תקיפה בתחנת דלק

להלן הכרעת דין בנושא תקיפה בתחנת דלק: הכרעת דין כתב האישום מייחס לנאשם עבירות של תקיפה הגורמת חבלה , תקיפה סתם והיזק בזדון. על פי הנטען, בתאריך 9.1.04, בתחנת הדלק ברח' אלוף שדה ברמת גן, על רקע עימות מילולי שהתגלע בין הנאשם לבין X (להלן: "תומר") בעט הנאשם ברכבו של תומר מסוג פיג'ו וגרם לעיקום פח הדלת. בהמשך לכך, כנטען, תקף הנאשם את אביו של תומר, (להלן: "רון") בכך שהכה מכת אגרוף בפניו ובעט בראשו וכן תקף את תומר בכך שבעט בבטנו. כתוצאה מתקיפת הנאשם, נגרמו לרון חבלות של ממש שהתבטאו בשטפי דם בפניו, נפיחות וכן שבר באפו. אין מחלוקת, כי ביום האירוע הגיעו בני משפחת X לתחנת הדלק האמורה במכונית מסוג פיג'ו 206 (להלן:"הפיג'ו"), שהייתה נהוגה בידי תומר. תוך כדי כך שהם מקבלים שירות בתחנת הדלק, הגיע לפתע הנאשם כשהוא נוהג את רכבו מסוג טנדר רנו (להלן:"הרנו"), עקף את שורת המכוניות שחיכו לתורם ונעמד לפני מכונית הפיג'ו, כשהוא חוסם בכך את דרך היציאה שלה מן התחנה. על רקע מעשה זה התפתח עימות מילולי בין הנאשם לבין תומר. הדעות חלוקות לגבי המשך השתלשלות האירועים, כאשר למול דברי בני משפחת X באומרם, שבתגובה להערה על התנהגותו של הנאשם, ניגש זה אל רכבם בעט ברכב ועיקם את הפח, התעמת עם תומר וכן תקף את רון, תוך שהוא גורם לו לשבר באפו, ניצבת כפירתו של הנאשם בטענה שהוא זה שהותקף על ידי תומר, תחילה בבעיטות ואחר כך באמצעות סכין, כאשר מעשיו הסתכמו רק בניסיון לגונן על עצמו. אשר לתקיפה כלפי רון, הרי שלדברי הנאשם, הוא כלל לא התקרב אל רון ולא נגע בו. לטענתו, לא מן הנמנע, שרון נחבל מידי אחד מהאנשים שניסו להפריד בינו לבין תומר. ראיות התביעה כללו את עדויותיהם של תומר, רון ואם המשפחה- מירי, וכן עדויותיהם של אברהם קורן, שהיה עד ראיה לחלקים מסוימים של האירוע ורס"מ יוחנן רונן, שהגיע לזירת האירוע לאחר המקרה ורשם דו"ח פעולה. כמו כן, הוגשו תעודת חדר מיון בהתייחס לפציעתו של רון וכן לוח תמונות לגבי הנזק לרכב. ראיות ההגנה כללו את עדות הנאשם וכן עדות אשתו שהייתה, על פי הנטען, עדת ראיה לתחילתו של האירוע. כמו כן הגיש הנאשם תמונות לגבי חתך באצבעו. לצורך הכרעת הדין יפורט בקצרה תוכן עדויותיהם של תומר X ושל הנאשם, כמי שנטלו חלק באירוע מראשיתו ועד סופו. עדות תומר X: לדברי תומר, כשבוע לפני האירוע הגיעו הוריו ארצה ממקום מושבם בקנדה כדי לבקרו וביום האירוע נסעו כולם יחד לארוחת צהריים משפחתית. בדרכם, הם נכנסו למלא דלק בתחנה ברח' האלוף שדה. במקום היה תור גדול של מכוניות שהמתינו למילוי דלק, אך הנאשם, במקום להמתין לתורו, בחר לעקוף את כל התור ולהעמיד את רכבו לפני רכבם. הנאשם החל למלא דלק במכוניתו, אלא שאז, לדברי תומר, הוא סיים את עיסוקיו בתחנת הדלק וביקש לנסוע מהמקום. פנייתו לנאשם להזיז את רכבו נתקלה בסירוב וגררה אחריה עימות מילולי שכלל קללות מצדו של הנאשם והשבה בקללות בשפה האנגלית מצדו. לדברי תומר, לפתע הגיע הנאשם בריצה