להלן פסק דין בנושא ערעור על דריסת הולך רגל: פסק דין א. בתאריך 8.8.03 בשעה 08.20 נהג המערער ברחוב יגאל אלון בת"א, מכיוון דרום לצפון. המערער נהג בנתיב השלישי מימין מבין ארבעת הנתיבים הקיימים במקום. המערער התקרב לצומת עם רח' אנילביץ. בצומת זה בכיוון נסיעת המערער מוצב תמרור שהוא רמזור בו דולק אור צהוב מהבהב וכן תמרור המורה על מקום מעבר חצייה להולכי רגל. לפני הצומת קיים מעבר חציה מסומן. המנוחה חצתה את הצומת מימין לשמאל בכיוון נסיעת המערער. המנוחה הספיקה לעבור כ- 9.8 מ', מרוחב הכביש, על מעבר החצייה, כאשר המערער פגע בה בחלקו הימני קדמי של רכבו. המנוחה אבדה הכרתה ויומיים לאחר מכן נפטרה בביה"ח. המערער הואשם בבית משפט לתעבורה בתל-אביב-יפו בגרימת מוות תוך נהיגת רכב ברשלנות, עבירה על סעיף 304 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 ביחד עם סע' 64 ו- 40 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961. המערער הורשע לאחר שמיעת ראיות. בין הממצאים העובדתיים שנקבעו ע"י בימ"ש קמא אנו רואים להדגיש את אלה: המערער נהג במהירות מופרזת. המהירות המותרת היא 50 קמ"ש, המערער נהג במהירות שאינה קטנה מ- 80 קמ"ש. רכב אחר שנסע לפניו בנתיב הימני ביותר עצר לפני מעבר החצייה. המערער לא עצר וכאמור פגע במנוחה כשהיא על מעבר החצייה. בימ"ש קמא לא קיבל את הטענה לרשלנות תורמת מצד המנוחה. אנו מפנים לענין זה לאמור בעמ' 38 לגזה"ד: "לא מצאתי לייחס למנוחה כל רשלנות תורמת לארוע". לאחר קבלת תסקיר של שירות המבחן הטיל בימ"ש קמא את העונשים הבאים: 10 חודשי מאסר לריצוי בפועל, 14 חודשי מאסר ע"ת, קנס בסך 10,000 ₪ וכן פסילת רשיון הנהיגה לתקופה של 12 שנים ופסילה ע"ת לתקופה של 6 חודשים למשך 3 שנים, כמו כן הועמד המערער לפיקוח שירות מבחן. ב. על פסק דינו של בימ"ש קמא הוגש הערעור. מלכתחילה הוגש הערעור הן על הכרעת הדין והן על גזה"ד. עם תחילת הדיון בפנינו חזר בו הסניגור מהערעור לגבי ההרשעה והתמקד בנושא הענישה בלבד. לטענת הסניגור לא היה מקום להטלת מאסר בפועל, ומכל מקום עתירתו היא כי ערכאת הערעור תתערב בתקופה שהוטלה ותעמיד אותה על 6 חודשים באופן שניתן יהיה לרצות את המאסר בעבודות שירות. אלה נימוקי הסניגור: בניגוד לקביעת בימ"ש, קמא למנוחה היתה תרומת רשלנות. היא חצתה את הכביש גם מאחורי רכב נוסע, הגם שהדבר היה בתוך מעבר חצייה ובכך הסתירה עצמה מעיני המערער; נסיבות אישיות של המערער. הוא נישא, נולדו לו 2 ילדים, כרגע הוא אב ל- 3 ילדים; למערער 21 שנות נהיגה, והרשעותיו הקודמות, אינן מכבידות; הזמן הארוך שחלף מאז הארוע ועד היום - כ 5 שנים; ב"כ המערער מפנה אותנו לאמור בתסקיר המבחן ולטראומה שעבר המערער; הסניגור הפנה אותנו לפסיקה הן של בימ"ש זה והן של ביהמ"ש העליון במקרים אחרים, בהם קוצרה תקופת המאסר והועמדה על עבודות שירות גם כאשר מדובר