להלן פסק דין בנושא שוחד מנהל בית קברות: פסק דין השופט ר. שפירא: 1. הרקע לערעור: בפנינו ערעורה של המדינה וכן ערעורו של הנאשם על פסק דינו של בית משפט השלום בעכו (כב' השופט ג'מיל נאסר) בת.פ. 1149/02 (להלן: "בימ"ש קמא"). ערעורה של המדינה מופנה כנגד קולת העונש שנגזר על הנאשם (להלן: "עשור") בגזר דינו של בימ"ש קמא מיום 7.7.05, אשר הושלם ביום 16.11.05. ערעורו של עשור מופנה הן כנגד הכרעת הדין מיום 21.9.04 והן כנגד גזר הדין. עשור הורשע בבימ"ש קמא בעבירות של שוחד, עבירה לפי סעיף 290 לחוק העונשין, התשל"ז - 1977 (להלן: "חוק העונשין") ושל קבלת דבר במרמה, עבירה לפי סעיף 415 לחוק העונשין. בגזר הדין גזר בימ"ש קמא על עשור עונשים של שישה חודשי מאסר בפועל שירוצו בעבודות שירות, 12 חודשי מאסר על תנאי לתקופה של 3 שנים וקנס בסך 10,000 ₪ או 60 ימי מאסר תמורתו. בימ"ש קמא קבע כי עשור, אשר בזמן הרלוונטי לכתב האישום עבד כמנהל בית העלמין בנהריה וכן היה עובד המועצה הדתית נהריה, ביצע בשני מקרים שונים עבירות של קבלת דבר במרמה ושוחד כאשר אישר מכירת חלקות קבר לאנשים שאינם זכאים לכך, תוך סילוף עובדות וייעוץ כיצד להערים ולשקר את המועצה הדתית, כל זאת בידיעה שהנתונים של האנשים שפנו אליו אינם מאפשרים קניית חלקות קבר, בשל מצוקת המקום בבית הקברות וכאשר הוא יודע כי אין לו סמכות למכור או לאשר מכירה של חלקות קבר וקיבל מהם כסף בתמורה לכך. 2. טענות הצדדים: המדינה טוענת כי בימ"ש קמא טעה בהטילו על עשור עונש של מאסר בעבודות שירות וכי העונש ההולם את מעשיו הינו מאסר ממושך לריצוי בפועל, בנוסף ליתר העונשים שהוטלו עליו בגזר הדין. לטענת המדינה, העונש שהושת על עשור אינו משקף כלל את חומרת העבירות בהן הורשע ויש בו משום זילות באושיות שלטון החוק ובמהות השירות הציבורי ואין בעונש שהוטל כדי לבטא מדיניות ענישה ראויה. עוד טוענת המדינה כי שגה בימ"ש קמא כשהעניק משקל לקולא לנסיבותיו האישיות של עשור, אשר ניצל את מעמדו כמנהל בית העלמין ועובד המועצה הדתית, זאת כאשר עבירות מסוג זה הן בגדר מכת מדינה ויש ללחום בהן באמצעות מאסרים ממושכים לריצוי בפועל. עשור טוען כי במסגרת תפקידו כמנהל בית העלמין בנהריה לא היה זה בסמכותו למכור חלקות קבר או לעזור לאזרחים לקנות חלקות אלה. לכן, לטענתו, לא ניתן היה להרשיעו בעבירה של קבלת שוחד. כן טוען הוא כי לא ניתן היה להרשיעו בעבירה של קבלת דבר במרמה משום שהוא לא טען טענה שאינה אמת, לא מסר מידע כוזב ולא הבטיח דבר בנוגע לחלקות הקבר וכן לא קיבל תמורה בעבור טענה כוזבת. עוד טוען עשור כי הוא הופלל על ידי קבלני מצבות, כי הכסף הוכנס לכיסו בכוח, למרות שלא מכר את חלקות הקבר ולא עזר לאיש לקנות את החלקות וכי הוא לא הבטיח כי יוכל למכור את החלקות או להשפיע על אחרים לעשות כן או ניסה להשפיע על אחרים לעשות כן. עשור טוען כי הדבר היחידי אשר ביצע הוא מתן יעוץ במסגרת תפקידו והפנייה למועצה הדתית לשם רכישת החלקות וכי