אל מכוניתו ובעט בדלת הקדמית של הרכב תוך שהוא מעקם את הפח. או אז, יצא אביו מן הרכב בניסיון למנוע עימות ולהפריד בינו לבין הנאשם, ואז תקף הנאשם את אביו בכך שהכהו מכת אגרוף חזקה בפניו. לדברי תומר, בראותו את אביו, שהוא נכה צה"ל, מותקף בידי הנאשם ומתוך חשש שהנאשם עלול להכות גם את אמו, שפתחה אף היא את דלת הרכב כדי לצאת החוצה, הוא נתפס לבהלה, ניגש לרכבו, הוציא מתוך תא הכפפות סכין יפנית וכיוון אותה לעברו של הנאשם כאשר להבה עדיין סגור. לדברי תומר, באותו שלב ניגש אליו אחד האנשים שהיו במקום, בחור בשם אבי, ואמר לו שלא יהרוס את חייו בגלל אדם דוגמת הנאשם, נטל ממנו את הסכין והניחה בכיסו. באותו שלב הצליח העד להבחין, לדבריו, באביו כשהוא עדיין שרוע על הרצפה והנאשם בועט בראשו. לדברי העד, הוא ביקש ממאן דהוא להזעיק את המשטרה והזיז את רכבו הצידה לבקשת אנשי התחנה. בין לבין, החזיר אבי לעד את הסכין וזה, לדבריו, מחמת שלא ידע מה לעשות בה וגם מתוך חשש להסתבך, החליט להשליך את הסכין בין השיחים בקרבת מקום. תומר הוסיף וציין, כי בראותו את אביו שוכב על הרצפה הוא רץ לעברו ואז הנאשם בעט בבטנו. הייתה זו, לדבריו, בעיטה "לא רצינית" שלא גרמה לו לחבלה. העד שלל את האפשרות, כי הוא היה הראשון להתחיל בעימות הפיזי עם הנאשם וגם שלל את האפשרות שקילל אותו קללות גזעניות. עדות הנאשם: הנאשם אישר, כי אכן נעמד לפני רכבו של תומר כדי למלא דלק, אך לדבריו, באותו שלב, הלה עדין היה עסוק בבדיקת שמן ומים ולא עמד לעזוב את המקום. לדברי הנאשם, כאשר תומר רצה לנסוע מהמקום הוא ניסה לסייע בידו תוך שהוא מבקש מהרכב שעמד מאחורי הפיג'ו לזוז לאחור ולפנות דרך יציאה, אך תומר הגיב בתוקפנות, קילל ובעט לכיוונו, הגם שלא הצליח לפגוע בו. לדברי הנאשם, כל מעשיו הסתכמו בניסיון להגן על עצמו באופן פאסיבי מבלי להשיב על מכותיו של תומר. כל אותה עת, לדברי הנאשם, ישבו ברכבו אשתו ובתו ולא התערבו בנעשה. לדברי הנאשם, כאשר תומר ניסה לתקוף אותו, התקבצו ובאו אנשים אשר חצצו בין שניהם והרחיקו אותו מהמקום. לדבריו, בראותו את האנשים אוחזים בו הוא נמלא פחד ונלחץ מפני האפשרות שהם יפגעו בו והורה לאשתו ולבתו לברוח מהמקום. לדברי הנאשם, לא היה לו כל דין ודברים עם רון, הלה כלל לא היה מעורב בנעשה, ולכן, גם לא נוצרה הסיטואציה שהוא יתקוף אותו. לדברי הנאשם, בשלב כלשהו הוציא תומר סכין בצבע צהוב התקרב אליו כשהוא מניף את הסכין למולו. הנאשם ניסה, לדבריו, להגן על עצמו ואז נפל לאחור. כאשר הצליח להתרומם דקר אותו תומר באצבעו. הנאשם שלל את האפשרות שהכה את רון ולדבריו אפשר שהוא הותקף ונחבל בידי האנשים שהיו במקום וניסו להפריד בין הניצים. לדבריו, גם הוא עצמו נפגע מאותם אנשים בעת שאלה ניסו למשוך אותו לאחור. דיון ומסקנות: אומר כבר עתה, כי למשמע העדויות השונות אני נותנת אמון בגרסת בני משפחת X: תומר רון ומירי, ומעדיפה את דבריהם על פני גרסתו של הנאשם. בעוד גרסת בני משפחת X - בעיקר ככל שהדבר נוגע