להלן הכרעת דין בנושא עבירת תקיפה סתם לפי סעיף 379 לחוק העונשין: הכרעת - דין 1. הקובל הינו תלמיד כיתה ו' בבית ספר יסודי, והוא נוהג לנסוע לבית הספר באוטובוס של אגד, במסגרת הסעת תלמידים. הנאשם, שהינו נהג אוטובוס, הסיע ביום 17.9.07 את הקובל ותלמידים אחרים מבית ספרם לבתיהם. בכתב הקובלנה נטען, כי ביום הנ"ל, סמוך לשעה 13:40, עצר הנאשם את האוטובוס במהלך נסיעתו, באמצע הכביש, קם מכיסאו, ניגש לקובל, נתן לו מכה באזור כתף של זרוע שמאל, אמר לו שאם יוציא עוד מילה מפיו אזי הוא יורידו מהאוטובוס, והמשיך ואיים עליו במילים: "עוד מילה אחת אני נשבע לך אני מכניס לך כאפה". לאחר שירד הקובל מהאוטובוס והחל לרשום את מספרו, חלף הנאשם על פניו וסימן לעברו בתנועה מאיימת באמצעות ידו. בכך הואשם הנאשם בביצוען של שתי עבירות: תקיפה סתם, עבירה על סעיף 379 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין"), ואיומים - עבירה על סעיף 192 לחוק העונשין. 2. הנאשם כפר בביצוען של העבירות המיוחסות לו, ולא טען כנגד קבילות אמרתו, ואף לא העלה טענת אליבי. 3. מטעם הקובל העידו, בנוסף אליו, גם אימו ושני קטינים נוספים, ומטעם הנאשם העיד, בנוסף אליו, עד נוסף, גם הוא קטין. 4. בעדותו בפניי טען הקובל כי ביום האירוע נסע באוטובוס שהנאשם היה נהגו, ודיבר עם חבריו. הנאשם צעק לעברם להיות בשקט אחרת יורדו מהאוטובוס ולא יעלו אליו יותר. "בדרך הוא המשיך לצעוק עלינו שנהיה בשקט בצורה לא יפה. בסוף הנסיעה בכיכר, עצר את האוטובוס בכלל שניסיתי להרים את הבקבוק שלי שנפל לי, נתן לי מכה באיזור כתף שמאל, ואיים עלי שיכניס לי כאפה. כל האוטובוס שתק. אני במיוחד פחדתי. ירדתי מהאוטובוס בצד האחורי כדי לא להתקל בו שוב", כך לדברי הקובל. בהודעתו במשטרה שסומנה ת/1 הוסיף הקובל ואמר: "אחר כך ניסיתי לקחת את המספר שלו והוא ראה אותי הוא סימן לי משהו עם היד לא כל כך שמתי לב ואז הוא נסע ממש מהר, לא יכלתי לרשום את המספר". בחקירתו הנגדית שלל הקובל את הטענה לפיה הוא וחבריו עמדו על הכסאות, וכן שלל את הטענה שנזרק לעבר הנאשם בקבוק מים, תוך כדי נסיעה. הסנגור ניסה לשכנע את הקובל שמרשו לא תקפו, תוך מתן אפשרויות שונות לכך, והקובל עמד על שלו, והיה אחיד ועקבי בגרסתו. הקובל עשה עליי רושם מהימן, של אדם שהגיע לבית המשפט ותיאר בדיוק את מה שאירע במהלך הנסיעה. דבריו נאמרו בהתרגשות מה, כפי שטבעי הדבר לגבי תלמיד כיתה ו', המגיע לבית המשפט למתן עדות בעניינו, אך ניכר עליו שדבריו דברי אמת הם. 5. אימו של הקובל העידה בנוגע לשיחת הטלפון שקיבלה מבנה הקובל, בסביבות שעה 13:45, עת היתה בעבודתה, ובשיחה זו אמר הבן שאינו מעוניין לנסוע יותר בהסעה לבית