הוא חשב שהכספים שניתנו לו היו כמתנה על כך שהתפלל עבור אותם אנשים שהיו מעוניינים ברכישת החלקות. בנוגע לעונש שהוטל עליו, טוען עשור כי הוא ניזוק קשות מניהול ההליך הפלילי כנגדו, הוא פוטר מעבודתו ואינו מצליח למצוא עבודה אחרת, הוא מתקשה לפרנס את משפחתו ברוכת הילדים והמקרה גרם לו לבושה ולכתם על שמו הטוב. 3. דיון: עשור מבקש כי נתערב בממצאיו של בימ"ש קמא לעניין ביצוען של העבירות על ידיו ולעניין מהימנותו ומהימנות הראיות שהובאו מטעם התביעה. ראשית יש לציין כי הכרעת הדין שניתנה על ידי בימ"ש קמא הינה מפורטת, מנומקת ומבוססת על הראיות שהובאו בפניו ואיני רואה כל מקום להתערב בקביעות המהימנות ובממצאים העובדתיים שקבע בימ"ש קמא. הכלל בעניין זה הינו כי ביהמ"ש שלערעור אינו מתערב בקביעות עובדתיות של הערכאה הראשונה, אלא במקרים חריגים. ראה לעניין זה ע"פ 3579/04, אפגאן נ. מדינת ישראל, פסק דינו של בית המשפט העליון מיום 27/12/04 (פורסם באתר האינטרנט של בתי המשפט), שם נאמר: "כלל הוא, כי בית-המשפט בשבתו כערכאת ערעור, אינו מתערב בקביעות העובדתיות של הערכאה הראשונה ששמעה את העדויות, התרשמה מהן באופן בלתי אמצעי, ובחנה אותן. לערכאה הראשונה יתרון על-פני ערכאת הערעור אשר העדויות החיות לא באו בפניה. יחד עם זאת אין זה כלל בל יעבור (ראה ע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(3) 769, 774; ע"פ 190/82 מרקוס נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(1) 225, 233; ע"פ 4977/92 ג'ברין נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(2) 690, 696; ע"פ 277/76 בוגנים נ' מדינת ישראל, פ"ד לא(1) 561, 563; דנ"פ 3489/93 אור נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(2) 661, 663) שכן: "יש שערכאת הערעור תתערב בממצאי מהימנות וזאת במקום שבו נעשתה טעות הנובעת מהתעלמות מגורמים שהיה מקום לייחס להם משקל, כגון סתירות בעדויות, תמיהות הנותרות ללא מענה ונתונים בעלי משקל". ראה לעניין זה גם: ע"פ 10596/03 גרגורי בשירוב נ' מדינת ישראל, תק-על 2006(2), 3068, עמ' 3075 (סעיף 12 לפסק הדין) שם פורטו החריגים להתערבות בית משפט של ערכאת ערעור בממצאי מהימנות, חריגים שאינם מתקימים במקרה שבפנינו. במקרה זה, סבור אני כי לא מתקיימים התנאים המצדיקים התערבות בקביעת מהימנות וממצאים עובדתיים. גרסתו של עשור נסתרה בבימ"ש קמא על ידי הראיות שהובאו מטעם המאשימה, הכוללות קלטות אודיו ווידאו אשר מתעדות את כל מהלך המקרה. הראיות שהוצגו בפני ביהמ"ש מלמדות כי עשור פעל באופן פלילי על מנת לאשר מכירת חלקות קבר לאנשים שאינם זכאים לכך, תוך סילוף עובדות ויעוץ כיצד להערים ולשקר את המועצה הדתית, כאשר הוא מודע לכך שאין לו סמכות למכור או לאשר מכירה, כפי שהעיד בעצמו. עוד הוכח כי עשור קיבל בתמורה לכך כספים וייעץ לאותם אנשים כיצד לזרז את ההליכים בקניית החלקות. על כן, אני סבור כי אין להתערב בממצאים העובדתיים שנקבעו על ידי