נהיגה רשלנית באוטובוס להסעת ילדים

להלן פסק דין בנושא נהיגה רשלנית באוטובוס להסעת ילדים: פסק דין 1. המערער הורשע בנהיגה ברשלנות של אוטובוס להסעת ילדים, בניגוד לסעיף 62(ב), בסטייה מנתיב נסיעה, באי-שמירת מרחק ובנהיגה במהירות בלתי סבירה, בניגוד לתקנות 40 (א), 49 (א) ו-51 לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961, כסדרן. כעולה מהכרעת הדין של בית המשפט קמא (כב' סגן הנשיא השופטת רות זוכוביצקי), נהיגתו הרשלנית של המערער גרמה לתאונת דרכים, שתוצאתה חבלה בגופם של 59 נוסעים, ולשישה מהם נגרמה חבלה של ממש. 2. ערעור זה מכוון נגד הכרעת הדין המרשיעה ונגד גזר הדין, שבו נדון המערער לפסילה בפועל מלהחזיק ברישיון נהיגה לתקופה של 3 שנים, פסילה על תנאי של 4 חודשים למשך שלוש שנים וקנס - 1,500 ₪. תיאור עובדתי והכרעת הדין 3. עיקרי העובדות שאין עליהן מחלוקת הן אלה: א. ביום 1.6.2003 סמוך לשעה 13:00, נהג המערער באוטובוס שהסיע תלמידים בשירות חברת הסעות "דרכי נועם", בכביש 3866, מצומת סטף לכיוון בית שמש. ב. הכביש הוא דו-סיטרי, מפותל ויש בו נתיב אחד בכל כיוון. מימין הכביש בכיוון נסיעתו של המערער צלע-הר סלעי, ומשמאלו-תהום. ג. המערער נהג בזוית ירידה בכביש, שהמהירות המרבית המותרת בו היא 60 קמ"ש. ד. לפני האוטובוס שבו נהג המערער, נהג בוריס ניזאוב, באוטובוס אחר של אותה חברת הסעות (להלן - האוטובוס הראשון), ונוהגי שני האוטובוסים ביקשו להגיע לאותו יעד נסיעה. ה. משהגיע האוטובוס שבו נהג המערער לקילומטר השני בכביש לכיוון בית שמש, התנגש האוטובוס בחזיתו בחלקו האחורי של האוטובוס הראשון, והמערער סטה לימין הכביש והתנגש בצלע ההר ונעצר. ו. כתוצאה מן ההתנגשות, הדו-שלבית, נחבלו, כאמור, 59 נוסעים ו-6 נחבלו חבלה של ממש. ז. גם אין מחלוקת, כי המערער לא השתמש בבלם- חירום המכונה "מקסי". ח. אחרי התאונה, מצא בוחן התנועה, מטעם המשיבה, כי דוושת-הגז באוטובוס, הייתה לחוצה עד סוף מרחק הלחיצה, ותפוסה. 4. גרסות הצדדים נחלקו לעניין סיבת התאונה וגורמיה. המשיבה טענה, כי המערער, שהיה חסר ניסיון בנהיגת אוטובוס ולראשונה נהג בכביש זה, נהג במהירות לא סבירה, שלא התאימה לתנאי הדרך. ועוד זאת, המערער לא השתמש בבלמי חירום, ונהג ברשלנות תוך ששימת לבו הייתה נתונה לאוטובוס הראשון שנוהגו שימש לו "מוביל" בדרך שלא הכיר. 5. גרסת המערער היא, שהתאונה התרחשה, אך בשל כשל מכני באוטובוס. הכשל, לטענת המערער, נבע מכך שדוושת הגז נלחצה ונתפסה, בלא אפשרות לשחררה, וכי בלמי הרכב לא פעלו, חרף ניסיונותיו של המערער להפעילם. המערער לא הפעיל את בלם החירום, כדי שלא לגרום לאוטובוס להתדרדר לתהום, וכי פעולותיו הן בבחינת "הרע במיעוטו" - להקטנת הנזק והפגיעה בנוסעים. 6. הנה כי כן, השאלה המרכזית היא, האם בלמי האוטובוס היו תקינים עובר לאירוע התאונה, פעלו או ניתן להפעילם. שאלה משנית היא האם נהג המערער והתנהג בסבירות, בזהירות ובמהירות מותאמת לתנאי הדרך המפותלת, תוך שמירת מרחק מן האוטובוס הראשון, באופן שהיה מונע את התאונה. 