עבירת הפקרה

מהי עבירת הפקרה ? סעיף 64א(א) לפקודת התעבורה עוסק במצב בו נוהג הרכב ידע או שהיה עליו לדעת, כי בנסיבות המקרה "עשוי היה להיפגע אדם". החובה המוטלת על נוהג הרכב, הינה לעצור במקום התאונה או בסמוך לו ככל האפשר על מנת "לעמוד על תוצאות התאונה". מחובתו לעצור ולהגיש לנפגע את ה"עזרה שהיה ביכולתו להגיש בנסיבות המקרה, לרבות הסעתו לטיפול רפואי. בית המשפט ציין בפסיקתו כי אין חשיבות לכך שמדובר בתאונה שתוצאותיה "קלות". הדבר נובע ממטרתו של סעיף 64א לפקודת התעבורה - להבטיח מתן עזרה מיידית לנפגע בתאונה על ידי נהג הנמצא במקום, וזאת על מנת לשמור על גופו ועל חייו של הנפגע. בנוסף, מכוונת ההוראה למנוע מנוהג הרכב מלהתחמק מאחריותו לתאונה על סמך השערתו כי איננו אשם בה או כי איש לא נפגע. להלן פסק דין בנושא עבירת הפקרה: פסק דין השופטת ש. דברת: 1. בית משפט השלום לתעבורה באשקלון (כב' השופטת ד. קליימן), הרשיע המערער בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום של נהיגה ברשלנות, עבירה לפי סעיף 62(2) +38(2) לפקודת התעבורה (נוסח חדש), התשכ"א- 1961 (להלן- "הפקודה"), נהיגה בשכרות- עבירה לפי סעיף 62(3) +39א לפקודה, הפקרה אחרי פגיעה- עבירה לפי סעיף 64א(א)+ 40 לפקודה, חציית צומת באור אדום, עבירה לפי תקנה 64(ה) לתקנות התעבורה, תשכ"א- 1961 (להלן- "התקנות"), אי שמירת רווח, עבירה לפי תקנה 49 לתקנות, גרימת נזק לאדם ולרכוש, עבירה לפי תקנה 21(ב) לתקנות התעבורה התשכ"א - 1961. על המערער הושתו 14 חודשי מאסר, מהם 5 חודשים לריצוי בפועל והיתר על תנאי למשך 3 שנים, שלא יעבור עבירות דומות, קנס כספי בסך 4,000 ₪ ופסילת רשיון ל-5 שנים. הערעור שלפנינו מופנה הן כנגד ההרשעה וכנגד העונש. הרקע העובדתי: 2. על פי כתב האישום, ביום 13.7.04, בסמוך לשעה 19:10, נהג המערער ברכבו, בהיותו נהג חדש, תחת השפעת אלכוהול (בדגימה שנלקחה מדמו, כשעתיים לאחר קרות האירוע נשוא כתב האישום, רמת האלכוהול הגיעה ל-180% מ"ג). בהגיע המערער לצומת הרחובות שד' בן-גוריון- בן צבי באשקלון, דלק אור אדום ברמזור בכיוון נסיעתו. המערער לא שמר על מרחק עצירה והתנגש ברכב שעמד בצומת, בו נהגה הגב' סוזנה עזריאל וגרם לו לנזק. לאחר ההתנגשות, המערער לא עצר, המשיך בנסיעה, עלה על אי-תנועה, פגע ברמזור ובהולכת הרגל, הגב' טטיאנה גרודצקי, שהמתינה על אי התנועה לאור ירוק כדי לעבור במעבר החציה. כתוצאה מהפגיעה נזקקה לטיפול רפואי. המערער לא עצר במקום כדי לעמוד על תוצאות התאונה והמשיך בנסיעה, כשהוא חוצה את הצומת באור אדום. נימוקי הערעור: 3. בית משפט קמא הכריע את דינו של המערער על פי מאזן ההסתברויות, כנדרש במשפט האזרחי, ולא על פי רמת ההוכחה הנדרשת במשפט פלילי. כאשר קיימות מספר אפשרויות לקרות התאונה, על ביהמ"ש להעדיף את האפשרות המתיישבת עם חפותו של הנאשם, על בסיס הכלל שכל ספק פועל לטובת הנאשם. בית משפט קמא התעלם מעדויות עדי התביעה , מהבעיות שעלו מעדויות אלה, מסתירות