תקיפה חבלנית בצוותא - ערעור

להלן פסק דין בנושא תקיפה חבלנית בצוותא - ערעור: פסק דין השופטת ב. בר-זיו: 1. ערעור על הכרעת הדין בת.פ. 4264/02 בבימ"ש השלום בעכו (כבוד השופט מ. אלטר) מיום 8.6.04, על פיה הורשע המערער בעבירות של תקיפה חבלנית בצוותא (לפי סעיף 29+380 לחוק העונשין, תשל"ז- 1977 (להלן "חוק העונשין") וגרימת נזק (לפי סעיף 452 לחוק העונשין). 2. בכתב האישום שהוגש נגד המערער הואשם גם אחיו, מדחאת חליאלה, שזוכה. 3. על פי עובדות כתב האישום ביום 21.8.01 תקפו שני הנאשמים את המתלונן, בכך שהיכו אותו במוטות עץ בכל חלקי גופו. בנוסף ניפצו הנאשמים את השימשה הקדמית ברכבו של המתלונן. 4. בהכרעת הדין דחה בימ"ש קמא את גירסת המערער, לפיה לא היה מעורב בהכאתו של המתלונן ואינו יודע מי עשה זאת. המערער הודה כי יחד עם אחיו הוא תפס במתלונן, לפני שהוכה, אך לאחר מכן אחיו התעלף והוא הלך לעזור לו ולא ראה מי תקף את המתלונן. בימ"ש קמא קבע כי על סמך הראיות השתתף המערער הן בהכאת המתלונן והן בגרימת הנזק לרכב והרשיעו בעבירות שיוחסו לו, כאמור. 5. בטיעון לעונש פרט הסניגור את הנסיבות שהביאו את המערער לידי ביצוע העבירות: "אבקש להתחשב בנסיבות האירוע. כפי שעולה מהעדויות, המתלונן הגיע לאיזור ביתו של הנאשם באמצע הלילה בנסיבות חשודות. המתלונן הטריד בעבר את אשתו של הנאשם 1. עברו של הנאשם נקי. הנאשם נשוי. יש לו שני ילדים. הוא עובד כפיזיוטרפיסט בשני בתי חולים". 6. בהודעת הערעור חזר המערער על הנסיבות להן טען בטיעון לעונש בפני בימ"ש קמא - המתלונן גמר אומר להפריד בין המערער לאשתו, על רקע אהבה נכזבת, ונהג להטריד את המערער ואשתו. המתלונן היה מגיע בלילות לביתו של המערער ומפזר עפר ומים ושאר דברים הקשורים בכישופים וקמיעות בהם הוא מאמין. בתאריך 21.8.01 נתפס המתלונן כשהוא עוסק בכישופים ליד בית המערער. לטענת המערער בימ"ש קמא בהכרעת דינו התעלם מטענת ההגנה מן הצדק שהעלה בשים לב לנסיבות הנ"ל. לטענתו, גם בימ"ש קמא, בגזר דינו, היה ער לנסיבות הנ"ל והתייחס אליהן מפורשות בהכרעת דינו - אך חרף זאת הרשיע את המערער - שהינו בעצם קורבן הפרשה ומבלי שהמתלונן יועמד לדין בגין הטרדה והסגת גבול. עוד טען המערער נגד קביעות עובדתיות ופרשנות של בימ"ש קמא והוסיף וטען כי היה מקום להחיל על המקרה את הגנת זוטי הדברים. לעצם ההרשעה טען המערער כי טעה בימ"ש קמא בכך שדחה בקשתו לתסקיר מבחן וכי מקרהו הוא מקרה קלאסי של הימנעות מהרשעה. 7. בדיון בפנינו הסכימו הצדדים כי יערך תסקיר שירות המבחן ולאחריו יטענו טענותיהם. 8. שירות המבחן ערך תסקיר חיובי ביותר אודות המערער, שקיבל אחריות על מעשיו, הביע חרטה וטען כי אין בעבירות כדי להצביע על אופיו. המערער עובד כפיזיוטרפיסט והביע חשש כי הרשעה תפגע בקידומו המקצועי. בשל אופיו הנורמטיבי, העדר רישום פלילי קודם והפוטנציאל האישי הגלום במערער - המליץ שירות המבחן להמנע מהרשעתו של המערער ולהטיל עליו של"צ + פיצוי למתלונן. 9. בדיון שקיימנו לאחר הגשת התסקיר ביקש המערער לאמץ המלצותיו. המשיבה התנגדה וטענה כי אין מקום להורות על אי הרשעה , חרף נסיבותיו האישיות של המערער, וזאת לאור חומרת העבירות, הפגיעה במתלונן והעובדה כי המערער לא לקח אחריות וכפר במעורבותו בתקיפת המתלונן. 