בימ"ש קמא. באשר לעבירת השוחד סעיף 290 לחוק העונשין קובע כי "עובד הציבור הלוקח שוחד בעד פעולה הקשורה בתפקידו, דינו - מאסר שבע שנים או מאסר שבע שנים עם קנס עשרת אלפים לירות". כאמור, טוען עשור כי לא היה זה מתוקף תפקידו לאשר את מכירת החלקות ולכן אין המדובר בעבירה של שוחד. סעיף 294(ד) לחוק העונשין קובע כך : "(ד) במשפט על שוחד לא ייזקק בית המשפט לטענה - (1) שהיה פגם או פסול בהטלת התפקיד על הלוקח, במינויו או בבחירתו; (2) שהלוקח לא עשה או אף לא התכוון או לא היה מוסמך או רשאי לעשות את הפעולה". על כן, גם אם לא היה זה מסמכותו של עשור לאשר או להבטיח את מכירת החלקות, הרי שעל פי הראיות שהוצגו בפני בימ"ש קמא הוא הבטיח לסייע ברכישת החלקות בצורה יעילה וזריזה וקיבל כסף בתמורה לכך. לכן בוצעה על ידו עבירה של לקיחת שוחד. ראה לעניין זה את הדברים שנאמרו על ידי בימ"ש קמא לעניין זה וכן ראה: ע"פ 3165/97 יורם זילברמן נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(3), 465, עמ' 471-472; ע"פ 5889 ,5803/97 אלי כהן נ' מדינת ישראל, תק-על 98(1), 399, עמ' 400. בנוסף, בכך שעשור השיא עצה שבכוחה לזרז את הליך המכירה של החלקות, לקדם אותו או להוזיל את העלויות, גרם עשור לעיוות דין ולאפליה פסולה ומאחר שקיבל תמורה כספית לכך, ניתן לקבוע כי לקח שוחד בעד פעולה הקשורה בתפקידו. באשר לעבירה של קבלת דבר במרמה טוען עשור כי העבירה לא בוצעה משום שהוא לא טען טענה שאינה אמת, לא מסר מידע כוזב, לא הבטיח דבר בנוגע לחלקות הקבר וכן לא קיבל תמורה בעבור טענה כוזבת. כפי שקבע בימ"ש קמא, הוכח באופן ברור כי עשור הציג מצג שווא כאילו הוא יכול לגרום לכך שהמכירה של החלקות תתאפשר על ידי מעשים פסולים וכנגד כך קיבל את התמורה הכספית, זאת כאשר עשור ידע שאין ביכולתו למכור את החלקות או להביא לכך שהחלקות ימכרו לאותם אנשים. על כן, אין להתערב בקביעתו של בימ"ש קמא כי הוכח היסוד העובדתי של ביצוע העבירות המיוחסות לו בכתב האישום. באשר לרכיב היסוד הנפשי של העבירות, חזקה היא שעובד ציבור יודע שהנזקקים לשירותיו אינם נותנים לו טובות הנאה אלא כדי שיטה להם חסד במילוי תפקידו. ראה: ע"פ 621/78 יוסף אסא נ' מדינת ישראל, פ"ד לג(1), 75, עמ' 78-79; ע"פ 3165/97 יורם זילברמן נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(3), 465, עמ' 471-472; דנ"פ 6162/99 חיים בן עטר נ' מדינת ישראל, תק-על 2000(1), 146, עמ' 148; ע"פ 8027/04 שמעון אלגריסי נ' מדינת ישראל, תק-על 2006(1), 2530, עמ' 2542. במקרה זה אין ספק כי עשור ניצל את סמכותו ואת תפקידו לשם הפקת רווחים כספיים ובכך השתמש לרעה בתפקידו כאיש ציבור, דבר אשר מחמיר את המעשים שביצע עוד יותר. על כן, סבור אני כי המערער השתמש לרעה בסמכותו וכי התנהגותו פגעה בזכותו של הציבור מאחר שזכותו של כל אדם במדינת ישראל הינה שאיש ציבור לא יפעל כלפיהם בצורה המונעת משיקולים זרים. ראה: רע"פ 4121/02 מרדכי קרן נ' מדינת