ספרו, וכי דבריו נאמרו תוך כדי בכי מצידו, ואף היה היסטרי, כדברי האם. כששאלה אותו אימו מה קרה ענה, שהנהג הרביץ לו, אך לא פירט. בשיחה הנוספת, שהתקיימה מאוחר יותר באותו היום, הסביר הקובל לאימו, שנהג ההסעה היה עצבני, ביקש מהילדים שלא לדבר, הוא הוציא בקבוק מים שהיה ברשותו, תוך כדי נסיעה, והבקבוק נפל, וכשביקש להרימו הגיע לעברו הנהג, נתן לו מכה בכתף, ואיים ליתן לו כאפה אם יפתח את פיו. האם אישרה בחקירתה הנגדית, שבנה אמר לה שהנהג צעק עליהם מאחר והילדים הרעישו, ולשאלת הסניגור אם יכול להיות שבנה היה נרעש בשל הצעקות שהוטחו לעברו ע"י הנאשם, אך לא קיבל כל מכה, ענתה בשלילה. גם האם עשתה עליי רושם של אדם אמין ומהימן, והגם שלא היתה עדה לארועים הנטענים, הרי שדבריה חשובים לשם הצגת המצב הנפשי של בנה הקובל, בעקבות הארועים, וכן לעצם אמירת הדברים לאימו בסמוך מאוד להתרחשות האירועים. 6. עד התביעה ב.ה., קטין בגילו של הקובל, נכח באוטובוס בזמן האירוע, ותיארו כפי שהקובל תיאר. לדבריו, ישב בעת האירוע שורה אחת אחרי הנהג, והקובל ישב מושב אחד אחריו, בטור המקביל לו. לדבריו, "אחרי זה כשהגענו לאיזור מסוים, לכיכר המגיעה לשכונה שלנו, חברים שלי העבירו לקובל (ז.פ.) את הבקבוק וזה החליק לו. הוא התכופף כדי להרים את הבקבוק, הנהג קם וצעק עליו ונתן לו פליק בכתף שמאל". העד הדגים את אותו "פליק" באולם בית המשפט. העד הוסיף כי לאחר תקיפת הקובל פנה אליהם הנאשם במילים "אמרתי לכם להזהר, ועכשיו אני אוריד לך כאפה ואוריד אותכם מהאוטובוס". העד תיאר את פחדיו העכשוויים מעצם העלייה לאוטובוס, שעה שהוא מגלה שהנאשם נוהג בו, אך למרות זאת הוא ממשיך לנסוע באותה הסעה לבית הספר וחזרה לביתו, כפי שהקובל עצמו עושה. העד שלל את האפשרות שלא ראה את הארועים, ושלל את האפשרות שנזרק בקבוק לעבר הנהג. עד זה, כמו הקובל, עשה עליי רושם מהימן, וניכר על פניו ומטון דבריו, שהוא תיאר בדיוק את שאירע, כפי שהארועים נקלטו בחושיו. 7. עד התביעה ב.פ., קטין אף הוא, בן גילו של הקובל, אמר בעדותו בבית המשפט, שהנאשם היה עצבני כבר מרגע עלייתם לאוטובוס, ואמר להם "זוזו כבר" וכן "נו כבר תוציא את הכרטיסיה". לדבריו, כשבקבוק המים נפל לקובל, עצר הנאשם את האוטובוס, "...קם מהכסא שלו, הוא התחיל לצרוח על הקובל (ז.פ.), זה היה כמו ש "עוד מילה אכניס לך כאפה" ודחיפה עם כתפו השמאלי. לא זוכר אם אמר זאת לפני המכה או אחרי המכה". העד טען שהוא בטוח במה שראה, ושלל את האפשרות שילדים קמו מכיסאם או נעמדו על הכסאות. עד זה, כמו הקובל ויתר עדיו, עשה עליי רושם מהימן, ידע לתאר בדיוק את מה שראה ושמע, ואני מקבל את דבריו כדברי אמת. 8. הנאשם העיד בפניי, והוגשה מטעמו עדותו במשטרה, שסומנה נ/1, ובה הכחיש את המיוחס לו. לדבריו בפניי "זה החל בכך שהם עמדו בצורה לא בטיחותית, על הכסאות וזה מסוכן, ביקשתי בצורה מאוד נחמדה וראיתי שהם לא התייחסו. ... הילד, הקובל (ז.