להלן הכרעת דין בנושא שוד ורצח באשדוד: הכרעת דין השופט נ. הנדל: 1. המדינה מאשימה את הנאשם בביצוע עבירות של רצח, שוד בנסיבות מחמירות, החזקת סכין ושיבוש מהלכי משפט. על פי סיפור המעשה בכתב האישום נפגש הנאשם, יליד 1967, עם המנוח. השניים נסעו ברכבו של המנוח לגן ציבורי בסמוך לבית ספר תיכון באשדוד. בסמוך לשעה 12:25, בצהרי היום, דקר הנאשם את המנוח בסכין - שהחזיק שלא כדין - עשרים ושלוש פעמים במקומות שונים בגופו של המנוח, לרבות בחזהו, פניו, צווארו, גבו כתפיו וזרועותיו. לאחר מכן נטל הנאשם מכיסו של המנוח כסף מזומן בסך של כתשעת אלפים ש"ח וכשבע מאות דולר. הדקירות פגעו בין היתר בליבו ובריאותיו של המנוח וגרמו למותו. התביעה מייחסת לנאשם ביצוע רצח בדם קר, ותוך כדי ביצוע מעשה שוד. עוד נטען שלאחר ביצוע מעשים אלו השליך הנאשם את הסכין ואת גופייתו שהוכתמה בדם, בכוונה להעלים ראיות ולהכשיל חקירה. 2. הסניגורית הודיעה שהנאשם כופר בכל עובדות כתב האישום. ברם, גרסת הנאשם בבית המשפט, במענה לכתב האישום, הוצגה באופן הבא: "הנאשם פגש את המנוח ביום האירוע... הוא נסע יחד עם המנוח לפארק שם... המנוח הציע לו לשחק קלפים, הנאשם פנה אל המנוח ואמר לו שבקלפים שלו הוא לא משחק משום שהקלפים שלו מסומנים, המנוח התרגז שהנאשם קרא לו "רמאי" והתחיל לצעוק על הנאשם. ברגע הזה טוען הנאשם שעלה לו לראש ובראשו היה מין ערפל והוא לא זוכר מאומה והנאשם גם לא ראה אותו מת. הנאשם אומר שהדבר היחידי שהוא שומע זה שאשה צועקת והוא רואה דם, פצע למעשה ביד ימין ושידו הימנית של הנאשם מדממת. יותר מאוחר הוא הלך הביתה, והנאשם לא יודע איפה היה המנוח כאשר הוא הלך הביתה, הוא לא זוכר שהוא ראה את המנוח מתבוסס בדמו והוא לא זוכר שהמנוח נפגע בכלל. הדבר האחרון שהוא זוכר שאמר למנוח "תניח לי אני לא מרגיש טוב" ואז ראה איזשהוא ערפל והוא לא זוכר שום דבר מלבד האשה שצועקת" (עמ' 12 לפרוטוקול). יודגש כי עסקינן במענה הנאשם לכתב האישום, ולא באימרה שנמסרה מחוץ לכתלי בית המשפט. עדת התביעה המרכזית הינה נערה שהיתה בת כשש-עשרה שנים ביום האירוע. בהיותה בחצר בית הספר בו למדה, ראתה שני אנשים מתווכחים. היא זיהתה את המנוח, שהיה חבר של אביה. המעורב האחר עמד כשגבו אליה. גדר ברזל הפרידה בין המקום בו עמדה לבין המקום בו עמדו השניים, לא רחוק ממנה (ראה תצלום 17 בת/10, בו סימנה העדה את המיקום שלה ואת המיקום של המעורבים). לדבריה היה בין השניים ויכוח סוער ופתאום ראתה "משהו מנצנץ וקלטתי שזה סכין". היא הבינה מה עלול להתרחש ואף צעקה: "תעזרו לו תעזרו לו הוא הולך לרצוח אותו". בבית משפט מסרה העדה שאינה יכולה לזהות את המעורב אשר הוציא את הסכין. היא ראתה את האדם המעורב מתחיל לדקור את המנוח "בכל החלק הקדמי, בחזה, הבטן ממש... הוא כרע ברך כדי להתמקד בקטע של הבטן למטה". היא ראתה את