרה של ביצוע עבירה חמורה המסקנה המתבקשת הינה כי מסוכנותו של הנאשם אינה מאפשרת שחרורו לחלופת מעצר, נמצאנו מרוקנים את חובת שקילת החלופה מתוכן. גם במקרה זה יש לבחון איפוא חלופת מעצר. בדיקת המסוכנות מחייבת בחינתם של שני היבטים: האחד עניינו במעשה. על בית המשפט לשקול האם המעשה מעלה חשש למעשים דומים מצדו של הנאשם. השני מתמקד בעושה. על בית המשפט לשקול האם נשקפת מהנאשם סכנה לציבור או ליחידיו (בש"פ 6700/04 מדינת ישראל נ' גרה (לא פורסמה, 19.7.2004)). אני מסכימה עם קביעתו של בית המשפט המחוזי כי העבירות בהן הואשמו העוררים, ובפרט הירי כלפי המתלוננים במקום ישוב, מעצם טבען קיימת בהן מסוכנות, וכי התנהגות מסוג זה יש בה כדי לסכן את שלום הציבור ואת בטחונו. יחד עם זאת, לא ניתן להתעלם מכך שעורר 1 הוזעק לסייע לבנו שנמלט מהמקום מחשש שיבולע לו על-ידי המתלונן. בהודעות המתלונן וקרוביו מצויה התשתית הראייתית העיקרית כנגד העורר 1, אשר תיבחן בבוא היום על-ידי הערכאה הדיונית, אך גם לשיטתם של המתלוננים לא קיים כיום סכסוך "פעיל" בינם לבין העוררים. בסיכומו של דבר, גם אם קיים סיכון מהעורר 1, והתרשמותי הינה כי הוא יותר מתגונן או מגונן על בנו מאשר תוקף - הגם שאין בכך כמובן כדי להפחית מחומרת מעשיו - הסיכון הוא כזה שניתן להפיגו בחלופת מעצר. בית המשפט המחוזי הביע אמנם גם חשש שעורר 1 ינסה להשפיע על עדים, ובמיוחד על המתלונן וקרוביו, אולם לא מצאתי בחומר הראיות בסיס לחשש זה, למעט האירוע והתלונות שנמסרו נגד העורר 1. בנסיבות אלו, בית המשפט המחוזי החמיר לטעמי עם עורר 1. הוא לא נתן את המשקל הראוי לעובדה כי עברו למעלה מ-18 שנה מאז צעד העורר ב"שביל העבריינות", כדברי בית המשפט, ולכך כי מאז הוא מפרנס את משפחתו ומנהל אורח חיים נורמטיבי. בהקשר זה יש להזכיר גם את אשתו של עורר 1, המשמשת כמורה בבית ספר תיכון, אשר יחד עמו פועלת לשמירת דרכה הנורמטיבית של המשפחה כולה. בנוסף, עורר 2, בנו, היה יחד עמו באירוע ושוחרר לחלופת מעצר. איני רואה סיבה לאבחנה ביניהם, וזאת במיוחד בהתחשב בכך שעורר 1 רחוק מזה זמן רב מדרך העבריינות וכאמור נגרר לאירוע כדי לסייע לבנו שהיה נתון במצוקה. לפיכך, אין לטעמי מניעה לבחון אפשרות לשחרורו לחלופת מעצר גם של עורר 1. 10. אשר על כן, התיק יוחזר לבית המשפט המחוזי לבחינת חלופת המעצר שהוצעה על-ידי עורר 1. חלופת המעצר תיבחן על-ידי שירות המבחן, וזה יגיש לבית המשפט המחוזי תסקיר המתייחס למסוכנותו של העורר 1 ולחלופה המוצעת בתוך 21 יום ממועד מתן החלטתי זו. אם ימצא בית המשפט המחוזי כי מדובר בחלופה הולמת, ישוחרר העורר 1 ממעצרו בתנאים שיקבע בית המשפט להנחת דעתו, כאשר בכל מקרה ישהה העורר בתנאי מעצר בית מלא ותחת פיקוח צמוד, ותוך שהתנאים שייקבעו יכללו גם ערבויות כספיות וקביעה לגבי המרחק שעל עורר 1 להימצא מהמתלוננים ולגבי מניעת כל קשר ביניהם. אשר לעורר 2, במסגרת התסקיר שיוגש, שירות המבחן יבחן ויביע עמדתו גם באשר לאפשרות חזרתו של העורר 2 לעבודה בפיצרייה המשפחתית, למשך מספר שעות בכל יום ותחת פיקוח צמוד של אחד מהמפקחים. אם ימצא בית המשפט המחוזי, בהתחשב בעמדת שירות המבחן כפי שתובא בפניו, כי ניתן לאפשר את יציאתו לעבודה, יקבע הוא את התנאים לכך. בכפוף לאמור, הערר מתקבל. למותר לציין כי עד למתן החלטה אחרת של בית המשפט המחוזי, יישאר עורר 1 במעצר וכן יעמדו בעינם תנאי מעצר הבית של עורר 2. ראיות לכאורהראיותמעצרמעצר עד תום ההליכים