פ.) פתח בקבוק מים ושפך את המים על הכסאות, הכסאות חדשות והאוטובוס חדש. שאלתי אותו אם גם בבית הוא עושה כך, הערתי לו... אחד הילדים זרק בקבוק וזה עבר מול הפנים שלי. עצרתי את האוטובוס וצעקתי עליהם מהמראה. לא נתתי מכה. יש לי שני ילדים. אני לא אדם אלים. אני לא ארים עליהם ידיים". לשאלת סניגורו אודות תוכן צעקותיו לעבר הילדים, ענה הנאשם "צעקתי עליהם שהם מתנהגים כמו בהמות". הנאשם הכחיש שעשה סימן כלשהו לקובל לאחר שהנ"ל ירד מהאוטובוס. הנאשם הוסיף כי על אף שהיתה לו אפשרות להגיש נגד הילדים תלונה במשטרה, בגין זריקת הבקבוק לעברו כשהוא נוסע, בחר שלא לעשות כן, בכדי שלא לסבך ילדים. בחקירתו הנגדית עומת הנאשם עם דבריו במשטרה, נ/1, לפיהם הוא זיהה את הקובל כמי שזרק לעברו את הבקבוק וכמעט פגע בו, ותשובתו היתה שבמשטרה אמר את הדברים שנאמרו על ידו בבית המשפט, לפיהם לא זיהה מי זרק לעברו את הבקבוק, וכי החוקר רשם את הדברים שלא מפיו. הסניגור בחר שלא לזמן את החוקר כעד הזמה, כך שלא ניתן לדעת אם הנאשם אכן אמר את הדברים לחוקרו ואם לאו. הנאשם טען שהוא רגיל להסיע ילדים, וכי באפשרותו לבחור שלא להסיעם, במסגרת בחירת הסידורים, וכי מעולם לא תקף ולא היה מסוגל לתקוף ילד. 9. הנאשם לא עשה עליי רושם אמין. גם אם ילדים צועקים בתוך אוטובוס, במהלך נסיעה, אין הוא רשאי לעצור אוטובוס באמצע נתיב נסיעה, ולחסום בכך את דרכם של רכבים אחרים, הגם שלא נטען שהיו כאלה, והכל בכדי להשליט סדר באוטובוס. כנראה שהנאשם היה כה נסער, עד כדי חסימת נתיב נסיעה, ונטישת מושב הנהג, הגעה לעבר הילד שסבר כי הוא השליך לעברו בקבוק מים, הגם שעדי התביעה הכחישו אפשרות זו, ומתן מכה קלה לעברו כתפו, תוך השמעת איומים שמעשיהם לא יימשכו, אחרת יחטיף מכה נוספת, ואף יורידם מהאוטובוס. גרסת הקובל ועדיו נראית לי יותר הגיונית, ויותר מתיישבת עם מהלך העניינים והארועים, מאשר גרסת הנאשם, שלא נתן כל הסבר המניח את הדעת מדוע הגיע למצב בו היה עליו לעצור אוטובוס באמצע נתיב נסיעה, במיוחד כשכל מסלול הנסיעה היה נמשך בין 7 ל- 10 דקות, והוא היה כבר בסיומו, ולאחר עצירת האוטובוס לא קם מכיסאו ולא ניגש לקובל כלל - אם כך, אז לשם מה היה צורך בעצירה ובחסימת מסלול נסיעה, והרי יכול היה לפנות אל הילדים ממושבו ותוך כדי נהיגה. 