להב הסכין, שלדבריה היה ממש ארוך. היא המשיכה לצעוק ולהזעיק עזרה באומרה: "תבואו מנסים לרצוח אותו" (עמ' 44 לפרוטוקול). לאחר שדקר את המנוח ברח האדם המעורב מהמקום. בחקירתה הנגדית התבקשה העדה להסביר מדוע במשטרה לא השתמשה במונח "ויכוח סוער", אלא רק מסרה שהשניים "התווכחו". בתשובתה אמרה העדה שאכן היה ויכוח סוער והאירוע גרם לה טראומה עד היום. כאן המקום לציין שמסופקני אם ניתן שלא לרחם על הנערה הצעירה בשל המצב אליו נקלעה. היא העידה בעודה מרכיבה משקפי שמש ועל ראשה מטפחת. זאת, כלשונה, "כדי שלא יזהו אותי... אני לא רוצה שהנאשם יראה אותי וינסה להתנקם בי אחרי העדות". ניתן להבין עד כמה לא ניתן להבין מה עובר על נערה בת שש-עשרה שמצויה בחצר בית הספר בו היא לומדת, ולפתע רואה ויכוח בין שני אנשים בוגרים המסתיים במותו של אדם אשר הכירה לפני כן. התרשמתי שהעדה היתה מעדיפה שלא להיות עדה - לא בזמן אמת ולא במהלך משפט. עם זאת בעדותה בבית המשפט ניסתה לדייק כמה שיותר. 3. השילוב של גרסת הנאשם, שהובאה לעיל, והתיאור שהובא מפי העדה, מבסס את המסקנה שהמנוח נדקר על ידי הנאשם. אכן, הנערה לא זיהתה את הדוקר, אך הנאשם שם את עצמו במקום בו התרחש מעשה האלימות, ועדות הנערה אינה משאירה מקום למעורבותו של אדם שלישי. עם זאת אוחזת הסניגוריה בפרטי התיאור של הנערה. האחרונה מסרה שהדוקר לבש בגדים כהים, היתה לו כיפה על הראש, והוא נמוך מהמנוח. כן נאמר על ידה שהסכין היתה ביד שמאל של הדוקר ושלדוקר היתה קרחת בחלק מהראש. הסניגורית הדגישה שהנאשם גבוה מהמנוח בכעשרה סנטימטרים ושאינו קרח. במהלך עדותו התבקש הנאשם לכתוב ביד שמאל וביד ימין בכדי להוכיח שידו החזקה היא יד ימין. עוד העידו הנאשם ושני עדי הגנה כי הנאשם אינו נוהג לחבוש כיפה, וכפי שמסר אחד מהם, אם הוא דתי זה רק בדת הנוצרית. הנאשם העיד שהוא נוצרי שמאמין באלהים ובישו, ושאף פעם לא חבש כיפה. מוכן אני להניח שהדוקר לא חבש כיפה, וכן עולה מהחומר שגובהו של הנאשם הינו 1.80 מטר, ואילו גובהו של המנוח 1.73 מטר. ואולם, אינני סבור שדיוקים אלה בעלי נפקות. בל נשכח שהנערה היתה עדה לחוויה קשה מבחינתה. כידוע, כאשר מוחו של האדם קולט מאורע בחושיו אין הוא דומה למצלמה או מחשב. הערכת גובה הינה גם עניין של זווית, ובכל מקרה אין טענה ששני המעורבים עמדו גב אל גב על קרקע ישרה. באשר לכיפה, הרי הניסיון מלמד שיש ואדם חובש כיפה ואחר לא רואה זאת ויש גם שנראה כי אדם חובש כיפה והדבר לא נכון. לגבי הקרחת של הנאשם, אין מחלוקת שהנאשם אינו בעל שער מלא. אין תשובה או נוסחה קבועה שבכוחה להשיב לשאלה מאיזו נקודה חוסר בשער הופך אדם לקרח. ברור שהנאשם מקריח ובקדקדו שערו דליל. נראה שהגדרתה של נערה בת שש-עשרה מהו קרח, עשויה להיות שונה מזו של אדם בגיל אחר. בכל מקרה, ניתן להיעזר ב-נ/7 וכן בהתרשמות ההרכב בעמ' 46 ו- 