להלן הכרעת דין בנושא של החזקת סמים מסוכנים שלא לצריכה עצמית: הכרעת-דין 1. הנאשם מואשם בהחזקת סם מסוכן שלא לשימוש עצמי לפי ס' 7 (א)+(ג) רישא לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג - 1973 (להלן: "פקודת הסמים") . 2. על פי הנטען בכתב האישום, בתאריך 18.4.05, בשעה 17:10 או בסמוך לכך החזיק הנאשם, בביתו, בסם מסוכן מסוג קנבוס במשקל כולל של 401.776 גר' נטו, כשהוא מוטמן ב-4 מקומות על פי הפירוט הבא: 2.64 ג' נטו - בארון המטבח, 0.5066 ג' נטו - בחדר השינה, 361.67 ג' נטו - בארון בגג הבנין ו- 36.9 ג' נטו - על גג הבנין. 3. בהיפתח הדיון הודה הנאשם, באמצעות בא כוחו בהחזקת כל כמות הסם, שנתפסה בחיפוש בביתו, אך טען כי הסם נועד לשימושו העצמי. 4. לית מאן דפליג כי הנאשם החזיק בסם מסוג קנאבוס, בכמות היוצרת חזקה, על פי ס' 31 (3) לפקודת הסמים, כי הסם הוחזק על ידו, שלא לצריכה עצמית. 5. החזקה דלעיל היא חזקה שבחוק וככזו היא מטילה את נטל סתירתה על מי שהיא פועלת לחובתו, קרי: על הנאשם לעמוד בנטל הפרכת החזקה. מידת ההוכחה המוטלת על הנאשם: בסיכומיו ביקש הסניגור לגזור גזירה שווה מהוראת סעיף 34כ"ב(ב) לחוק העונשין ולקבוע כי די לו לנאשם אם יצליח לעורר ספק סביר באשר לתכלית החזקתו בסם, על מנת שתופרך החזקה הקבועה בסעיף 31 (3) לפקודת הסמים. דין טענה זו להידחות. החזקה, הקבועה בסעיף 31(3) לפקודת הסמים, היא חזקה יחסית, המבוססת על השערת המחוקק, כשהמחוקק עצמו מתיר להעמידה במבחן המציאות. מדובר בחזקה שבדין המעבירה את נטל הבאת הראיות ונטל השכנוע אל הנאשם. הנאשם יוצא ידי חובתו כאשר הוא מצליח לסתור את החזקה במידת השכנוע הדרושה כדי לזכות במשפט אזרחי, דהיינו: החזקה מטילה עליו את נטל השכנוע, במידה של הטיית מאזן ההסתברויות ולא די ביצירת ספק סביר. המלומד ש"ז פלר במאמרו "על הקטגוריות של החזקות", מחקרי משפט י"ג 2 (תשנ"ז), 357, מתייחס לחזקות היחסיות שבדין ומבהיר: "אשר לחזקות שבדין היחסיות, כלומר מן הסוג של praesumptio juris tantum שהחוק משווה להן משקל ראיתי סופי בכוח בהיעדר הפרכה, נטל ההפרכה מוטל, כמובן, על הנאשם:בבנטל זה כרוכה החובה 'להוכיח', שהפרזומפציה של המחוקק אינה עומדת במבחן המציאות למרות היותה מעוגנת בחוק. וככל נטל 'להוכיח' שמוטל על הנאשם, אמנם אין ההוכחה צריכה להסיר כל ספק בדבר מושאה, אך גם אין די ביצירת ספק בלבד. וכאן הבהרנו והוספנו כבר כי אם במסכת הראיות המצויות לנגד עיני השופט קיימות כאלה שיש בהן כדי להפריך את תקפות החזקה, הרי אין כל טעם לדרוש עוד יוזמה מיותרת מטעם הצד המעוניין להביאן שוב או לטעון להן כדי להשיג את אותה מטרה: השופט מצווה להידרש להן ולהכריע את הדין בהתאם למשמעותן. אשר לעניין דיות הראיות שיש בה כדי לסתור את חזקת המחוקק, היא