מהותיות ומאי דיוקים בעדותם של עדים מרכזים, שמקורם באינטרס כלכלי. לא הובאה כל עדות פוזיטיבית ומהימנה כי היה מגע בין רכבו של המערער לבין הולכת הרגל וכי המערער פגע בה. עדותה של הולכת הרגל רצופה סתירות, אינה מהימנה בהיותה בעלת עניין נוכח תביעת נזקי גוף שהגישה. טענתה כי הרכב פגע בה מצד ימין אינה הגיונית מכיוון שהרכב בא מצד שמאל. נהגת הרכב, סוזנה עזריאל, לא יכלה לראות את מגע רכבו של המערער בהולכת הרגל ממקום ישיבתה ברכב. עצם העובדה ששמעה את צעקתה של הולכת הרגל, משמע שלא ראתה הפגיעה בה למרות התעקשותה שכן. למרות הסתירות והקושי בעדויות אלה קבע בית המשפט כי עדותו של המערער "רצופה אי-דיוקים ומגמתית", שעה שעדותו עקבית ועולה בקנה אחד עם עדויות עדי התביעה בנקודות מהותיות ומתיישבת עם עדותו של איגור, חברו, שנסע עימו ברכב, בעוד שממצאי הבוחן סותרים את גרסתה של הולכת הרגל, לאופן הפגיעה בה על ידי המערער. הרשעת המערער בחציית הצומת באור אדום מבוססת על ראיות נסיבתיות בלבד ולא על ראיה ישירה כלשהי, לא הוכח במידה הנדרשת בפלילים כי המערער חצה את הצומת באור אדום. בהרשעת המערער בנהיגה בשכרות, התעלם בית משפט קמא מהעובדה שהחוקרים לא מילאו באופן דווקני אחרי כללי נטילת דם הקבועים בתקנות התעבורה, כישלון שהיה בו כדי לפגום בהגנת המערער ובאמינות תוצאות הבדיקה. בית המשפט התעלם מההלכה שנקבעה בע"פ 1641/04 לאוניד לוין נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(3) 785, ולא בחן האם הפגמים שנפלו בהליך פלילי פגעו בהגנתו וגרמו לו עיוות דין. בגדר פגמים אלה יש לכלול אופן נטילת הדם והעברתו לבדיקה אשר חרג מהנהלים הקבועים ועריכת בדיקת מאפיינים למערער ללא תרגום, משאינו דובר עברית. לא הוכחו יסודות העבירה לפי סעיף 64א(א) לפקודת התעבורה של הפקרה אחרי פגיעה שכן לא הוכחה הפקרה, לא עובדתית ולא משפטית. בפועל, מוגשים כתבי אישום בגין עבירה זו רק במקרים של תאונות קטלניות ו/או במקרים של חבלות של ממש. במקרים כמו המקרה שבפנינו ואף במקרים חמורים ממנו, מוגשים כתבי אישום בעבירות של עזיבת מקום התאונה ו/או אי מסירת פרטים ו/או אי הושטת עזרה, אולם לא בעבירה של הפקרה אחרי פגיעה. לא הוכח כל מגע בין המערער לבין הולכת הרגל, על כן נשמט הבסיס לטענה כי המערער ידע או היה עליו לדעת כי נפגעה. המערער אמנם כשל בעזבו את מקום התאונה, אך מאחר שלא ידע ולא יכול היה לדעת כי נפגע אדם, ועזב את מקום התאונה לאחר שעמד על תוצאותיה, הרי שעמד בדרישת סעיף 64א לפקודה ולכל היותר ניתן היה להרשיעו בתקנה 144 לתקנות התעבורה. דיון: 4. פגיעתו של המערער בהולכת הרגל: בית משפט קמא הסתמך על עדויותיהן של הולכת הרגל שנפגעה, טטיאנה גרודצקי ושל העדה סוזנה עזריאל, שנהגה ברכב בו התנגש המערער, לפיהן נפלה הגב' גרודצקי כתוצאה מפגיעתו של רכב המערער בה, הגם שגב' גרודצקי העידה כי לא היתה זו פגיעה חזקה. בית משפט קמא מצא את עדותו של המערער רצופה אי דיוקים ומגמתית, והעדיף את עדותה של