111 לפרוטוקול. עיון בעדות הנערה בבית המשפט מלמד שלא היתה בטוחה עד תום בנוגע ליד בה החזיק הדוקר את הסכין. וכן עולה שהנאשם לבש בגדים כהים בזמן המפגש עם המנוח. מושגי הגיל של נערה בת שש-עשרה יכולים להסביר מדוע היא העריכה במשטרה שהדוקר בן חמישים וחמש, על אף שבפועל היה בן שלושים ושש. בל נשכח שעל פי דברי העדה היא לא ראתה את פניו של הנאשם. בבית משפט הסבירה את הערכת הגיל בלשון זו: "זה בערך זה רק לפי מבנה הגוף וכל זה" (עמ' 49 לפרוטוקול). ברם, לא זה העיקר בהכרעת דין זו. כפי שצוין, הנאשם מסכים שהוא התווכח עם המנוח במקום ובזמן הרלוונטי, ומעדת הראייה אנו למדים שמעגל הויכוח היה מצומצם לשניים. זאת ועוד, וכפי שנראה, ישנם עדים נוספים, לרבות הנאשם עצמו שתומכים במסקנה שהשניים - המנוח והנאשם - ורק השניים, נטלו חלק בויכוח שהסתיים במותו של אחד מהם. 4. אשת המנוח העידה שביום פטירתו הוא קיבל טלפון בסמוך לשעה 11:30 בבוקר. היא שמעה את בעלה אומר: "איפה ניפגש גורמי". בהמשך היום ראתה פתק בכתב ידו של בעלה בו היה כתוב: "גורמי" ומספר טלפון נייד. היא התקשרה למספר הטלפון, והתברר שאשתו של הנאשם ענתה לה. אשת המנוח העידה שבאותו יום היה בחזקתו של בעלה כסף מזומן בסך שבע מאות דולר ותשעת אלפים ש"ח. היא מסרה שכארבעים וחמש דקות לאחר שבעלה יצא מהבית הגיע שוטר שמסר לה שבעלה היה מעורב בריב. בהמשך גילתה שהוא נפטר. אשת הנאשם העידה שבעלה יצא מהבית ביום האירוע. כשחזר ראתה אותו שוטף את ידיו. הוא היה לבוש בחליפה שחורה ומכנסיים שחורים, בלי חולצה. הוא הסביר שהיה בעיר, התרחשה קטטה בין החבר'ה והוא מסר את חולצתו לאחד המעורבים אשר חולצתו נקרעה. היא שמה לב שבעלה החליף את בגדיו השחורים, שם אותם בשקית, ויצא עם השקית מהבית. עובד בבית הספר התיכון באשדוד העיד במהלך המשפט. הוא שמע את צעקת הנערה: "תעזרו לי רוצחים אותו". הוא רץ לכיוון המקום בו ארע הריב וראה אדם שכוב על הרצפה ואדם אחר שכוב עליו. האחרון נמלט מהמקום. העד הצליח לראות שיש לו "קצת קרחת בפדחת". עוד מסר העד כי "תוך כדי ריצה ראיתי שהאדם שהיה על זה ששכוב ראיתי את היד של האיש הזה שהוא מושך אותו לאחור ונמלט" (עמ' 60 לפרוטוקול). הנאשם בחר להעיד. הוא עשה עלי רושם של אדם מניפולטיבי. הוא תיאר ויכוח סוער בינו לבין המנוח, אך אז לדבריו "יצאתי מההכרה התנתקתי מהמציאות". הנאשם הסביר שלפעמים הוא נופל קורבן למצב בו הוא מאבד ריכוז לגמרי ומתנתק מהסביבה. במקרה דנא, כך מסר, הדבר הראשון שהוא זוכר אחרי הניתוק זה הימצאותו באשדוד במקום לא מוכר לו בסביבה של בניינים נמוכים. הוא אישר שזרק את הגופיה שלבש, זאת "בגלל שהיתה מלוכלכת בדם ואני באופן פתולוגי לא סובל דם". הוא הרחיב וביאר שתגובה זו לדם מבוססת על דברים שכתובים בתנ"ך בספר שמות ובספר דברים, דהיינו שאסור לאכול את הדם כמרכיב במזון. הוא