10. הנאשם אף לא הסביר מדוע חתם על הודעתו במשטרה, בתחילתה ובסופה, שעה שנכתבו בה דברים לא נכונים, בנוגע לזהות זורק הבקבוק - במשטרה טען שהזורק היה הקובל, ואילו בפניי טען שלא זיהה מי זרק. עניין זה מעורר תהיות, שמא אכן אמר את הדברים כפי שאלה נרשמו על ידי החוקר, אך הסנגור בחר, מטעמיו הוא, שלא להביא חוקר זה כעד הזמה. 11. עד ההגנה הקטין, מר מ.ס. העיד מטעם הנאשם, ולדבריו הוא נכח ביום האירוע באוטובוס, כאשר "הילדים עמדו על הכסאות, עם הברכיים, הנהג ביקש מהם יפה לשבת, כי הם יכולים להפגע, הם לא התיישבו. אני ישבתי בספסל האחורי, במושב האמצעי", ובהמשך, כאשר נשאל הכיצד יכול היה לשמוע את בקשתו של הנאשם מהילדים לשבת, השיב "הוא אמר להם לשבת. במקרה הזה לא שמעתי שהוא אמר להם לשבת. הם עומדים ברוב הנסיעות ... אבל ביום הארוע לא שמעתי שהוא ביקש מהם לשבת". שינוי גרסה זה מעיד על רצונו העז של העד לסייע לנאשם, במיוחד לאור העובדה שבמהלך חקירתו הנגדית התברר כי אביו עובד יחד עם הנאשם כנהג אגד, וכדבריו "אין לי אנטרס לבוא ולהגיד דברי שקר. אני סך הכל ילד. ביקש ממני עזרה ועזרתי לו" - העד סומך על כך שהוא ילד, וככל הנראה סומך על הקלישאה חסרת הבסיס לפיה "ילדים לא משקרים", והגיע בכדי לעזור לחברו של אביו. העד המשיך באומרו, כי ראה שנזרק בקבוק לכיוון הנהג, "והוא עצר את האוטובוס, צעק להם למה הם מתנהגים כמו בהמות, הוא ישב במקום, צעק לעברם מהמראה, הוא המשיך בנסיעה, זה עבר את גבול הטעם הטוב שזרקו את הבקבוק" - דברים הזהים במהותם לדברי הנאשם, ויש בלבי החשש שהעד תיאם את דבריו עם הנאשם בכדי לסייע לו. הכיצד יכול היה העד לראות בבירור זריקת בקבוק לעבר הנהג כאשר הוא יושב בספסל האחורי, והכיצד טען ששמע את הנאשם מבקש יפה מהילדים לשבת, כאשר חזר בו מטיעון זה בחקירתו הנגדית, ומדוע עצר הנאשם את האוטובוס באמצע הנתיב, ולא נטש את כסא הנהג, שהרי יכול היה לדבר ממקום מושבו וללא כל צורך בעצירה מוחלטת. העד גם לא מסר עדות במשטרה, מאחר ולדבריו לא התבקש לעשות כן, דבר המעיד על כך שהנאשם חיפש במועד מאוחר יותר זהות של אדם היכול לסייע לו במצוקתו, ואז מצא בן של חבר, הנוסע באותה הסעה, ו"גייס" אותו לצורך ביצוע משימת מתן העדות. עד זה לא עשה עליי רושם אמין, ואני מעדיף את דברי הקובל והעדים מטעמו, על דבריו. 12. בסיכומיו ביקש ב"כ הקובלים להעדיף את גרסת הקובל והעדים מטעמו, על פני גרסת הנאשם והעד מטעמו, ולהרשיע את הנאשם במיוחס לו בכתב הקובלנה. 