10. על "הקריטריונים להטלת שירות לציבור ללא הרשעה על פי סעיף 71א(ב) לחוק" עמדה כבוש השופטת דורנר בע"פ 2083/96 - תמר כתב נ' מדינת ישראל . פ"ד נב(3), 337 ,עמ' 340-341: "5. סעיף 71א לחוק חוקק על-סמך הצעה שהוכנה על-ידי הוועדה לדרכי ענישה ולטיפול בעבריין, ברשות השופט חיים כהן. בעקבות נסיון שנרכש באנגליה המליצה הוועדה להוסיף לדרכי הענישה הקבועות בחוק את השירות לציבור, וזאת כאמצעי טיפולי העשוי לחנך את העבריין, להקנות לו ערכי עבודה ומוסר ובכך להביא לשיקומו. בדברי ההסבר להצעת החוק נכתב כי הסמכות המוצעת נועדה לגוון את דרכי הענישה לגבי עבירות שאינן חמורות כאשר בית-המשפט סבור שהעונש הראוי אינו עונש מאסר. ראו ה"ח תשל"ח, 284. ואולם, בחוק עצמו לא הוגדרו העבירות לגביהן מוסמך בית-המשפט להטיל שירות לציבור עם או בלי הרשעה. בכך הלך המחוקק הישראלי אחר המחוקק האנגלי בהותירו לבית המשפט שיקול דעת רחב, ואף הרחיק מן הדגם האנגלי בכך שאפשר להטיל אמצעי זה ללא הרשעה. כך, בעוד שבאנגליה (Criminal Justice Act, 1972, s.15(1 מתנה הטלת שירות לציבור בהרשעת הנאשם, מאפשר סעיף 71א(ב) לחוק להטיל אמצעי זה ללא הרשעה. וכך נקבע בסעיף 71א(ב): "מצא בית-המשפט שנאשם ביצע עבירה, רשאי הוא לתת צו שירות גם ללא הרשעה, בנוסף למבחן או בלעדיו, ומשעשה כן יהיה דינו של צו השירות, לענין סעיף 9 לפקודת המבחן [נוסח חדש], התשכ"ט-1969, כדין צו מבחן". 6. הנה כי כן מפנה סעיף 71א(ב) לחוק אל פקודת המבחן [נוסח חדש] תשכ"ט-1969 (להלן: פקודת המבחן), אשר בסעיף 1 שבה מוסמך בית-המשפט ליתן צו מבחן ללא הרשעה. פקודת המבחן, שהיא ביסודה תחיקה מנדטורית, אימצה את הוראות החוק האנגלי Probation of Offenders Act, .1907 סעיף 1)1) לחוק הנ"ל הסמיך את בית-המשפט, שמצא כי נאשם ביצע עבירה, להעמידו במבחן מבלי להרשיעו. הסמכות להטלת מבחן ללא הרשעה בוטלה אמנם באנגליה בתחיקה מאוחרת, אך בפסיקה שהתייחסה לסעיף הנ"ל לפני ביטולו נקבע כי המנעות מהרשעה אפשרית רק בעבירות קלות. ראו למשל Hall v. Jordan [1947] 1 All E.r. .826 בפסיקתנו נקבע כי המבחן ללא הרשעה הינו חריג לכלל, שכן משהוכח ביצועה של עבירה יש להרשיע את הנאשם וראוי להטיל אמצעי זה רק במקרים יוצאי דופן, בהם אין יחס סביר בין הנזק הצפוי לנאשם מן ההרשעה לבין חומרתה של העבירה. ראו ר"ע 432/85 רומנו נ' מדינת ישראל, תקדין-עליון, כרך 737 ,(3)85. תכליתו של סעיף 71א לחוק, כפי שהיא משתקפת גם מן ההסטוריה החקיקתית שלו, דומה איפוא לתכלית סעיף 1 לפקודת המבחן, המאפשר, כאמור לעיל, להטיל מבחן ללא הרשעה. מטרת שני אמצעים אלה הינה שיקומית. ואולם, כידוע, שיקומו של נאשם - הגם שהוא מהווה שיקול מהותי שלציבור כולו עניין בו - הינו אך אחד משיקולי הענישה, שאליו מתווספים שיקולים אחרים הנובעים מאופיה של העבירה. אכן, ענישתו של נאשם היא אינדווידואלית, ובית-המשפט בוחן עניינו של כל נאשם ונאשם ואינו קובע את עונשו אך על-פי מהות העבירה. ואולם, מהותה של העבירה, הצורך בהרתעת הרבים, ובעבירות שקורבנן אינו הפרט אלא הציבור