אישר את דברי אשתו שהוא המציא סיפור על ריב עם החבר'ה. לשאלה מדוע לא סיפר לאשתו כי התנתק מהמציאות, שהרי זו בעיה המוכרת לו, השיב: "באותו רגע פשוט לא חשבתי על זה". הוא הכחיש שגנב כסף מהמנוח. בחקירה הנגדית מסר כי סיים לימודי משפטים בגרוזיה. הוא אישר שכעס על המנוח על רקע דרישתו של המנוח לשחק בקלפים שלו. כן מסר שהמנוח דיבר אליו בגסות. הוא אישר שהיה מסתובב עם סכין. הוא מסר שזרק את בגדיו לאשפה, והוסיף שלמחרת האירוע זרק את נעליו רק משום שלחצו על רגליו. הוא תיאר שהיה מאושפז בבית חולים לפני מספר שנים. למחרת האירוע הוא אישפז את עצמו בבית חולים פסיכיאטרי. הוא הכחיש שעשה זאת בגלל השכלתו המשפטית - בכדי לבסס תשתית להתחמק מאחריות ועונש. עוד מסר שהרופא שטיפל בו יכול להעיד שהיו לו הזיות שמיעה וראיה. לא התרשמתי לחיוב מעדות הנאשם. נראה שניסה להתחמק מלב העניין באמתלה שלא היה בהכרה. ניכרת בעדותו מגמתיות להציג את עצמו כאדם שאינו מסוגל לבצע מעשה אלימות, וכאילו לא נכח מבחינת מודעות בשלבים האחרונים של האירוע. ברם, במשטרה העיד בצורה אחרת. לדוגמא, מסר שהיה לו דם על רגליו, מה שיכול להסביר מדוע זרק את נעליו (ראה ת/16א, עמ' 31). עוד מסר במשטרה שזרק את הגופיה ואת הסכין בדרך הביתה, אך אינו יודע היכן (שם, עמ' 51). בכל מקרה, כנראה שהנאשם אינטילגנט מכדי להתחמק יתר על המידה מגל הראיות סביבו, שכן במשטרה אף מסר "כנראה שזה אני" (ת/18, עמ' 11). המסקנה המתבקשת מתשובת הנאשם לכתב האישום, עדות הנערה ועדויותיהם של אשת המנוח, אשת הנאשם ועובד בית הספר, הינה שהנאשם, ורק הוא, הגורם אשר דקר את המנוח. חוות הדעת הפתולוגית משכילתנו שהמנוח נדקר עשרים ושלוש פעמים. התמונה המשתלבת של ראיות התביעה עם עדות הנאשם במשטרה ובבית המשפט, אינה מותירה ספק סביר בדבר האפשרות שהנאשם, ולא אחר, הוא שדקר את המנוח. בנקודה אחת חולק אני על עמדת התביעה. נטען שהוכח כי הנאשם גנב מכיסו של המנוח סכומי כסף מזומן. זאת על בסיס עדות עובד בית הספר שמסר, כאמור, "...ראיתי את היד של האיש הזה שהוא מושך אותו לאחור ונמלט". אין בכך להוכיח מעבר לכל ספק סביר שהנאשם הוציא כסף מכיסו של המנוח. עדי הראייה לא ראו כסף עובר מאדם לאדם. הרקע לאירוע לא בהכרח מצביע על כוונה לשדוד את המנוח. מהראיות מתברר שהויכוח נסוב סביב משחק קלפים. כמובן, יתכן שגם אם תוכניתו הראשונה של הנאשם לא היתה לשדוד את המנוח, הוא ניצל את ההזדמנות לאחר שדקר אותו, אך אין הוכחה לכך. אף ניתן לומר שאין הכרח לשער, ובודאי קשה להוכיח, כי לאחר שהנאשם דקר את המנוח עשרים ושלוש פעם - כאשר אין טענה שלפני המפגש היתה לנאשם תוכנית להביא למותו של המנוח - דווקא אז חשב על האפשרות של רווח כספי ממעשיו. 