13. הסניגור ביקש מצידו לזכות את מרשו, ולהעדיף את גרסתו על פני גרסת הקובל ועדיו. בפני הסנגור היו טיעונים מספר: (א) תחילה טען הסניגור, שהאמור בסיפא לכתב הקובלנה, בדבר התנועה המאיימת שכביכול עשה מרשו לעבר הקובל, לא הוכח. הצדק עם הסניגור בעניין זה, והקובל עצמו טען בהודעתו במשטרה ת/1 : "הוא סימן לי משהו עם היד לא כל כך שמתי לב", כפי שפירטתי בסעיף 4 להכרעת דין זו. משלא הוכחו העובדות המתייחסות לאיומים באמצעות תנועה מאיימת לאחר שהקובל ירד מהאוטובוס, אין לי אלא לזכות את הנאשם מהמיוחס לו בסיפא לקובלנה. (ב) הסניגור הפנה לפקודת התעבורה בנושא אחריותו של נהג אוטובוס לכל המתרחש ברכבו, ואולם אין בטיעון זה בכדי לשכנעני שגם אם היה נזרק בקבוק מים לעבר הנאשם, וגם אם היה בכך משום סיכון לנהג וליתר הנוסעים, מה שכמובן לא הוכח, עדיין אין בכך בכדי להסמיך את הנהג להכות את הקובל. בפני הנאשם עומדות האפשרויות המצויינות בחוקי מדינת ישראל, ואל לו לנהוג אלא עלפיהם. (ג) הסנגור טען שזכות מרשו למשפט הוגן נפגעה, מאחר ותמצית הודעות עדי התביעה הועברה אליו רק לאחר שהקובל עצמו העיד, והעדים אף נכחו באולם המשפט בעת מתן עדותו, ונטען שאין מדובר בעדות ספונטאנית. אכן מדובר בטיעון רציני של הסנגור, ואולם אין בידי לקבלו. בישיבה בה העיד הקובל לא התרתי את העדת יתר עדי התביעה, מאחר והסניגור טען שלא קיבל הודעות מטעמם ואף לא תמצית הודעות, ובשל כך לא יכול היה להכין את הגנת מרשו כנדרש. בהתאם לכך קבעתי תחילה שאין מקום לדחיית מועד הדיון, ואולם, ולאחר ששמעתי את הקובל, ומאחר וב"כ הנאשם לא פעל בהתאם לאמור בסעיף 74 לחסד"פ ולא ביקש מב"כ הקובל לעיין בחומר הראיות ואף לא פנה לבית המשפט בעניין זה, חייבתי את ב"כ הקובל בתשלום הוצאות ע"ס 500 ₪ ודחיתי להמשך שמיעת ראיות למועד נדחה. עדי התביעה, שהעידו בישיבה הנדחית, עשו עליי, כאמור, רושם אמין, לאחר שהעידו באופן ספונטני, תוך שעדויותיהם השתלבו האחת עם השניה, וברור שלא היה כל נסיון מצידם לתאם גרסאות, או לשנות במאומה את מה שעיניהם ראו ואוזניהם שמעו במהלך האירוע. הנאשם והעד מטעמו לא עשו עליי רושם אמין, והעדפתי את עדויות עדי התביעה על עדויותיהם הם, כפי שפירטתי בהכרעת דין זו. משפטו של הנאשם התנהל באופן הוגן, וניתנה לו הזדמנות לקבל את חומר הראיות בנוגע לעדי התביעה, על אף שלא דרשו מבעוד מועד, ואף נפסקו לטובתו הוצאות. הסניגור עשה מלאכה טובה עבור מרשו, ולמעשה לא נפגעה זכות כלשהי של הנאשם. נוכחותם של עדי התביעה במהלך מתן עדות הקובל לא השפיעה על תוכן עדותם, וזו נאמרה על ידם באופן ספונטני ועקבי. (ד) טענת הסניגור שהשלכת בקבוק מים לעבר נהג בעת נהיגתו מהווה עבירה חמורה, היא צודקת, ואולם, לא הוכח בפניי שאכן הושלך בקבוק כזה, וכפי שקבעתי, העדפתי את דברי הקובל והעדים מטעמו על דברי הנאשם והעד מטעמו, והנני קובע שלא הושלך כל בקבוק לעבר הנהג. (ה) הסנגור טען שלמרשו לא היתה כל כוונה לפגוע בקובל אלא לדאוג שהנסיעה תסתיים בשלום וללא סיכון הנוסעים. טענה זו היתה יכולה לעלות, אם הנאשם היה מאשר את