לגרימת הנזק לרכב ולתקיפתו של רון- הייתה גרסה הגיונית שהתיישבה עם מכללות העובדות האובייקטיביות ועם השכל הישר, הרי שגרסת הנאשם הייתה בלתי עקבית ובלתי הגיונית. הנאשם סתר עצמו יותר מפעם אחת, כפי שעוד יפורט בהמשך, והתקשה לתת הסברים ראויים שיוכלו להתמודד בהצלחה עם הראיות נגדו. נבחן כל אחת מהעבירות המיוחסות לנאשם בנפרד: ככל שהדבר נוגע למכה שנתן הנאשם לרכב הפיג'ו, מכה שגרמה לעיקום הפח, העידו בנושא תומר, רון ומירי X ודבריהם, האמינים כשלעצמם, מוצאים תימוכין הן בתצלומים ת/4 והן בעדותו של רס"מ יוחנן רונן, שהגיע לזירת האירוע והבחין בסימני המכה על הרכב (ראה דו"ח פעולה - ת/1). לא זו אף זו, כעולה מדו"ח הפעולה ת/1, הנאשם אישר באוזניו של יוחנן רונן שאכן בעט בדלת הפיג'ו וזאת, בניגוד גמור לגרסתו בבית המשפט. בהקשר זה ייאמר, כי עצם העובדה שהנאשם מצא לנכון להתכחש בעדותו לעובדות שבהן הודה בעצמו בהזדמנות קודמת, פוגמת באמינותו ומלמדת על ניסיון להרחיק עצמו מאחריות, על חשבון אמירת האמת. אשר לתקיפתו של רון: לא יכול להיות ויכוח, שאכן רון נפגע במהלך האירוע ונגרם שבר לאפו. הדברים משתקפים באופן ברור בעדויות השונות וגם בתעודה הרפואית שהתקבלה בעניינו. בהקשר זה ראוי להדגיש- לאור שאלה שהפנה הנאשם לרון במהלך חקירתו הנגדית, תוך הטלת ספק בממצאי התעודה הרפואית- כי אליבא האמור בתעודה הרפואית אכן נגרם לאחרון שבר באף. בתעודה הרפואית שורטט סימן הדומה לסולמית חצויה בקו, שהוא הסימן המקובל לציון שבר. השאלה הצריכה הכרעה היא, האם מי שהכה את רון וגרם את השבר באפו היה הנאשם, או שמא היה זה מי מהמתקהלים שהפרידו בין הניצים , כפי סברת הנאשם. בנושא זה נשמעו עדויותיהם הברורות של רון, תומר ומירי לפיהן הנאשם הוא מי שנתן מכת אגרוף בפניו של רון. עדים אלה העידו פוזיטיבית, כי הנאשם, ולא אף אחד אחר, הוא מי שחבט עם אגרופו בפניו של רון. עד התביעה אברהם קורן, הגם שאישר שראה את רון פצוע, לא ידע לומר כיצד הוכה ולא יכול היה לספק אינפורמציה רלוונטית בנקודה זה. בכל אופן, אין בגרסתו כדי לתמוך בדברי הנאשם, לפיהם ייתכן שהמעשה הוא תוצאה של חבלה מקרית מידי אחד מן העוברים ושבים. מראש, קשה להתייחס ברצינות לטענת הנאשם באומרו, כי אפשר והחבלה נגרמה באקראי על ידי אחד מהמתקהלים. לא רק שלאף אחד מהאנשים במקום לא הייתה סיבה להכות את רון או לחבול בו, הרי שגם לא הייתה סיבה לנסות ולהזיז אותו אחורה או להסיטו מן המקום. אין ויכוח שהעימות התרחש בעיקרו בין הנאשם לבין תומר ולכן, לכאורה, לא היה צורך למי מהמתקהלים להתקרב לרון או לטפל בהרחקתו. לא זו אף זו, על מנת שיישבר אפו של אדם צריכה להישלח לכיוונו מכה ישירה בעוצמה לא מבוטלת. פגיעה מסוג זה אינה נגרמת בעת שאנשים מבקשים להרגיע את הרוחות ולמנוע אלימות. בעוד שסברת הנאשם, כי השבר באפו של רון נגרם כתוצאה מפגיעה אקראית, היא סברה שקשה הגיונית לקבלה, הרי שמנגד, לא מצאתי כל סיבה שלא להאמין לדברי עדי התביעה באומרם שהיה