7. בהכרעת הדין נקבעו ממצאים עובדתיים העולים מן הראיות והעדויות שנשמעו בבית המשפט קמא. בין היתר, העיד בוחן התנועה ועדים מומחים שערכו חוות-דעת, מטעם הצדדים. בית המשפט קמא ניתח, היטב, את הראיות שבאו לפניו, ולא מצאתי פגם בממצאיו העובדתיים ובמסקנותיו, המבוססים על העדויות והראיות ששמע וקיבל, ועל התרשמות וממצאי מהימנות, וכן מידיעה מקצועית וניסיונו בשפיטת עבירות תעבורה ותאונות דרכים. בכגון דן , בית המשפט לערעורים אינו נוהג להתערב, אלא במקרים יוצאים מן הכלל וחריגים, כאשר על פני הפסק עולות מסקנות שאינן מעוגנות בראיות, או שהן בלתי מתקבלות עד הדעת, על פניהן. 8. למעלה מן הצורך, אעמוד על עיקרי הדברים, ובקצרה אומר: א. המערער אמר בעצמו, כי בלם הרגל הרגיל ובלם "הריטרד" לא פעלו, ולא היה טעם להפעיל את בלם הרגל, משניסוהו ולא פעל. בהגיעו למהירות של כ-90 קמ"ש, לא הפעיל את בלם החירום, שאם היה מפעילו היה גורם לסחרור האוטובוס ולהתדרדרותו לתהום. לכן הוא העדיף להתנגש באוטובוס הראשון. ב. בית המשפט קמא מחלק את התאונה לשני שלבים (אירועים): הראשון ("האימפקט הראשון") שבו התנגש האוטובוס באוטובוס הראשון, השני ("האימפקט השני")- ההתנגשות בצלע ההר. מהירות השיא לפי דעת המומחה מטעם המשיבה, שבית המשפט מקבלה כנכונה ומהימנה, הייתה 75 קמ"ש, שהואטה לכדי 68 קמ"ש, ברגע ההתנגשות באוטובוס הראשון, וזאת על פי הרישום בדסקת הטכוגרף. בית המשפט קובע, על פי תרשימי הטכוגרף, שצורפו לחוות דעת המומחה, שניתן ללמוד כי הבלמים היו תקינים לפני האימפקט הראשון, ואף נעשתה בשימוש בבלמים, האטה מסוימת, עד כדי מהירות של 68 קמ"ש בשש השניות שקדמו לרגע האימפקט. ועוד זאת, בית המשפט אומר, כי אילו הבלמים לא פעלו, הרי הדבר היה משתקף בנתוני דסקת הטכוגרף, ולא היינו רואים האטה של המהירות. בית המשפט קמא, אינו מקבל את מסקנותיו של המומחה מטעם ההגנה, לפיהן המהירות הכללית של האוטובוס " לא ירדה", וגם זאת, בית המשפט קמא קובע ממצא עובדתי, לפיו קצין הבטיחות של חברת ההסעה בדק את האוטובוס יומיים לפני התאונה ואישר את תקינות הבלמים שלו (ת/15). ג. בית המשפט קמא העדיף את הבדיקות של המכשירים כבדיקות אובייקטיביות, על פני עדויות התלמידות, לפיהן המהירות התעצמה כדי "מהירות שבלתי ניתנת לתיאור". זו אכן התרשמות של התלמידות שאין להן כל ידיעה מקצועית בהלכות טכניקה של בלמים או של נהיגה, ואף לא נחקרו על אמירות-התרשמות אלה. בצדק, העדיף בית המשפט קמא את אשר השתקף בתרשימי הטכוגרף, שהוא "מכשיר מדעי מדויק, מצביע על נתונים מדויקים והוא עדיף על התרשמות נוסעים באוטובוס עובר לתאונה קשה". ד. הכיפוף של הפח הלוחץ על דוושת הבלם נגרם, לפי ממצאי בית המשפט, כעולה מן הראיות, עקב מכה מימין. בית המשפט אינו מקבל את דעתו של אינג' רז, המומחה מטעם ההגנה, כי הדוושה הייתה לחוצה עוד לפני האימפקט הראשון. בית המשפט קובע, כי על פי נתוני הטכוגרף הבלמים פעלו, ומשום כך דוושת הגז לא הייתה לחוצה לפני האימפקט הראשון, ועל כן "התיזה שמציג אינג' רז אין לה על מה שתסמוך". ה. בית המשפט מוסיף לכך, כי הנאשם בשיחה טלפונית עמו, כשעתיים לאחר התאונה (מזכר ת/2) לא ציין כי דוושת הגז הייתה תפוסה, דבר שהייתה חשיבות רבה לציינו, והיה מציינו אם אמנם זה היה כך. רק בהודעתו (בהכרעת הדין נכתב בטעות "בהודאתו") יום אחרי התאונה, ראה לציין כי הדוושה הייתה תפוסה. בית