העובדות, שאכן היה מגע בינו ובין הקובל, והיה נותן הסבר לאותו מגע. משבחר הנאשם להכחיש לחלוטין קיום מגע כלשהו בין השניים, ואף הרחיק עצמו לגמרי עת טען שלא קם כלל מכסאו, אין הוא יכול לטעון להעדר קיומה של כוונה לפגוע, שהרי טענתו שהוא כלל לא פגע. (ו) הסנגור טען כי מתקיימת במקרהו של הנאשם הגנת זוטי דברים, בין היתר מאחר והמשטרה סגרה את התיק מחוסר עניין לציבור, לא נגרם נזק לקובל ומאחר ומדובר באירוע חד פעמי. גם טענה זו דינה להדחות - סעיף 34יז לחוק העונשין קובע: "לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה, אם לאור טיבו של המעשה, נסיבותיו, תוצאותיו והאינטרס הציבורי, המעשה קל ערך" וזוהי הגנת זוטי הדברים. הסעיף מפרט ארבעה תנאים מצטברים לתחולת ההגנה, והם: טיב המעשה, נסיבותיו, תוצאותיו והאניטרס הציבורי, והבדיקה היא, האם בחינת המעשה לאור ארבעת התנאים הנ"ל תוביל למסקנה שמדובר במעשה קל ערך, זאת לאחר שבית המשפט קבע שהמעשה אכן נעשה. הנאשם למעשה מתכחש לקיומו של המעשה הנטען, הן לגבי תקיפת הקובל והן לגבי השמעת דבר האיום, כך שהטענה בדבר תחולת הגנת זוטי הדברים היא טענה חילופית, למקרה בו יורשע במיוחס לו. תקיפת תלמיד כיתה ו' על ידי נהג אוטובוס בשעת הסעתו מבית ספרו לביתו, מהווה אירוע חמור ביותר, וזאת ללא כל קשר לתוצאות התקיפה, שהרי עצם התקיפה מהווה מעשה חמור בפני עצמו, והעובדה שלא נגרם נזק רפואי לקובל אינה מפחיתה מחומרת המעשה. בית המשפט העליון וכל יתר בתי המשפט דנו ארוכות בהיקף תחולת הגנת זוטי הדברים, ואין מקרה זה נמנה על אותם מקרים המצדיקים קבלת הטענה. העובדה שהמשטרה בחרה לסגור את התיק מחוסר עניין לציבור אינה נמנית על שיקולי בית המשפט, לא לעניין ההרשעה ולא לעניין ההחלטה בדבר תחולת ההגנה בדבר זוטי דברים. הטענה שהמדובר באירוע חד פעמי תישקל בשלב קביעת העונש, ואין בה כדי להביא לביטול האישום. (ז) טענתו האחרונה של הסנגור נסבה סביב הבקשה להימנע מהרשעת הנאשם, וגם טענה זו יש לדחות, מאחר ומקומה בשלב הטיעונים לעונש ולא בשלב הכרעת הדין. 14. סוף דבר קובע אני, שעלה בידי הקובל להוכיח מעבר לכל ספק סביר, שהנאשם עצר את האוטובוס ביום האירוע הנטען, בנתיב נסיעתו, קם מכיסאו, ניגש לעבר הקובל והכהו באזור כתף זרוע שמאל, הטיח בפניו שאם יוציא עוד מילה אזי יורידו מהאוטובוס ולא יעלהו שוב, ואיים עליו באומרו כי אם ימשיך לדבר "יכניס" לו כאפה. לא הוכח בפניי כי לאחר ירידת הקובל מהאוטובוס סימן לו הנאשם תנועה מאיימת בידו. לאור כל הנ"ל הנני מרשיע את הנאשם בעבירה של תקיפה סתם, עבירה על סעיף 379 לחוק העונשין, וכן בעבירה אחת של איומים - עבירה על סעיף 192 לחוק העונשין. משפט פליליאלימותתקיפה