זה מעשה מכוון מידי הנאשם. ביודענו שהנאשם היה מעורב בעימות עם בני המשפחה, כי היה נסער ואפילו קילל וספג קללות, לא מן הנמנע שנגרר גם לאקט פיזי דוגמת זה שקרה. עיון בגרסת הנאשם מראה, כי הוא לא היה עקבי בעת שהתייחס למעורבותו של רון באירוע. ניכר, כי מתוך ניסיון להרחיק עצמו מביצוע מעשה התקיפה בכל מחיר, הוא מסר גרסאות סותרות לגבי מעורבותו של רון, גרסאות, שקשה ליישב ביניהן. כך למשל, מתוך השאלות ששאל הנאשם את רון בחקירה נגדית ניתן היה להבין לכאורה, כי לדידו, רון בכלל לא עמד בסמוך למקום העימות ולא נטל חלק באירוע גופו (עמ' 6 ש' 11-12). כך ניתן היה להבין גם מן השאלות ששאל הנאשם את מירי X בהטיחו בפניה, שגם היא וגם בעלה לא היו בקרבת מקום (עמ' 19 ש' 8). דא עקא, שבהודעתו במשטרה- בניגוד גמור לגרסתו בבית המשפט- אישר הנאשם את מעורבותו של רון ואפילו ייחס לו אקט של קפיצה על מכסה המנוע של מכוניתו (ת/3 עמ' 2 ש' 10). בהודעתו במשטרה, הנאשם אומנם לא הודה שתקף את רון, אך לא יכול להיות ספק מדבריו בדבר נוכחותו במקום ובדבר מעורבותו באירוע. חוסר עקביות זה אומר דרשני ומחזק את האמון בגרסת עדי התביעה. אשר לעימות עם תומר: הנאשם, בעדותו בבית המשפט, ניסה להציג תמונה כאילו כבר בהתחלה הותקף על ידי תומר בבעיטות (שלא הצליחו לפגוע בו) בעוד הוא מנסה אך ורק להגן על עצמו מבלי להשיב על מכותיו. דבריו אלה של הנאשם אינם מתיישבים לוגית עם אמירות אחרות בעדותו, לפיהן, בתגובה לבעיטות שבעט בו תומר, אחזו בו אנשים וניסו להפריד בינו לבין תומר. אותם אנשים לדבריו הלחיצו אותו עד כדי כך שהוא נתקף בפחד שמא בדעתם לפגוע בו והוא הורה לאשתו ובתו לעזוב את המקום. אם אכן כטענת הנאשם הוא היה הצד המותקף והנבעט מדוע היו צריכים האנשים לאחוז דווקא בו? אם אכן הוא היה האדם המותקף, האם לא היה הגיוני להניח שאותם אנשים ייחלצו לעזרתו ויגנו עליו? מדוע היה עליו לחשוב שהאנשים, שהם אנשים זרים לעימות, דווקא חברו נגדו ועלולים להכותו? אין זאת אלא, שהנאשם לא היה צד פאסיבי בעימות, הוא הפעיל אלימות מצדו ויצר את הרושם, כי ראוי להגן מפניו ולא להגן עליו. לא זו אף זו, עיון בהודעת הנאשם בבית המשפט מגלה תמונה השונה לחלוטין מאותה גרסה שמסר בבית המשפט. לא רק שהנאשם לא סיפר שתומר בעט בו, או גרם לנפילתו ארצה, אלא שלשאלת החוקרת אם הותקף על ידי מישהו בתחנת הדלק, הוא ענה : "אני לא זוכר שהאבא או הילד הביאו לי מכות, אני זוכר שאנשים הפרידו שהוא לא ידקור אותי" (עמ' 2 ש' 30). עיננו הרואות, שלמעט אותו איום בסכין- שעליו ידובר בהמשך- הדגיש הנאשם, כי לא הותקף על ידי תומר או אביו. בגרסת הנאשם אין זכר לאותם בעיטות כביכול שבעט בו תומר, לטענתו. תומר לא הכחיש, שאכן בשלב מסוים, הוא הוציא סכין מתוך מכוניתו מחמת שנבהל מהתנהגותו של הנאשם, אך לדבריו, הוא לא עשה שימוש בסכין והוא אפילו לא הוציא אותה מנדנה. מנגד העיד הנאשם בבית המשפט כי לא רק זאת שתומר איים עליו באמצעות הסכין אלא שהוא אף נפל