הגב' גרודצקי, אשר נתמכה בעדויותיהן של עדת הראיה, וקבע כי המערער פגע בהולכת הרגל, אשר נחבלה ונזקקה לטיפול רפואי. לטענה כי הגב' גרודצקי העידה שנפגעה בצדה הימני, בעוד הרכב של המערער הגיע מצד שמאל מסבירה העדה: "אני לא יודעת בדיוק באיזה אופן הוא היה. אני נפלתי אחורה" (עמ' 14 ש' 20). בהמשך כשנאמר לה שהמערער הגיע מצד שמאל בעוד היא טוענת שפגע בה מצד ימין אומרת ש"הכתם הלבן היה מולי והוא התקרב ותארתי את הפגיעה לא ראיתי אותו לא שמאל לא ימין אלא מולי. אולי בגלל שרציתי להתרחק הוא פגע בי בצד ימין לא בצד שמאל" (עמ' 15 ש' 10-12). נהגת הרכב, סוזנה עזריאל, ברכבה פגע המערער, העידה שראתה את הפגיעה בהולכת הרגל. טענת ב"כ המערער כי עדה זו לא ראתה ולא יכלה לראות את הפגיעה לאור מקומה ברכב ובזווית הראיה שלה נשארה בגדר אמירה בעלמא. ב"כ המערער בחוקרה את העדה חזרה שוב ושוב על אותה שאלה כל פעם בצורה אחרת, תוך נסיון להזים עדותה לפיה ראתה הפגיעה, אך העדה עמדה על כך שראתה הפגיעה וביהמ"ש בחר לאמץ עדות זו. הגב' עזריאל העידה שהתקשרה למשטרה לדווח כי מישהו פגע בה ודרס אישה שהיתה על המדרכה (עמ' 4 ש' 20) "אני לא הנחתי, אני ראיתי" (עמ' 5 ש'3). "הוא עלה על המדרכה הפיל אישה והמשיך בנסיעה, האישה היתה על ידי, איך אני לא אראה..." (עמ' 5 ש' 6). טענת ב"כ המערער שלנהגת אינטרס כלכלי משהוגשה תביעת נזיקין, אין בה ממש, כיוון שלאור חוק הפיצויים לנפגעי תאונת דרכים, קיימת אחריות מוחלטת ואין כל חשיבות אם יורשע המערער אם לאו. איני מוצאת מקום להתערב בקביעת בית משפט קמא, המבוססת על התרשמותו הבלתי אמצעית מהעדים שהובאו בפניו, משקיים הסבר בדברי העדה לגבי הדרך והאופן בו נפגעה. חציית הצומת באור אדום: 5. בהודעתו במשטרה אמר המערער כי "...יתכן שנסעתי באור אדום" (ת/3, עמ' 2, ש' 54). בעדותו בבית המשפט חזר בו וטען כי כשחצה את הצומת דלק בו אור ירוק (עמ' 51 לפר' ש' 7). כשנדרש ליתן הסבר לסתירה זו, בחקירה נגדית, הסתבך שוב ושוב. העדה סוזנה עזריאל העידה כי הגיעה לצומת בעוד האור ברמזור היה צהוב, וכי בעת שהמתינה שהאור ברמזור יתחלף התנגש בה המערער (עמ' 3 לפר', ש' 18). לעדותה, המערער המשיך בנסיעתו לאחר שפגע בהולכת הרגל באור אדום. הולכת הרגל, טטיאנה גרודצקי, העידה כי עמדה לחצות את הכביש עם בתה כשהיה אור ירוק ברמזור, עת התקרב המערער לצומת, התנגש ברכב שעמד בו והמשיך בנסיעה מבלי שעצר (עמ' 10-11 לפר', ש' 23 ואילך). אם לכיוון הנסיעה של סוזנה עזריאל בה התנגש המערער היה אור ירוק ולכיוון הולכת הרגל היה אור ירוק, משמע היה אור אדום בכיוון הנסיעה של המערער. לטעמי, לאור העדויות שהובאו בפני בית משפט קמא, אמנם ראיות נסיבתיות, הרי שהמערער לא יכול היה להיכנס לצומת כשדלק בו אור ירוק. יחד עם זאת, אין חשיבות של ממש לסוגית האור שדלק ברמזור, כיוון שלצורך הרשעתו של המערער, כפי שקבע בית משפט קמא, די בקביעה שהוא חצה הצומת ברשלנות תוך סיכון נהגים אחרים והולכי רגל, מבלי לייחס