צריכה לעמוד במבחן מאזן ההסתברויות לצד הפרכת החזקה". (שם בעמ' 371-372) לאחר תיקון מספר 39 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין") נקבע בסעיף 34 ה' לחוק כי: "מלבד אם נאמר בחיקוק אחרת, חזקה על מעשה שנעשה בתנאים שאין בהם סייג לאחריות פלילית." סעיף 34כב(ב) לחוק העונשין קובע את עוצמת הנטל המוטל על מי שמבקש להפריך את החזקה האמורה:נהאמורה "התעורר ספק סביר שמא קיים סייג לאחריות פלילית, והספק לא הוסר, יחול הסייג." קביעתה של דרך שונה להפרכת החזקה, הקבועה בסעיף 34ה' לחוק העונשין, אינה מכתיבה שינוי ההלכה הקשורה לחזקות אחרות מן הדין. גישת המחוקק בסעיף 34 כ"ב(ב) לחוק העונשין אינה מבטאת אלא את מדיניות המחוקק בכל הקשור להפרכת החזקה הקשורה להעדרם של סייגים לאחריות הפלילית, הא ותו לא! במאמרו הנ"ל מזכיר פרופ' פלר את הדין דלעיל, באשר להתגברות על החזקה הקבועה בסעיף 34 ה' לחוק העונשין, אך בד בבד הוא סוקר את דרך הפרכתן, כמצוטט לעיל, של החזקות האחרות שבדין. במילים אחרות, אף פרופ' פלר, ממנסחי ההצעה לתיקון מספר 39 לחוק העונשין, אינו רואה בתיקון משום שינוי המתקן את דרך הפרכתן של חזקות שבדין, זולת אם המחוקק עצמו מצא לנכון ליצור דרך מיוחדת להפרכתן של אותן חזקות. יתר על כן, גם לאחר תיקון מספר 39 לחוק העונשין, המשיכה פסיקת ביהמ"ש העליון לצאת מנקודת המוצא שחזקה שבחוק נסתרת באמצעות הטיית מאז ההסתברויות. כך למשל נפסק בשנת 1998 בע"פ 7475/95, 7480, 7481, 7598 מדינת ישראל נ' בן שטרית ואח', פ"ד נב(2), 385 מפי כב' השופט קדמי כי: "קביעתו של בית המשפט המחוזי, שלפיה אין בידו לקבוע 'בצורה נחרצת וחד משמעית' אם מקורם של הכספים הנ"ל בביצוע עבירה של עסקת סמים - אינה מספיקה להפרכת החזקה הקבועה בסעיף 31 (6) לפקודה. החזקה האמורה הינה 'חזקה שבחוק' שנטל הפרכתה על 'הנאשם' (המערערים במקרה דנא). וכידוע, אין 'הנאשם' יוצא ידי חובתו בעניין זה על ידי הקמת ספק בלבד, ועליו להוכיח את גירסתו ברמה של הטיית מאזן ההסתברויות לזכותו...". (שם בעמ' 409). האם עמד הנאשם בנטל השכנוע? הנאשם תאר בעדותו את שנות התמכרותו לסם, החל מהיותו נער כבן 15-16, ועד לגמילתו, כטענתו, כ-4 חודשים לאחר שנתפס וברשותו הסמים, כמתואר לעיל. כמו כן פרס את הסיבות שהביאו, לטענתו, להתגברות צריכת הסמים על ידו ואף הגיש אישור מהמרכז לטיפול בנפגעי סמים, במינהל השרותים החברתיים בעירית תל-אביב יפו, לפיו בתאריך 7.9.03 נרשם למרכז הגמילה והחל בתהליך טיפולי המיועד למניעת החזרה לשימוש בסמים. הנאשם כבן 24, אב לשלושה ילדים, סיפר בחקירתו כי התחתן בגיל 16, מנישואיו נולד לו ילד אחד ובשנת 2001 התגרש. לטענתו לאחר גירושיו התגברה צריכת הסמים על ידו והוא התחיל לעשן 30-50 גר' ביום. על פי טענתו נהג