נהיגה בשכרות וודקה

על פי כתב האישום, המערער נהג ברכב ביום 12.5.2007 ,במקום ציבורי, בעת היותו שיכור ובבדיקת אוויר נשוף שבוצעה לו באמצעות מכשיר ה"ינשוף" נמצאו 430 מיקרוגרם אלכוהול בליטר אוויר נשוף. לשוטר שעצרו אמר המערער: "4 כוסות וודקה". להלן פסק דין בנושא נהיגה בשכרות וודקה: פסק דין בפני ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום לתעבורה בקרית-גת, בתיק 31210/07, אשר ניתן על ידי כבוד השופטת בן יששכר בו הורשע המערער בנהיגה בשכרות בהתאם לסעיף 62(3) לפקודת התעבורה ותקנה 169 ב' לתקנות התעבורה. על פי כתב האישום, המערער נהג ברכב ביום 12.5.2007 ,במקום ציבורי, בעת היותו שיכור ובבדיקת אוויר נשוף שבוצעה לו באמצעות מכשיר ה"ינשוף" נמצאו 430 מיקרוגרם אלכוהול בליטר אוויר נשוף. לשוטר שעצרו אמר המערער: "4 כוסות וודקה". ביום 24.12.2007 התקיים דיון בבית משפט קמא , הנאשם הודה בעובדות כתב האישום והורשע. בעת הטיעונים לעונש, ולאחר שהתובע עתר לעונש פסילה בפועל שלא יפחת מפסילת החובה הקבועה בחוק של שנתיים ימים, ביקש המערער להתחשב בו, בית המשפט הסביר לנאשם את עמדת המחוקק לעניין פסילת החובה והנאשם השיב: "אני יודע. הייתי אצל התובעת הראשית ורשמתי לה מכתב. אבקש להתחשב גם בזה". במכתבו זה של המערער אשר הוגש לבית משפט קמא במהלך הטיעונים לעונש כתב המערער בין השאר: "אבקש בכל לשון של בקשה מאחר ואין לי ולא היה לי עבירות קודמות וכאלה ואני מוכן לחזור על טעותי בחיים מעבירה כזו....וכמובן שלא התכוונתי להשתולל או חלילה לגרום נזק לעצמי או לסובבים ...." בערעורו טען ב"כ המערער כי מכשיר הינשוף אינו חוקי, כי הודאת המערער מקורה בטעות, כי המכשיר לא הותאם מעולם לחקיקה בישראל ולא כויל ומאחר ונעשה שימוש במכשיר לא חוקי הרי שהעבירה בכתב האישום לאו עבירה היא על פי ספר החוקים. עוד טען ב"כ המערער כי שיכור הוא מי שבגופו ריכוז אלכוהול העולה על הכמות שנקבעה על ידי שר התחבורה ואושרה על ידי ועדת הכלכלה של הכנסת , ברם, לטענתו, עד היום לא אושר על ידי ועדת הכלכלה של הכנסת ריכוז האלכוהול בגוף אשר מהווה נהיגה בשכרות. כמו כן, לטענתו, אין קורלציה בין ריכוז אלכוהול שנפלט לריאות לריכוז אלכוהול בדם. ברע"פ 2073/08 - חיים ברבי נ' מדינת ישראל . תק-על 2008(1), 3841, שניתן על ידי בית המשפט העליון מפי כבוד השופט ג'ובראן ביום 9.3.2008 הורשע המערער בנהיגה בשכרות כשעל פי בדיקת נשיפה נמצא ריכוז של 375 מ"ג אלכוהול בליטר אוויר נשוף. המערער הודה בבית המשפט לתעבורה ברם ביקש לחזור בו מהודאתו. המערער ערער לבית המשפט המחוזי וכבוד השופט סטולר דחה את הערעור. המערער טען באותו מקרה כי טופס המאפיינים לא הצביע על אינדיקציות לעניין שכרותו, מלבד סוגיית "ריח אלכוהול מהפה" אשר יוחסה לו ולטענתו על בתי המשפט לתעבורה לייחס משקל משמעותי יותר לתוצאות דו"ח המאפיינים. משדו"ח זה מלמד ומצביע על הבעייתיות קיימת בהסתמכות