כולו אף הוקעת מעשי העבירה - בצירוף מדיניות ענישה אחידה ככל האפשר על -יסוד שיקולים אלה - כל אלה משמשים כגורמים העלולים לגבור אף על שיקומו של הנאשם. הימנעות מהרשעה אפשרית איפוא בהצטבר שני גורמים: ראשית, על ההרשעה לפגוע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם; ושנית, סוג העבירה מאפשר לוותר בנסיבות המקרה המסוים על ההרשעה מבלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים המפורטים לעיל". 11. בענייננו , העבירות שביצע הנאשם חמורות ביותר. מעדותו של המתלונן בפני בית משפט קמא עולה כי הוא אכן הגיע ליד ביתו של המערער על מנת "לשפוך מים עם כתבי קודש, מתוך אמונה תפלה", אך אז, עוד בהיותו יושב ברכב, הוא הותקף על ידי המערער ואחרים במקלות, כאשר מתעודה רפואית שהוגשה לבימ"ש קמא (ת/ 6) עולה כי סבל מפצעי שפשוף בשתי האמות, פצעים וחבלות בשתי השוקיים ובגב התחתון. בנוסף - נגרם גם נזק לרכב. גם אם היה המערער קורבן להטרדות המתלונן - אל לו לקחת החוק לידיו ולנקוט בדרכי אלימות, המגעת לכדי תקיפה חבלנית ובימ"ש לא יכול ליתן לכך ידו על ידי המנעות מהרשעה. האינטרס הציבורי גובר בענייננו על האינטרס האישי של הנאשם, כאשר לכך יש להוסיף את העובדה כי בשים לב למהות העבירות ברי כי ויתור על הרשעה יהיה בו כדי לפגוע בשיקולי הענישה. ודוק: בע"פ 2669/00 מדינת ישראל נ. פלוני (4 משיבים), פ"ד נד(3) 685 נמנע בימ"ש המחוזי מהרשעת המשיבים (ששלושה מהם היו בגילאי 15 עד 17 במועד האירוע והרביעי בן 14), שיוחסה להם עבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות. כבוד השופטת פרוקצ'יה קיבלה את ערעור המדינה על אי ההרשעה, ככל שהדבר מתייחס לשלושה נאשמים, תוך שהיא קובעת כי: "נסיבותיה של העבירה שנעברה בחבורה הן כה חמורות עד כדי לגבור במקרה זה על ההיבטים האישיים הנוגעים לנאשמים 2 ,1 ו-4, וחרף חשיבותם של אלה ראוי להחמיר עמם בדרך של הרשעתם בדין. משיב 3, הצעיר בחבורה, לא יורשע בדין, נוכח גילו הצעיר בעת הארוע". וכן ראה פסק דינה של כבוד השופטת ד. בייניש בע"פ 3231/04 - רונן סבן נ' מדינת ישראל. תק-על 2004(3), 2469 ,עמ' 2471: "רק לאחרונה שבנו ואמרנו בע"פ 86/04 כנפו נ' מדינת ישראל (טרם פורסם) כי: "שיקולי השיקום הם בעלי משקל נכבד, אך בנסיבות הענין אין הם יכולים לגבור על חובתו של בית המשפט להעניש בשל מעשה אלימות קשה ופוגעני. בתי המשפט מצווים לתרום תרומתם לעקירת נגע האלימות והסכינאות שפשו בקירבנו, בהטלת עונשים מרתיעים. אם אכן היטיב המערער את דרכו ועלה על דרך השיקום, יש לקוות שיתמיד בה גם לאחר ריצוי עונשו." על פי עמדתו העקבית של בית משפט זה, לפיה יש ליתן משקל נכבד לשיקולי הגמול וההרתעה ולאינטרס הציבורי כאשר מדובר בשימוש בסכין הגורם לחבלות גוף ומסכן חיי אדם, אין לומר כי בית המשפט קמא החמיר בעונשם של המערערים באופן המצדיק התערבותנו לקולה, בשים לב לחומרת מעשיהם. אם אכן המערערים מגלים תובנה למשמעות מעשיהם כנטען על ידם, ומבקשים הם בכנות להשתקם, יש לקוות כי אכן יעלו על דרך הישר לאחר ריצוי עונשם". 