המשפט מייחס את השינוי הזה לאפשרות של "עצה שקיבל". בין שקיבל עצה ובין שלא קיבל עצה, הרי אי-מסירת עובדה כה חשובה מיד לאחר התאונה שהייתה מיטיבה עמו, ומסירתה אך למחרת, צריכה זהירות רבה, אם לייחס לה אמינות ומהימנות. ו. ועוד זאת, בית המשפט קמא, קיבל חוות דעת של מומחה מטעם המשיבה, ג'ורג' פיינגולד, בעניין היווצרות שבר בצינור האוויר של הבלם. לפי המומחה, השבר נוצר עקב אחת ההתנגשויות של האוטובוס, ולא היה זה פגם שנוצר עובר לתאונה. בית המשפט שוכנע מממצאי חוות דעתו של המומחה מטעם המשיבה. ואף זאת, לפי המומחה הזה, הצינור לא נשבר ממכשול בדרך, וקביעה זו לא נסתרה על ידי מומחה ההגנה. ז. בית המשפט גם לא קיבל את טענת בא-כוח המערער בעניין חישובים של מרחק עצירה, אילו הבלמים היו תקינים, או טענה אחרת, שאין זה סביר כי המערער לא בלם למרות שבלמיו היו תקינים, בעודו מתקרב לאוטובוס שלפניו. 9. בחנתי כל אלה, ואינני רואה כל נימוק להתערב בממצאי בית המשפט ומסקנותיו, בכל הנוגע למצב האוטובוס ובלמיו, תקינות הבלמים והפעלתם עד הא-מפקט הראשון. אינני רואה כל סיבה להתערב בממצאים ובמסקנות בכל הנוגע להתרחשות אחרי האימפקט הראשון ועד ההתנגשות בצלע ההר. הדברים אמורים, בעיקר, לגבי מסקנתו של בית המשפט קמא, לאמור: "אני סבורה כפי שפורט לעיל, כי הבלמים פעלו בין האימפקט הראשון לשני, אולם לטובת הנאשם אניח כי אי-תקינות הבלמים נגרמה עקב הא-מפקט הראשון. בכל זאת אין כל ספק כי לפני הא-מפקט הראשון הבלמים היו תקינים". ועוד זאת, סיכום מסקנותיו של בית המשפט קמא הוא, שהמערער היה נהג אוטובוס חסר ניסיון. באופן יחסי, לא הכיר את הכביש כראוי, התאמץ לשמור על קשר עין עם האוטובוס הראשון, ולשם כך נהג במהירות בלתי סבירה שלא הותאמה לתנאי הדרך ולעקומות שבכביש. כל אלה הובילו, לדעת בית המשפט קמא, לאובדן שליטה ולהתנגשות באוטובוס הראשון. 10. בכל אלה מצא בית המשפט קמא התרשלות, ובעיקר בשל נסיעה במהירות העולה על המותר ובלתי סבירה באופן בולט, ובכך גרם לתוצאה של חבלה במספר רב של נוסעים, לרבות חבלה של ממש ב-6 נוסעים. 11. אחרי שבחנתי כל אלה, אינני מוצא ממש בערעור על הכרעת הדין, ואני דוחה את הערעור. לענין גזר הדין 12. בית המשפט מציין, במידה רבה של צדק, כי תוצאות התאונה הן חמורות. מדובר בחבלה שנגרמה ל- 59 נוסעים, ואך בנס נחבלו 6 נוסעים חבלה של ממש. המערער הסיע תלמידים, וחב חובת זהירות, כפולה ומכופלת, בהסעתם. המערער נהג במהירות בלתי סבירה ואף עולה על המהירות המרבית המותרת באותה דרך, תוך שאין הוא שומר על מרחק מספיק בין האוטובוס שבו הוא נהג לבין האוטובוס הראשון, כדי לאפשר לו עצירה בכל עת, ולמנוע תאונה. 13. אין לי צורך אף להתייחס לקביעת בית המשפט קמא, שכלל בחשבון שיקוליו לעניין העונש, גם הרשעה בעבירה שנעשתה אחרי ביצוע העבירות נשוא ערעור זה. גם אם לא נביא בחשבון השיקולים הרשעה זו, די בחומרת העבירות וכתוצאה כנימוק לעונשים שהוטלו על המערער. 14. העונש שהושת על המערער, בנסיבות העניין, אינו חמור כלל ועיקר. גם דין הערעור על גזר-הדין - להידחות. 15. לפיכך, הערעור על פסק דינו של בית המשפט קמא - נדחה. קטיניםמשפט תעבורההסעת תלמידים / ילדיםרשלנותאוטובוסנהיגה רשלנית