על מכשיר ה"ינשוף", אשר מתיימר לתת תוצאות "מדעיות" הרי שהסתירה והפער בין האינדיקציות אותן ניתן להסיק מדו"ח המאפיינים, לבין תוצאות מכשיר הנשיפה מלמדות על אי אמינות המכשיר. בבקשתו טען המבקש כי לא ניתן היה להרשיעו בעבירה של נהיגה בשכרות על סמך מאפייני שכרות בלבד ובהעדר ראייה אובייקטיבית. לטעמו, דו"ח המאפיינים התקין בעניינו מלמד ומצביע על הבעייתיות הקיימת בהסתמכות על מכשיר ה"ינשוף", אשר מתיימר לתת תוצאות "מדעיות". כבוד השופט ג'ובראן פסק כהאי לישנא: " לא אחת קבע בית-משפט זה, כי אין ללמוד, כי קיומה של דרך הוכחה מדעית בדבר קיומו של אחוז אלכוהול אסור בעת הנהיגה ברכב היא תנאי בל יעבור להרשעה בעבירה לפי סעיף 62 לפקודת התעבורה. נקבע, כי ניתן להוכיח נהיגה בשכרות אף ללא הסתמכות על בדיקה מדעית. כך למשל נקבע בר"ע 666/86 סאמי סודקי עודה נ' מדינת ישראל, פ"ד מ (4) 463, בעמ' 467: "העיון בהוראותיו של החוק ושל התקנות מלמד, כי המחוקק אכן קבע דרכי בדיקה מיוחדות, אשר להן חייב נוהג רכב להכפיף את עצמו בתנאים הקבועים בחוק ובתקנות שהותקנו מכוחו, והוא גם קבע אמות מידה לגבי אחוז האלכוהול, אשר אם התקיים אסורה נהיגת רכב אותה שעה. אולם, מנוסחו של הסעיף אין ללמוד, כי נקיטת דרך ההוכחה בדבר קיומו של אחוז אלכוהול אסור בעת הנהיגה ברכב (נשיפה, בדיקת דם או בדיקת שתן) היא תנאי-בל-יעבור להרשעה בעבירה על סעיף 62 לפקודה או על תקנה 26 לתקנות, וכי אין להרשיע אדם בנהיגה אסורה כאמור בסעיף 62(3) או בתקנה 26 על-פי ראיות אחרות המוכיחות את שיכרותו." [ההדגשה הוספה - ס.ג'.] משמע, ניתן להוכיח שכרות בדרך שאינה מדעית על-פי מאפייני שכרות, אולם ברי, אפוא, כי ככל הרשעה בפלילים, על הרשעה כזו להישען על ראיות המוכיחות את השכרות מעל לכל ספק סביר, כפי שקבע בית-משפט השלום לתעבורה בענייננו. בית-משפט השלום לתעבורה ציין בגזר-דינו, כי המבקש נמדד במכשיר ינשוף ונמצא בדמו ריכוז אלכוהול של 375 מיקרו-גרם בליטר אוויר נשוף, אשר על-פי החוק מבססים את שכרותו. עוד ציין בית-משפט השלום לתעבורה, כי הסממן לשכרות היה הריח שנדף מפיו של המבקש. לבסוף קבע בית-משפט השלום לתעבורה כך: "אין מקום להכביר מילים בנושא ההבחנה בין טופס המאפיינים נ/1 לבין תוצאות הינשוף. באימות בין שני אלו גובר תמיד הינשוף ולכן הממצא מחייב את הנאשם ולא הרגשתו האישית.... בענייננו, המבקש, נהג ברכב כשהוא שיכור, שכן בבדיקת נשיפה נמצא 375 מיקרו-גרם אלכוהול בליטר אוויר נשוף, כאשר הריכוז המותר הוא 240 מיקרו-גרם לליטר אוויר נשוף. כמו-כן, מבדיקת המאפיינים עולה, כי למרות שהמבקש עבר את בדיקת המאפיינים ועמידתו הייתה יציבה, הליכתו על קו הייתה רגילה וכיוצא בזה, אולם מפיו נדף ריח אלכוהול ומבחינה התנהגותית תואר המבקש כרדום". ומן הכלל אל הפרט: בדיקת המאפיינים שבוצעה למערער העלתה כי עמידתו היתה יציבה, הליכתו רגילה, הוא הצליח להביא את אצבעות ידיו אל אפו, ברם, צויין