לעשן במהלך היום בתדירות של כל שעה-שעתיים, כמות של 3-4 גר' או 4-5 גר' בכל פעם, הן בשעות העבודה, מה שאילץ אותו לצאת כ-3-4 פעמים במהלך היום, ממקום עבודתו, כדי לעשן. והן לאחר שעות העבודה, כשחזר לביתו היה מעשן על גג ביתו, או ליד פתח ביתו או מאחורי הבית, אך לא בתוך הבית עקב התנגדות חברתו לחיים. לדבריו על אף התמכרותו הקשה והשימוש המסיבי בסמים, איש במקום עבודתו או בקרב חבריו לא ידע ולא היה ער לשימושו בסמים, הוא המשיך לתפקד כרגיל והיחידים שהיו שותפי סוד היו אמו וחברתו לחיים, אך גם הן לטענתו לא ידעו על עומק התמכרותו ותדירות שימושו בסם. הנאשם הוסיף וטען שעל אף השימוש הכבד בסמים, כטענתו, בתקופה הרלוונטית, הפסיק לעשן כ-3-4 חודשים אחרי המקרה, בסיוע המרכז לטיפול בנפגעי סמים ברח' שמחה בשכונת התקוה, וכי כיום כבר אינו משתמש כלל בסמים. הנאשם פירט בבית המשפט את מקורות הכנסתו שאיפשרו לו, לדבריו, את רכישת הסם ולטענתו היה נוהג לרכוש פעם ב-3 שבועות-חודש כחצי קילו סם מסוג חשיש בסכום של 500 ש"ח. לחיזוק טענתו כי נהג להשתמש בסמים, בתקופה אליה מתייחס כתב האישום, היפנה ב"כ הנאשם להודעת חברתו לחיים של הנאשם, גולייט דולי סופיר, אשר הוגשה בהסכמה, והעלה לעדות את אמו של הנאשם. חברתו של הנאשם סיפרה בהודעתה כי ידוע לה שהנאשם "מעשן סמים גראס", אך לא התייחסה בהודעתה לכמות הסם שנהג לעשן ולתדירות השימוש על ידו. אמו של הנאשם העידה שידוע לה שהנאשם החל לעשן סמים לאחר גירושיו והשתמש בסמים בערך 3 שנים. לטענתה ראתה אותו משתמש בביתה, כשעישן מול עיניה ובביתו הריחה כשעישן בשירותים ובאמבטיה (בכך סתרה את גרסת הנאשם לפיה לא נהג לעשן בתוך ביתו). גם האם לא נשאלה ולא העידה לגבי תדירות השימוש בסמים על ידי הנאשם וכמותם. מכל המקובץ עולה שגירסתו של הנאשם, על היקף השימוש בסמים על ידו, לא נתמכה על ידי כל ראיה נוספת. יתרה מכך, גירסתו של הנאשם, לגבי היקף השימוש וכמות הצריכה היומית שלו יחד עם תפקוד תקין בכל מישורי חייו האחרים, באופן שאיש מהסובבים אותו, במקום העבודה ובחיי החברה הרגילים שלו, לא היה ער להתמכרותו הקשה, אינה עומדת במבחן הסבירות. האישור, שהוגש לביהמ"ש על הליך הגמילה שעבר, יותר משהוא תומך בגירסת הנאשם הוא מפריכה. מהאישור ניתן ללמוד שהנאשם פנה לעזרת גורמי הטיפול בשלהי שנת 2003, כשנתיים לאחר גירושיו. עובדה זו מתיישבת עם גרסת הנאשם לפיה העמיק את התמכרותו לסם בעקבות המשבר בחיי נישואיו, דהיינו בין השנים 2001 עד 2003, שאז החל בהליך הגמילה. דא עקא התקופה הרלוונית לכתב האישום הינה תחילת-אמצע שנת 2005 וטענתו כי ניגמל משימוש בסם כ-4 חודשים לאחר תפיסת הסם בביתו, בסיוע מרכז הגמילה, הופרכה באמצעות האישור שהוגש, בו אין כל התייחסות לתקופה זו. האפשרות שהנאשם, שלטענתו היה