5. נותרה בחינת שפיותו של הנאשם ואחריותו הפלילית למעשיו. היה ונכונה טענת התובעת לפיה ניגש הנאשם לבית חולים פסיכיאטרי ואושפז, בכדי להתחמק מאחריותו למעשה, הרי יש בכך מן האירוניה. פנייה זו של הנאשם איפשרה עריכת חוות דעת של מומחה בדבר מצבו בסמוך לאירוע, חוות דעת אשר אינה מסייעת לנאשם. לשם הדיוק, נערכו שתי חוות דעת על ידי פסיכיאטר מטעם המרכז הרפואי לבריאות הנפש בבאר יעקב. חוות הדעת הראשונה נכתבה כחודש לאחר מועד ביצוע המעשים המיוחסים לנאשם. הוא נעצר כשמונה ימים לאחר הגעתו לבית החולים. בסיכום חוות דעת זו צויין שלפני כשמונה שנים החל הנאשם לפתח סימפטומים פסיכוטיים. לאחר עלייתו לארץ, בשנת 1999, עבר התקף פסיכוטי, אושפז ואובחן כלוקה בסכיזופרניה. בסיום חוות הדעת הראשונה נקבע שהנאשם כשיר לעמוד לדין במשפט זה. הפסיכיאטר הסביר שיוכל להשלים את חוות דעתו בנוגע למצב הנאשם בעת ביצוע המעשה רק לאחר הגשת כתב האישום. חוות הדעת השנייה נערכה כחודש לאחר שהוגש כתב האישום. הפסיכיאטר ציין שהנאשם אובחן בעבר כלוקה בסכיזופרניה שרידית (רזידואלית). הפרעה זו, הוסבר בחוות הדעת, "הינה שלב כרוני בהתפתחות ההפרעה הסכיזופרנית". עם זאת, הוסיף המומחה, "במהלך השנים האחרונות לא היתה השפעה להפרעות אלו על התנהגותו ולא נצפו אצלו התנהגויות מוזרות, מסוכנות או בחוסר שיפוט מוחלט, שיכלו להצביע על התעוררות פסיכוזה חריפה... ניתן ללמוד כי גם בתקופה שקדמה למעשה וגם בתקופה שלאחריו - התנהגותו היתה מאורגנת" (נ/6 עמ' 5). באשר לטענת הנאשם שאינו זוכר את האירוע, קו זה לא שיכנע את המומחה. נקבע כי "לא עלה כלל קיומו של קשר אפשרי בין ההפרעות המתוארות על ידו לבין מה שקרה בינו ובין המנוח". לסיכום נקבע שהנאשם לא זקוק לאישפוז פסיכיאטרי, אבל כן זקוק להמשך טיפול תרופתי, כאשר החזקתו יכולה להיות בכל מקום, לרבות בית מעצר או מאסר. יודגש שהנאשם לא הגיש חוות דעת מטעמו. התרשמתי במהלך עדותו שטענתו כי הוא לא זוכר מה שקרה, ושהתנתק מהאירוע ובמהלכו, נועדה לצרכי הגנה בהליך המשפטי, ואינה משקפת חווייה סובייקטיבית שעבר בפועל. צר לי לציין שהנאשם אכן סובל מבעיות נפשיות. יחד עם זה, יוצא שאין קשר בין אלה לבין המעשים החמורים המיוחסים לו. במובן זה מחלתו משמשת עבורו מקלט. עולה שהנאשם לא התנתק מבחינה קוגנטיבית בזמן האירוע אלא מנסה להתנתק מאחריותו לאירוע, לנוכח הבנתו את חומרת העניין. ברי שאדם הסובל ממחלת נפש בעוצמה זו או אחרת לא קונה לעצמו בכל עת ובכל מצב חסינות מאחריות בפלילים. מכאן, שהנאשם אינו זכאי לפטור מלא או חלקי מאחריות למעשיו בתיק זה בשל מצבו הנפשי. 