חשיבות לאור הדולק ברמזור ולכללי הבטיחות, גם אם, כפי שסבר בית משפט קמא , בניגוד לדעתי, שצבע האור שדלק ברמזור לא הוכח ברמה הנדרשת במשפט הפלילי. בית משפט קמא קבע כי "גם אם לא הוכח בפני במידה הנדרשת להוכחה במשפט פלילי כי הנאשם חצה את הצומת באור אדום, הרי עולה בבירור כי הנאשם חצה את הצומת ברשלנות לאחר שפגע ברכב שלפניו ועלה על אי תנועה ופגע בהולכת הרגל, הנאשם חצה את הצומת מבלי ליתן את הדעת לצבע האור הדולק ברמזור בכיוון נסיעתו " (עמ' 68 להכרעת הדין, ש' 26 ואילך). די בקביעה זו כדי להרשיעו בעבירה בניגוד לסעיף 64(ה) לתקנות התעבורה הקובעת "נוהג רכב המתקרב לצומת שבו התנועה מוסדרת על ידי רמזור, יציית לאותות שברמזור ולא ייכנס לצומת אלא לאחר שהופיע בו אור ירוק; היה ברמזור אור צהוב מהבהב - יאיט הרכב ובמקרה הצורך אף יעצור את רכבו כדי לאפשר להולך רגל להשלים את החצייה בבטחה ויתן זכות קדימה לרכב אחר שנכנס לצומת מכביש אחר, או לרכב הבא אל הצומת". על פי רכיבי העבירה שבתקנה 64(ה), די כי המערער נכנס לצומת שלא על פי כללי הזהירות הדרושים, שעה שפגע ברכב שעמד בצומת משדלק אור אדום לכיוון נסיעתו ואחר כך עלה על אי תנועה ופגע בהולכת רגל- כדי לקבוע כי פעל בניגוד לתקנה 64 (ה) לתקנות התעבורה. נהיגתו של המערער בשכרות 6. למערער טענות בדבר כשלים שליוו את בדיקת המאפיינים שנערכה לו, את בדיקת הדם שנלקחה ממנו, סימון המבחנה ו"שרשרת הובלתה" למעבדה. לטענתו, ביצעה ד"ר רוטשטיין את בדיקת הדם שלא על פי הנהלים בכך שלא ברור אם השתמשה בפולידין לחיטוי, טרם הדגימה והאם היה במבחנה מלח פלואורידי למניעת קרישת הדם כנדרש, נוכח עדותה בפני בית המשפט כי קיבלה את המבחנה ריקה מחומר. המערער וחברו איגור שהיה עימו שתו וודקה. המערער מאשר שזה יום הולדתו ושתו לכבוד זה. ת/1 הינו טופס בדיקת מאפיינים לחשוד בנהיגה בשכרות. הפרמטרים נלקחו לאחר שהמערער הודה ששתה וודקה. במקרה דנן היתה הצדקה לנטילת דגימת דם מהמערער נוכח מעורבותו בתאונה, אופן נהיגתו והודאתו כי שתה אלכוהול עובר לקרות התאונה. סעיף 64ב(ב) לפקודת התעבורה קובע: " שוטר רשאי לדרוש מנוהג רכב או מממונה על הרכב, שהיה מעורב בתאונת דרכים או שיש לשוטר חשד סביר כי הוא שיכור, לתת לו דגימת שתן או דגימת דם לשם בדיקה אם מצוי בגופו אלכוהול ובאיזה ריכוז, או אם מצוי בגופו סם מסוכן או תוצרי חילוף חומרים של סם מסוכן... ". המערער הסכים לערוך בדיקת הדם (ת/3, עמ' 2, ש' 60). כך גם עולה מעדות בוחן התנועה, יעקב ארליך (עמ' 19 לפר', ש' 6 ואילך). ד"ר רוטשטיין, שנטלה את דגימת הדם מהמערער, העידה כי דיברה עם המערער רוסית וכי נתן לה הסכמתו לעריכת הבדיקה, כשהבהירה לו מטרת הבדיקה (עמ' 37 לפר', ש' 8). בע.