12. ל"הגנה מן הצדק" , לה טוען המערער, אין מקום בנסיבות הענין. על מהות ההגנה עמד כבוד השופט טירקל ע"פ 568/99 - עסאף עסאף נ' מדינת ישראל . פ"ד נה(4), 374 ,עמ' 380-381: "הדוקטרינה של "ההגנה מן הצדק" אכן הוכרה במשפט הישראלי בפסק הדין בענין ע"פ 2910/94 ארנסט יפת ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד נ'(221 (2 (להלן - "פרשת יפת"), אולם צומצמה למקרים נדירים וקיצוניים שבהם התנהגות הרשות היתה "התנהגות שערורייתית שיש בה משום רדיפה, דיכוי והתעמרות בנאשם" או במקרה שבו "המצפון מזדעזע ותחושת הצדק האוניברסלית נפגעת" (ראו פרשת יפת בעמ' 370; בג"צ 1563/96 עו"ד מרדכי כץ נ' היועץ המשפטי לממשלה ואח', תקדין-עליון 700 (2)97)). אין לומר כי התנהגותה של הרשות בפרשה שלפנינו היתה "התנהגות שערורייתית שיש בה משום רדיפה, דיכוי והתעמרות בנאשם" או שהיו כאן נסיבות שבהן "המצפון מזדעזע ותחושת הצדק האוניברסלית נפגעת". והדברים יפים גם בענייננו. 13. הוא הדין בטענת המערער כי בנסיבות הענין יש להחיל את עקרון "זוטי הדברים" .הגנה זו מיושמת כאשר בית המשפט סובר כי לאור טיבו של המעשה, נסיבותיו, תוצאותיו והאינטרס הציבורי, המעשה הוא קל ערך. ( דנ"פ 1789/98 - מדינת ישראל נ' בנימין כהנא . פ"ד נד(5), 145 ,עמ' 165-166) ובענייננו - ברי כי אין הדבר כך. 14. למותר לציין כי אין כל ממש בטענות המערער באשר לקביעותיו העובדתיות של בימ"ש קמא - שעוגנו היטב בראיות שהובאו בפניו. 15. נתתי דעתנו לעובדה, כי תסקיר שירות המבחן, שהוכן בהסכמת הצדדים, הינו חיובי וממליץ להמנע מהרשעה. יחד עם זאת, באשר ל"חלוקת העבודה" בין בימ"ש לשירות המבחן, אין לי אלא להביא פסק דינו של כב' השופט חשין בבש"פ 5859/04 מדינת ישראל נאיף אבו סבייח, תק-על 2004(2), 2776 ולפיהם: "באשר ל"חלוקת העבודה" בין בית המשפט לבין שירות המבחן. שירות המבחן, אליבא דכולי עלמא, הינו ידו הארוכה של בית המשפט, ותפקידו הוא, בין השאר, לבחון ולבדוק נושאים שבית המשפט עצמו מתקשה לבחון ולבדוק. במובן מסויים ניתן לדמות את שירות המבחן לפריסקופ הנשלח מצוללת והמעביר אל קברניט הצוללת תמונות שהקברניט מתקשה לראותן בעיניו שלו. אלא שלהבדילו מפריסקופ, שירות המבחן מצרף לחוות דעתו הערכות באשר לחלופות מעצר ובאשר לאופיו של הנאשם. חלוקת העבודה והסמכויות בין בית המשפט לבין שירות המבחן ברורה, לכאורה, אך קיים בין לבין שטח אפור שנתקשה לעיתים לומר אם בתחומו של שירות המבחן הוא או אם בתחומו של בית המשפט. בה בעת, ומתוך שבית המשפט הוא האמור להחליט בנושא המעצר - והאחריות לפיתחו היא רובצת - חוות דעתו של שירות המבחן חייבת לעבור את מבחן שיקול דעתו של בית המשפט". מהשיקולים שפורטו לעיל בפסק הדין, לא ניתן לקבל את המלצות שירות המבחן, ששם נגד עיניו את האינטרס האישי של המערער בלבד תוך התעלמות מהאינטרס הציבורי. 16. לסיום - מן הראוי לציין כי בימ"ש קמא ערך את האיזון הראוי והצודק בגזר דינו, תוך מתן המשקל הראוי לנסיבות הענין. 17. לפיכך - אני אציע לחברי לדחות את הערעור. ב. בר - זיו, שופטת ס.נ. השופט ח. פיזם [אב"ד]: אני מסכים. ס.נ. השופט ח. פיזם [אב"ד] השופט א. שיף: אני מסכים. א. שיף, שופט לפיכך, הוחלט לדחות את הערעור. משפט פליליאלימותערעורתקיפה