משתמש כבד בסמים באותה תקופה, היה מצליח להיגמל ללא סיוע גורמי טיפול כ-4 חודשים לאחר שנתפס וברשותו הסם, לא רק שאינה הגיונית, אלא אף לא נטענה על ידי הנאשם. מכאן הגעתי למסקנה שגרסת הנאשם לגבי כמות הסם שצרך ותדירות השימוש בו, בתקופה הרלוונטית, לא רק שלא הוכחה, אלא הינה מופרכת, חסרת בסיס ואינה מתיישבת עם ההגיון והשכל הישר. גם טענתו לגבי מקורות הכנסתו שאיפשרו לו, לדבריו, רכישת הסם לצריכתו העצמית לא הוכחה. מעבר לעדות הנאשם לפיה, בתקופה בה נמצאו הסמים בביתו, לפניה ואחריה, עבד בנגריה במשך כשנה, לא הובאה כל ראיה לתמוך בגירסתו - לא עדות בעל הנגריה, חברים לעבודה או למיצער הגשת תלושי שכר. מעבר לכך, אליבא דגירסת חברתו של הנאשם, גוליט סופיר, עבד הנאשם באותה תקופה בשיפוצים באופן לא קבוע ולא בנגריה, כטענתו. לאור כל האמור לעיל, אינני נותנת אמון בגרסת הנאשם על כל רבדיה והגעתי למסקנה שאין בראיות שהובאו על ידו אפילו כדי לעורר ספק סביר לגבי יעוד הסמים שהוחזקו על ידו, לפחות ככל שזה מתייחס לסמים שהוחזקו על גג ביתו, וודאי לא כדי להטות את כפות המאזניים כדי הטיית מאזן ההסתברויות. הנאשם לא עמד בנטל השכנוע להפריך את החזקה, הקבועה בחוק, ולפיה הסם שנתפס, ולפחות ברובו, הוחזק על ידו שלא לשימושו העצמי. דיון ומסקנות: כמות הסם שהוחזקה על ידי הנאשם, מקימה, כאמור לעיל, את החזקה ולפיה הסם הוחזק על ידו שלא לשימושו העצמי. הנאשם לא עמד, כאמור לעיל, בנטל הפרכת החזקה. די היה בכך כדי להביא להרשעתו בעבירה שיוחסה לו. מעבר לנידרש אצביע על שתי ראיות נוספות, שהובאו על ידי המאשימה, שיש בהן, במכלול נסיבות המקרה, כדי לבסס את אשמתו של הנאשם, האחת אופן החזקת הסם על ידו - מוטמן ב-4 מקומות שונים, השניה התנהגותו במהלך החיפוש - כשעשה ככל שלאל ידו על מנת להכשיל את החיפוש. החל ממסירת הענף החשוד כסם מריחואנה, בתגובה לשאלת השוטר האם יש סמים במקום, המשך בטיעונו בפניו שהמפתחות שנמצאו, ושבסופו של יום פתחו את הארון על הגג ובו הסמים, הם של עסקו וכלה בנסיון הרחקתו מכמות סם נוספת שנמצאה על הגג. לסיכום, אני מוכנה לקבוע, שהנאשם הוכיח, שבתקופה הרלוונטית, השתמש בסמים מסוג קנביס, וכי הסמים שנתפסו בתוך ביתו, בכמויות הקטנות, הוחזקו על ידו לשימושו העצמי. יחד עם זאת, לאחר שקבעתי שהנאשם לא עמד בנטל להוכיח ולשכנע שצרך סמים בהיקף ובכמויות, כנטען על ידו, אני מוצאת לקבוע כי המאשימה הוכיחה, ברמת ההוכחה הנדרשת, מעבר לכל ספק סביר, שהסמים שהוחזקו על ידי הנאשם , על גג ביתו, הוחזקו על ידו שלא לשימושו העצמי. לאור כל האמור לעיל אני מרשיעה את הנאשם בעבירה של החזקת סמים מסוכנים שלא לצריכה עצמית, על פי סעיף 7(א)+(ג) רישא לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג-1973.החזקת סמיםסמים