ארצה ונחתך באצבעו מן הסכין. גם הפעם נקל היה להיווכח כי הנאשם לא היה עקבי בגרסתו. מתוך רצון להגזים ולאדיר את עוצמת הפגיעה בו, נולדה לפתע הגרסה שהוא נפל ארצה, גרסה שלא מצאה ביטוי בהודעתו במשטרה. הנאשם אומנם טען בפני החוקרת כי נחתך על ידי הסכין באחת מאצבעותיו ביד ימין, אך לא נמצא זכר לתיאור אותו מסר בבית המשפט בדבר נפילתו ארצה. למותר לציין, כי גרסה זו גם לא הוצגה בפני איש מעדי התביעה על מנת שתזכה לאימוץ או אישור. אם לא די בכל אלה, נקל היה להתרשם למקרא הודעת הנאשם, כי החוקרת התקשתה לאשר או לתמוך בדברי הנאשם לגבי אותה חבלה באצבע. החוקרת ציינה, כי הנאשם הצביע על חתך קל באצבע האמצעית, אך הוסיפה, היא לא הבחינה בדימום כלשהו, בבחינת שהחבלה לא נראתה חבלה טרייה. בהמשך טרחה החוקרת לציין, כי בעת שהנאשם דיבר עמה הוא נופף בידיו ותוך כדי כך קיבל מכה. עוד ציינה בהמשך, כי הנאשם דיבר בקול רם ונראה לה בריא לחלוטין (ראה עמ' 2 ש' 33). יהא אשר יהא, גם אם אוים הנאשם באמצעות הסכין וגם אם נניח לטובתו כי נחתך באצבעו בגללה, ברי שהוא אינו טוען, כי בשל כך עומדת לו טענה של הגנה עצמית. הנאשם אינו מאשר כי תקף או פגע במי מעדי התביעה ולכן גם אינו טוען כי פעל בנסיבות של הגנה עצמית. אין גם ספק, כי ככל שהדבר נוגע לתקיפה שביצע הנאשם כלפי רון, אין קשר לאותה סכין. מכאן, שלעניין הסכין ועד כמה נעשה בה שימוש מצדו של תומר, אין כל נפקות לשאלת אשמתו של הנאשם. למרות כל האמור לעיל, איני רואה מקום להרשיע את הנאשם במעשה תקיפה כלפי תומר. ככל שניתן לראות, עדותו של תומר בהתייחס למכה שלכאורה הכה הנאשם בבטנו, הייתה עדות לאקונית נעדרת כל פירוט. העד "נזכר" באותה בעיטה בשולי עדותו תוך שהוא מוסיף ומדגיש מיוזמתו, כי הייתה זו מכה "לא רצינית", כלשונו. הבעיטה אירעה, לדבריו, בעת שהוא רץ לעבר אביו שהיה שרוע על הרצפה, חבול. על בעיטה זו לא יכול היה להעיד איש מעדי התביעה האחרים. במצב דברים זה מתעורר ספק בעיני לגבי אשמת הנאשם. יתכן שדבריו הלאקוניים של תומר הם תוצאה מכך שגם הוא לא ייחס חשיבות רבה מידי לאותה בעיטה, בבחינת שהייתה זו גם לדידו ספק בעיטה מכוונת ספק מעשה לא מכוון. יתכן גם, שדבריו המעורפלים נועדו להסוות את העובדה שהבעיטה קרתה בשלב שבו כבר הייתה בידו סכין שיחד עמה הוא התקרב לעבר הנאשם. דברים אלה מתקשרים לעובדה שאליבא דבריו של תומר הוא נטל את הסכין למראה אביו החבול, בטרם לכאורה שהתקרב אל אביו. אם כך הם פני הדברים, הרי שלא מן הנמנע, שלו טען זאת הייתה, עומדת לנאשם טענה של הגנה עצמית בגין מעשה זה. הזהירות מחייבת לדעתי את זיכויו של הנאשם מעבירה זו. יש להוסיף עוד לגבי עדת ההגנה, גב' אתרי נמטלי, שהיא אשת הנאשם. בניגוד לטענת הנאשם בבית המשפט באומרו כי באירוע נכחו אשתו ובתו הקטנה, הרי שבהודעתו במשטרה הנאשם לא הזכיר אפשרות זו ולו ברמז. באופן תמוה, בהודעה במשטרה מסר הנאשם כי ברכבו ישבו "שתי בחורות". הסבריו של הנאשם, כי הסתיר מידיעת השוטרים