פ. 1977/05 דוד גולה נ. מדינת ישראל [לא פורסם] נקבע על ידי כב' השופטת ארבל כי "... העדרה של ראיה שמקורה במחדלי רשויות החקירה, ייזקף, אמנם, לחובתה של התביעה עת תידון השאלה האם הרימה את נטל ההוכחה המוטל עליה, אולם אין לומר כי מחדלי חקירה בהכרח יובילו לזיכויו של הנאשם. נפקותו של המחדל תלויה בנסיבות המיוחדות של העניין הנדון, ובפרט בשאלה האם מדובר במחדל כה חמור עד כי יש חשש שמא קופחה הגנתו של הנאשם באופן שהתקשה להתמודד עם חומר הראיות שמפלילו" (סעיף 13 לפסה"ד). במקרה שלפנינו, לא מצא בית משפט קמא, בהתאם לראיות שהובאו בפניו, פסול באופן ביצוע הבדיקה, סימונה של המבחנה והעברת הדגימה לבדיקה. עדותה של ד"ר רוטשטיין שנטלה את דגימת הדם מהמערער, היתה אמינה בעיני בית משפט קמא, וכן גם עדויותיהם של אנשי המשטרה, שטיפלו בהעברת הדגימה לד"ר גופר, שערך את חוות הדעת הטוקסולוגית (ת/10). המערער אישר כי נתן הסכמתו ושד"ר רוטשטיין הסבירה לו שהחיטוי נעשה שלא באמצעות אלכוהול (עמ' 49 ש' 3-2). בהתאם לתעודת עובד ציבור שהוגשה על ידי ד"ר גופר (ת/11) עולה, כי הדגימה הועברה לבדיקה ביום 14.7.04, בשעה 11:05, בסמוך למועד לקיחתה, וכי הדם בה היה בלתי קרוש. חוות דעתו של ד"ר גופר (ת/10), אשר בדק את דגימת הדם שנלקחה מהמערער, העלתה כי ריכוז האלכוהול בדמו של המערער היה 180 מיליגרם לכל 100 מ"ל וכי הדם היה בלתי קרוש, כך שלא נפל פגם בבדיקה. מטרת המלח הפלואורידי, היא למנוע קרישת דם וכאן אין צורך להזדקק לשאלה אם אכן היה מלח פלוארידי אם לאו, משהדם לא היה קרוש, אם כי ד"ר גופר ציין כי המבחנה נושאת תוית עליה רשום 100 גר' מלח פלואורידי (ת/11). בכל מקרה, כאמור, הדם לא היה קרוש, כך שלא נפל כל פגם בבדיקה. בע"פ 140/98 אליהו חוג'ה נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(3)225, דחה בית המשפט העליון טענה המעידה, לכאורה, על מקרה חמור עוד יותר מזה הנדון בפנינו, לפיה בדיקת הדם של המערער אינה קבילה כראיה, משטולטלה במשך תשעה ימים, שלא בתנאי קירור נאותים וללא חומר משמר המבטיח את שלמות הרכבה. בית המשפט קבע כי " רשאי היה ביהמ"ש להביא בחשבון גם את תוצאות בדיקותיה של דגימת הדם שנלקחה מן המערער; וזאת- משום שאין בחומר הראיות דבר התומך בפרופוזיציה שמציע ב"כ המערער, לפיה, השיהוי של הדגימה ב"מעבר" למעבדה עשוי היה לגרום לשינוי לחומרה, בשיעור האלכוהול שבדם". ב"כ המערער ציינה הפגמים כביכול, אבל לא ראיתי במה קופחה הגנתו של המערער שהתקשה להתמודד עם חומר הראיות או שנגרם לו עיוות דין. עבירת ההפקרה: 7. בפרשת גולה לעיל התייחסה כב' השופטת ארבל לסעיף 64א(א) לפקודה וקבעה כי סעיף זה "... עוסק במצב בו נוהג הרכב ידע או שהיה עליו לדעת, כי בנסיבות המקרה "עשוי היה להיפגע אדם", הרי שסעיף... החובה המוטלת על נוהג הרכב, במסגרת הסעיף הראשון, הינה לעצור במקום התאונה או בסמוך לו ככל האפשר על מנת "לעמוד על תוצאות התאונה". בסעיף השני, לעומת זאת... מחובתו לעצור ולהגיש לנפגע את ה"עזרה שהיה ביכולתו להגיש בנסיבות המקרה, לרבות הסעתו לטיפול רפואי" (סעיף 22 לפסה"ד). הסמכות לבחור את סעיף האישום נתונה לתביעה, ואין כל הגבלה בסעיף 64א(א) לפקודת התעבורה, לפיו חל הוא אך במקרים חמורים. כל