ישראל, תק-על 2002(2), 2449, עמ' 2450. אשר על כן אציע לחברי לקבוע כי הרשעתו של עשור בעבירות שיוחסו לו מבוססת כנדרש ואין להתערב בהכרעת דינו של בית משפט קמא. כאמור - מערערים שני הצדדים על העונש שנגזר על עשור. המדינה טוענת כי העונש קל ואינו משקף את חומרת העבירה. עשור מבקש כי בית המשפט יקל בעונשו בהתחשב בנסיבותיו האישיות. כאשר המדובר באיש ציבור, אשר פועל במסגרת תפקידו הציבורי ומבצע עבירות מסוג אלו בהן הורשע עשור, יש להחמיר בעונשים. לא ארחיב כאן בדבר חשיבות תקינות המנהל הציבורי וטוהר המידות של אנשי הציבור, המייצגים את המדינה בפני האזרח ואשר תפקידם לשרת את הציבור. אין לי אלא להסכים עם האמור בגזר דינו של בימ"ש קמא לעניין זה. עבירת השוחד היא מן העבירות החמורות ביותר במישור הציבורי, כך גם לעניין קבלת דבר במרמה על ידי עובד ציבור, ואין להירתע בנקיטת אמצעי ענישה קשים וחמורים. מידת האחריות המוטלת על עובדי הציבור הינה פעולה לטובת הציבור ובהתאם למדיניות עליה הם אמונים. קידום אינטרסים אישיים של עשור באמצעות שימוש בכוחו כמנהל בית העלמין מהווה סטייה מן הישר ועובדת היותו עובד ציבור מחמירה את העבירות אותן ביצע. על כן, יש להחמיר בענישה כאשר המדובר בעובד ציבור. מעשיו של עשור פגעו הן בזכויות הזכאים האמיתיים להיקבר בבית העלמין, זאת כאשר חלקות קבר נמסרו לכאלה שאינם זכאים, והן באמון הציבור בשירות הציבורי החיוני של שירותי הקבורה. ראה: רע"פ 10231/03 ציון קורן נ' מדינת ישראל, תק-על 2003(4), 480, עמ' 483; ע"פ 6033/03 שמעון בראון נ' מדינת ישראל, תק-על 2004(1), 3280, עמ' 3281. עם זאת, יש להתחשב בנסיבותיו האישיות של עשור, כפי שקבע בימ"ש קמא. מדובר באדם בן 45 ללא עבר פלילי בעבירות מסוג העבירות נשוא תיק זה, המפרנס משפחה מרובת ילדים. ממועד ביצוע העבירה ועד להגשת כתב האישום חלפו כשנתיים ועד למתן גזר הדין עוד כשלוש וחצי שנים. על זאת יש להוסיף כי בנוסף לענישה הפלילית נענש עשור כאשר פוטר מעבודתו, על כל המשתמע מכך. נציין עוד כי על אף שאין בכך כדי לגרוע מעצם ביצוע העבירה אביא בחשבון כי סכומי הכסף שקיבל, שלא כדין, היו זעומים. בנסיבות אלו, ועל אף שהעונש שנגזר על עשור אינו משקף את הענישה הראויה בעבירות מסוג זה, ורק בהתחשב בנסיבותיו האישיות, סבור אני כי האיזון שערך בית משפט קמא בדרך בה גזר את דינו הוא איזון ראוי ואציע לחברי שלא להתערב בגזר דינו של בית משפט קמא ולהשאיר את העונש, כפי שנקבע. 4. סיכום: אשר על כן, ומהטעמים שפורטו, אציע לחברי לדחות את ערעורה של המדינה וכן את ערעורו של עשור על כל חלקיו. אם תשמע דעתי תישאר בעינה הרשעתו של עשור וכן גזר דינו, הכל כמפורט בפסק דינו של בית משפט קמא. ר. שפירא, שופט השופט מ. נאמן [אב"ד]: אני מסכים. מ. נאמן, שופט [אב"ד] השופט מ. פינקלשטיין: אני מסכים. מ. פינקלשטיין, שופט הוחלט לדחות את שני הערעורים, כאמור בפסק דינו של כב' השופט ר. שפירא.שוחדבתי עלמין / בתי קברות