בפגיעות קשות וחמורות. ג. התביעה טוענת שאין מקום להתערב בענישה שהוטלה ע"י בימ"ש קמא, כשהיא מפנה למעשה לכל אותם נימוקים שצויינו גם בגזה"ד. ככלל הענישה היא מאוזנת. התביעה שבה ומדגישה כי המערער נהג במהירות מופרזת. התנהלות המערער גם לאחר התאונה אינה מצביעה על הפנמת הלקח שכן הרשעותיו כוללות גם הרשעות לאחר התאונה. גם התביעה מפנה לפסיקה, בה נגזרו עונשים בדומה לעונש של התיק הנוכחי, ואף חמורים ממנו, בנסיבות דומות וקלות מאלה שנדונו בתיק שבפנינו. ד. שקלנו בקפידה את כל הנסיבות אליהם התייחסו שני הצדדים, ולאחר שעשינו זאת דעתנו היא כי אין מקום להתערבותנו. נתחיל ונאמר כי ערכאת הערעור אינה ממהרת להתערב בענישה והיא תעשה זאת רק מקום שבימ"ש קמא שגה ולא איזן נכונה רכיבים מסויימים או התעלם מנתונים שעמדו לפניו. אנו מפנים לענין זה לרע"פ 292/91 ארביב נ' מדינת ישראל, פ"ד מה (2) 580, בו נאמר: "מידת הרחמים בה נוהג ביהמ"ש המחוזי בהתערבו במידת העונש כל אימת שבימ"ש לתעבורה מנסה לשנות את רמת הענישה המקובלת כדי לנקוט בצעדים עונשיים מחמירים יותר עלולה חס וחלילה להוות פגיעה במשתמשים אחרים בדרך". לענייננו, קיימים מצבור של רכיבים מחמירים המצביעים על כך שלא זה המקרה שבו תתערב כאמור ערכאת הערעור. התאונה ארעה על מעבר חצייה. במקרה הנוכחי מדובר באשה כבת 90 שיותר מכל הולך רגל אחר, נזקקה להגנה על "מבצר" זה ונעזרה בו, אלא שלרוע המזל נהרגה דווקא בהיותה בתוך מעבר החצייה. בפני המערער היו תמרורי אזהרה עוד לפני מעבר החצייה שגם בהם לא היה לרוע המזל, כדי לגרום למערער להפחית את מהירות הנסיעה שהיתה הרבה מעבר למהירות המותרת. בימ"ש קמא סבר בשל כך, כי מדובר ברמת רשלנות גבוהה ונראה לנו כי בכך נתן ביטוי של ממש לנסיבות שהוכחו. רכב אחר שנסע מימין ולפני המערער, בנתיב הימני, עצר לפני מעבר החצייה כדי לאפשר למנוחה לחצות. גם מטעם זה היה מקום שהמערער לא ימשיך בנסיעה שוטפת ויעצור או לפחות יאט. כאמור לא כך קרה. אנו רואים להדגיש כי מדובר במקום המוכר היטב למערער, כפי שהודה בחקירתו, שעל כן כל האמור לעיל מקבל משנה תוקף. הרשעותיו הקודמות של המערער גם אם אינן רבות, אינן מבוטלות במספרן ויש בהן הרשעות של עקיפה בפס לבן ונסיעה באור אדום. צירוף הנסיבות הללו מצביע על הצורך בענישה ממשית. באשר לאותם פס"ד שהפנה אותנו המערער, אכן היו ויהיו מקרים שהסתיימו גם בתקופות מאסר קצרות יותר, ובתקופות שניתן לרצותן בעבודות שירות, אלא שלא נראה לנו כי נסיבות התיק הנוכחי מכשירות הליכה בדרך זו. חיי אדם ראויים כי ינתן להם הביטוי המתאים, וביטוי מתאים זה מחייב הטלת מאסר של ממש. הנימוקים לקולא אליהם הפנה הסניגור, לרבות מצבו המשפחתי של המערער, נלקחו בחשבון ע"י בימ"ש קמא והשינויים שחלו אינם מצדיקים התערבותינו. התוצאה היא כי אנו דוחים את הערעור. דריסהמשפט תעבורהתאונת דרכיםהולך רגלערעור