שיש לבחון הוא האם התקיימו יסודות העבירה הקבועים בסעיף, ואין חשיבות לכך שמדובר בתאונה שתוצאותיה "קלות" כהגדרת המערער. הדבר נובע ממטרתו של סעיף 64א לפקודת התעבורה "... להבטיח מתן עזרה מיידית לנפגע בתאונה על ידי נהג הנמצא במקום, וזאת על מנת לשמור על גופו ועל חייו של הנפגע... בנוסף, מכוונת ההוראה למנוע מנוהג הרכב מלהתחמק מאחריותו לתאונה על סמך השערתו כי איננו אשם בה או כי איש לא נפגע..." (סעיף 19 לפסה"ד בפרשת גולה לעיל). המערער, בעדותו בבית המשפט, הודה כי היו אנשים על אי התנועה- הולכת הרגל ועוד שני גברים, ואחר כך מסר כי עלה על אותו אי תנועה (עמ' 53 לפרוטוקול בית משפט קמא). עוד מסר בעדותו, כי לאחר התאונה המשיך בנסיעה, אך עצר כ- 50-100 מטר מהצומת, והסתכל לאחור כדי לראות שהכל בסדר. עדותו בבית המשפט עומדת בסתירה להודאתו במשטרה, בה מסר כי לא היו אנשים על אי התנועה (ת/3, ש' 38). עדותו של המערער כי עצר 50- 100 מטר מהצומת כדי לבחון האם הכל בסדר, עומדת בסתירה לעדותו בחקירה שאין לו הסבר מדוע לא עצר לאחר שפגע ברכב ובהמשך "אני לא יכול להבין את עצמי ולא יכול להסביר אם הסיבה היא בגלל ששתיתי אלכוהול עזבתי את המקום" (ת/3 עמ' 2 ש' 43-44). איגור, שהיה עם המערער ברכב בעת התאונה, העיד כי לאחר התאונה המשיכו בנסיעה והמערער טען כי אסור לעצור במקום וכי יעצרו בהמשך (עמ' 28 לפר', ש' 19-21). על פי עדותו של איגור "... עברנו ישר, בקיבוץ גלויות פנינו ימינה... אנחנו יצאנו מהרכב והסתכלנו על העיקום ברכב מהמכה עם המתכת ואז נסענו... " (עמ' 27 לפר', ש' 8-9). עדות סותרת נוספת לעדותו של המערער מסרה עדת הראיה אלכסנדרה, שהעידה כי רכבו של המערער לא עצר (עמ' 9, ש' 4-5). משהיו הולכי רגל על אי התנועה, עליו עלה המערער עם רכבו לאחר התנגשותו ברכב שעמד בצומת, זהו מצב דברים בו ידע המערער, או היה עליו לדעת, כי בנסיבות המקרה "עשוי היה להיפגע אדם". בנקודת זמן זו היה עליו לעצור במקום התאונה או בסמוך ככל האפשר על מנת "לעמוד על תוצאות התאונה". נוכח האמור, אני סבורה כי צדק בית משפט קמא בהרשיעו את המערער בעבירת ההפקרה, משלא הרים המערער את נטל ההוכחה כי מילא את חובתו על פי סעיף 64א(א) לפקודת התעבורה, ועצר לבחון את תוצאות התאונה. ניכר כי באותה העת, המערער היה טרוד יותר מהנזק שנגרם למכוניתו מאשר מהנזק שנגרם להולכי הרגל שעמדו על אי התנועה. הערעור לעניין העונש: 8. העונש שהושת על המערער בבית משפט קמא שיקלל בחובו את נסיבותיו האישיות מחד גיסא ואת חומרת העבירות והאינטרס הציבורי מאידך גיסא, בית משפט קמא לא החמיר עם המערער באופן שיצדיק התערבות ערכאת הערעור. לו דעתי נשמעת, יש לדחות הערעור הן על הכרעת הדין והן על גזר הדין. שרה דברת, שופטת כב' הנשיא י.פלפל, אב"ד: אני מסכים. י.פלפל, נשיא, אב"ד כב' השופט נ.הנדל, ס.נשיא: אני מסכים. נ.הנדל, ס.נשיא לפיכך, הוחלט, כאמור, בפסק דינה של כב' השופטת דברת. דריסהמשפט תעבורהתאונת דרכיםתאונת פגע וברח / הפקרה