בבדיקת המאפיינים כי מפיו נדף ריח חזק של אלכוהול וכי התנהגותו היתה רדומה. תגובתו של המערער לשוטר שבדקו היתה : "אני מצטער על מה שקרה". בע"פ (חיפה) 2461/07 מאור אטיאס נ' מדינת ישראל. תק - מח 2008 (1), 7657 נדונה שאלת החזרה מהודיה במקרה דומה ונפסק כדלהלן: "ההלכה בסוגיית החזרה מהודיה, קובעת מבחנים נוקשים וברורים. ניתן להתיר לנאשם לחזור בו מהודייתו רק במקרים חריגים ונדירים, ומטעמים שירשמו. זהו המצב המשפטי לאחר מתן גזר הדין וכי ברי שנדרשת הכבדה ודקדקנות נוספת כאשר הבקשה להתיר חזרה מהודיה מתבקשת בערכאת הערעור.... לא שוכנעתי שהמקרה של המערערים נופל בגדר המקרים החריגים והנדירים, בהם יאשפר ביהמ"ש חזרה מהודיה, לא כל שכן, כאשר מדובר בערכאת הערעור. המערערים עוכבו על ידי המשטרה, עברו בדיקת נשיפה באמצעות מכשיר הינשוף. כל התוצאות הצביעו על המצאות רמת אלכוהול העולה על המותר על פי החוק והמערערים זומנו למשפט. מכאן שהיה ניתן לצפות מהם, שיפנו לייעוץ מתאים לפני התייצבותם לביהמ"ש ומסירת הודאתם המלאה. נאשם סביר, עושה מאמצים בטרם המשפט, ונוקט בצעדים בכדי לברר את קו ההגנה בו הוא נוקט. מסקנה אחרת תביא למצב אבסורדי, בו נאשמים יתייצבו לביהמ"ש, יודו בעבירה, ימתינו, עד תום המשפט ואם התוצאה לא תנעם להם, כי אז יטענו שהרשעתם בטעות יסודה. כאמור, היעתרות לבקשה בנסיבות שתוארו לעיל, אינה תואמת את ההלכה ואף לא עולה עם מדיניות משפטית ראויה ונכונה. לדעתי ככלל ובנסיבות הרגילות, אי ידיעת החוק והרהורים מאוחרים לאחר תום המשפט, אינם מהווים נימוק לחזרה מהודיה. עולם המשפט, אינו מדע מדויק, והוא נסמך על עקרונות יסוד רבים. לעיתים קרובות ניתנות פרשנויות שונות על ידי בתי משפט שונים, ומועלות טענות מני רבות כנגד הסדר חוקי קיים או כלפי פרשנותו. לא ייתכן במצבים כגון דא, להחזיר את הגלגל אחורה ולאשר את החזרה מהודיה..." כך גם נפסק על ידי כבוד השופטת ארבל בע"פ 6901/07 - אופיר סבא נ' מדינת ישראל . תק-על2007(3), 4999. " המערער הודה בעבירה שבה הורשע ומכאן כי על מנת להצליח בערעור נדרש הוא לשכנע את בית המשפט כי יתיר לו לחזור בו מהודאתו. כידוע, העמדה שנקבעה בפסיקה בנושא זה הינה כי ככלל, יותר לנאשם לחזור בו מהודיה שמסר במהלך משפטו רק בנסיבות חריגות, וזאת בפרט כאשר הדבר מתבקש לאחר גזירת הדין - בשלב הערעור (ראו לדוגמה: ע"פ 3991/03 רגבי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 2.5.05); ע"פ 10518/06 מירון נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 29.3.07))". בענין שבפני ,כאמור, המערער הודה בשתיית ארבע כוסות וודקה, מפיו נדף ריח "חזק" של אלכוהול כהגדרת השוטר, המערער במכתבו לתובעת הודה כי עבר עבירה אך לא היה בכוונתו לפגוע בעצמו או באחרים, ולאלה מתווספת הודאתו בעבירה בבית משפט קמא. מכלל הטעמים המפורטים סבורני כי דין הערעור להדחות. סוף דבר: הערעור נדחה. משפט תעבורהשכרות