6. הנושא האחרון הינו בחינת הסיווג המשפטי של מעשי הנאשם. הוא הואשם בעבירות של רצח, שוד, החזקת סכין ושיבוש מהלכי משפט. כבר ציינתי לעיל שאינני סבור שעבירת השוד הוכחה מבחינה עובדתית. בעניין עבירת שיבוש מהלכי משפט, עולה שהנאשם השליך את הסכין ואת גופייתו שהוכתמה בדם לאחר שדקר את המנוח. סעיף 244 לחוק העונשין קובע "העושה דבר בכוונה למנוע או להכשיל הליך שיפוטי... בין בהעלמת ראיות ובין בדרך אחרת..." עובר עבירה של שיבוש מהלכי משפט. הקשר הדברים מלמד שהנאשם חפץ להעלים ראיות בכדי שזרקור החקירה לא יופנה אליו. סעיף 186 עניינו החזקת סכין שלא כדין. אין מחלוקת שהנאשם החזיק סכין מחוץ לתחום ביתו, אותה סכין שבאמצעותה דקר את המנוח. לפי מרכיבי הסעיף, על המחזיק סכין להוכיח שההחזקה היתה למטרה כשרה. הנטל עובר איפוא אל הנאשם. הלה לא הוכיח שהחזיק בסכין למטרה כשרה. דבריו הכלליים לפיהם הוא מסתובב עם סכין מתארים מצב אך לא עולים לכדי מתן "תעודת הכשר". כמובן, עיקר תשומת הלב מופנה לעבירת הרצח. התביעה האשימה את הנאשם בביצוע עבירת רצח על פי שתי חלופות. האחת - סעיף 300(א)(2) - "גורם בכוונה תחילה למותו של אדם". האחרת - סעיף 300(א)(3) - "גורם במזיד למותו של אדם תוך ביצוע עבירה". משקבעתי כי לא הוכח מעבר לכל ספק סביר שהנאשם שדד את המנוח, הרי שהחלופה האחרונה אינה עומדת לתביעה. יש לשקול איפוא האם דקירת הנאשם את המנוח מהווה רצח בכוונה תחילה. החלופה של רצח בכוונה תחילה מקפלת בתוכה שלושה מרכיבים: החלטה להמית, הכנה והעדר קינטור. החלטה להמית נלמדת בדרך כלל מהנסיבות האופפות את אירוע ההמתה. הנאשם דקר את המנוח עשרים ושלוש פעמים באיזורים רגישים. כאמור, הנערה העידה שהנאשם "כרע ברך כדי להתמקד בקטע של הבטן למטה". ידו של הנאשם מהווה איפוא צוהר להתרחשות ליבו. על פי חוות דעת הפתולוג הנאשם דקר את המנוח בחזהו, בגבו, בפיטמה השמאלית, בשכם הימני, בפנים, בצוואר, בכתף ובאמה. הגיוון, המיקום והפעולה החוזרת, מוכיחים את כוונת הקטילה. הכנה מוגדרת בפסיקה כיסוד פיזי גרידא. הוצאת הסכין והרמתה מהוות הכנה על פי דרישות הדין. הקינטור הוא בעל שני ראשים - אובייקטיבי וסובייקטיבי. מעדות הנערה והנאשם מסתבר שהתנהל ויכוח על משחק קלפים, כאשר המנוח נעלב מהאשמה שהוא רמאי. כך או כך ויכוח על יושר במשחק קלפים רחוק ביותר מההגדרה של קינטור אובייקטיבי על פי אמות המידה של הפסיקה. הואיל וקינטור אובייקטיבי וקינטור סובייקטיבי הינם תנאים מצטברים לפי הפסיקה, פטור אני מלהידרש לסוגיית הרכיב הסובייקטיבי של הקינטור במקרה דנא. אוסיף שבכל מקרה גם עניין זה לא הוכח. מסקנתי איפוא שהתביעה הוכיחה כנדרש שהנאשם עבר עבירה של רצח בכוונה תחילה. 7. הייתי מציע לחברי ההרכב להרשיע את הנאשם בעבירות של רצח לפי סעיף 300(א)(2), החזקת סכין לפי סעיף 186(א) ושיבוש מהלכי משפט לפי סעיף 244. כן הייתי מציע לזכות את הנאשם מעבירת שוד לפי סעיף 402 מחמת הספק. כל הסעיפים לפי חוק העונשין התשל"ז - 1977. ­­ נ. הנדל - שופט כב' הנשיא י. פלפל: אני מסכים. י. פלפל - נשיא אב"ד כב' השופטת ר. יפה כ"ץ: אני מסכימה. ר. יפה כ"ץ -שופטת לכן הוחלט כאמור בפסק דינו של כב' השופט הנדל.משפט פלילישודרצח