את זהות אשתו משום שביכר לא לערב אותה ולא להטריחה למסור הודעה במשטרה, הם הסברים שקשה לתת בהם אמון. אחת משתיים: או שאשת הנאשם כלל לא נכחה במקום והגרסה לפיה הייתה עדה לאירוע נולדה לצורכי המשפט על מנת שתוכל לשמש עדה מטעמו של הנאשם, או שאם אכן הייתה במקום- הנאשם הבין, כי אם תמסור גרסת אמת במשטרה, גרסה זו לא תוכל לפעול לטובתו. במצב כזה, הנאשם אכן העדיף לחסוך מאשתו את ההסתבכות במסירת הודעת שקר. קשה להאמין, שאילו אשת הנאשם נכחה במקום ויכלה באמת לסייע לנאשם על ידי חילוצו מאשמה- היה הנאשם מעדיף לטעון בכזב ששתי בחורות היו עמו ברכב רק כדי לחסוך מאשתו את הטרחה להתייצב במשטרה. קשה גם שלא לתמוה, כיצד זה, אם אשת הנאשם נכחה במקום, היא הייתה נכונה לעזוב את המקום בעיצומו של האירוע בהותירה את בעלה להתמודד בעצמו עם תוקפיו ועם הסיטואציה הלא נעימה. בהקשר זה לא למיותר לציין, כי דווקא הגרסה שמסר הנאשם במשטרה מוצאת תימוכין בדבריו של תומר שהזכיר אף הוא שברכב הנאשם ישבו שתי בחורות. יש להניח כי אילו ראה תומר אישה וילדה, לא היה מכנה אותן "שתי בחורות". תמיהות אלה מתיישבות היטב עם ההססנות שליוותה את הנאשם טרם החליט להעיד את אשתו כעדה מטעמו. הנאשם נראה כמי שעושה טובה לבית המשפט בכך שהוא מזמין את אשתו כעדה והרושם שהתקבל היה, שהוא ממש נגרר לעשות כן כמי שכפאו שד (ראה עמ' 24 ש' 18). כל אלה מטילים צל כבד על עדות אשת הנאשם. לא רק שמדובר בגרסה כבושה שלא נמסרה בזמן אמת במשטרה, אלא שספק בעיני בכלל אם אשת הנאשם הייתה במקום האירוע. לא זו אף זו, עיון בעדותה של גב' נמטלי מלמד, כי לגרסתה , היא נכחה במקום זמן קצר בלבד כאשר את עיקר ההתרחשות היא לא ראתה. לא היה בעדותה בלאו הכי כדי להועיל לנאשם. עוד ראוי להזכיר את עדותו של אברהם קורן. מדובר במי שהוזמן כעד תביעה, אך נקל היה להתרשם מעוינותו את התביעה. העד, הגם שלא הוכרז כעד עוין , לא הסתיר את כעסו על עצם זימונו לעדות, הדגיש את העובדה שהובטח לו מפורשות שלא יידרש להעיד וניכר היה, שאין רצונו להימצא בסיטואציה של עד בתיק זה. העד העיד משום מה, שלא בהתאם לגרסת הנאשם עצמו (במיוחד הגרסה שנמסרה במשטרה) כי תומר ורון הם שקפצו ראשונים על הנאשם והיכו אותו. העד אפילו סיפר, בניגוד לראיות האובייקטיביות, שרון לא נחבל באופן רציני. העד טען, כי דבריו במשטרה נרשמו שלא כהלכה ופוברקו על ידי החוקר. עם זאת, למרות עוינותו הבולטת את עמדת התביעה, ככל שהדבר התייחס לחלקו של הנאשם, היה בהחלט בדברי העד כדי לסבכו בעבירה שיוחסה לו, לפחות לגבי תקיפתו של רון. העד העיד מפורשות, כי ראה את הנאשם נותן מכת אגרוף (ראה עמ' 13 ש' 26). העד אומנם ציין, כי הנאשם הותקף ראשון, אך מדבריו לא ניתן ללמוד, כי מכת האגרוף האמורה, ניתנה בנסיבות של הגנה עצמית. לאור כל האמור לעיל, אני מחליטה להרשיע את הנאשם בעבירות של הזק בזדון ותקיפה הגורמת חבלה. אני מזכה אתה נאשם מעבירה של תקיפה כלפי תומר.משפט פליליאלימותתחנת דלקתקיפהדלק