זכות הנאשם ליומו בבית משפט היא זכות יסוד. סעיף 126 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, קובע את הכלל בדבר נוכחות נאשם במשפטו: "באין הוראה אחרת בחוק זה לא יידון אדם בפלילים אלא בפניו". עם זאת, בית המשפט ציין כי הכלל בדבר נוכחות הנאשם אינו מוחלט. בתנאים מסויימים הנאשם רשאי לוותר על נוכחותו במשפט. במקרים אחרים, האינטרס הציבורי בקיום המשפט גובר על זכותו של הנאשם להיות נוכח במשפט, וזאת כאשר הנאשם מונע בהתנהגותו את קיומו התקין של ההליך. להלן פסק דין בנושא שפיטה בהעדר: פסק דין 1. המערער הועמד לדין בבית משפט לתעבורה בצפת, זאת בגין ביצוע עבירה של אי ציות לתמרור ב- 37 וכן עבירה של אי מתן זכות קדימה לרכב המתקרב או הנכנס לצומת, בניגוד לתקנה 22(א) ו- תקנה 64(ד) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961 להלן: "תקנות התעבורה") . 2. בית משפט קמא הרשיע את המערער בעבירות שיוחסו לו, בהעדרו וגזר עליו קנס בסך 1000 ₪ או 10 ימי מאסר, 3 חודשי פסילת רישיון נהיגה על תנאי, למשך שנתיים. 3. ביום 22.2.07 הגיש המערער בקשה לביטול פסק הדין האמור שניתן בהעדר. באותו יום, דחה ביהמ"ש קמא את בקשת המערער לביטול פסק הדין בקובעו, כי דחיות קודמות ניתנו לבקשת המערער אשר לא טרח להתייצב לדיון על אף שבקשתו לדחות הדיון האחרון נדחתה, וכי העונש סביר ומאוזן. 4. א. המערער טען, כי הגיש בקשה לדחיית מועד הדיון ולא קיבל תשובה, ומאוחר יותר קיבל הודעה על גזר הדין. לגבי אי התייצבותו לדיון טען המערער כי, לא היה מיוצג ע"י עו"ד ולא ידע שצריך להופיע לישיבה כל עוד שלא קיבל החלטה.עוד טען המערער, כי ההודעה על דחיית בקשתו לביטול פסק הדין קיבל כשבועיים שלושה שבועות לאחר גזר הדין, ואז מייד הגיש את הערעור. המערער ציין כי, הוא כופר באשמה, עצר באופן מוחלט, ויש לו עדים על כך וצירף את מכתביהם. עוד טען המערער, כי הסיבה להגשת הבקשה לדחיית פסק הדין היתה חששו שבעבודה החדשה יפטרו אותו אם לא יגיע לעבודה. ב. מנגד, ביקש ב"כ המשיבה לדחות הערעור וטען, כי הערעור הוגש באיחור ואין לראות בהליך הגשת בקשת ביטול פסק דין כמפסיק מרוץ התקופה של הגשת הערעור. עוד טען ב"כ המשיבה, כי המערער נענה בבקשתו הראשונית לקביעת מועד דיון, ובקשתו השניה לדחיית מועד הדיון לא הייתה מפורטת ונדחתה. המערער לא בירר על תוצאות בקשתו, עשה דין לעצמו ולא התייצב לדיון, ובשל כך נשפט בהעדר כדין. אשר לעונש שנגזר על המערער טען ב"כ המשיבה, כי מדובר בעונש שהוא מתון ולא כולל בכלל פסילה בפועל למרות החומרה שבמעשה נשוא האישום.עוד ביקש ב"כ המשיבה לציין, כי אם אכן היו למערער ממשיות ורציניות להוכחת חפותו, עליו היה לדאוג ולהתארגן ולהסדיר את ענייניו על מנת שתתאפשר הופעתו במועד שנקבע. 5. זכות הנאשם ליומו בבית משפט היא זכות יסוד. סעיף 126 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: "חוק החסד"פ), קובע את הכלל בדבר נוכחות נאשם במשפטו: "באין הוראה אחרת בחוק זה לא יידון אדם בפלילים אלא בפניו". אחד החריגים לכלל הנוכחות, קבוע בסעיף 240(א) לחסד"פ הדן בסדרי דין מיוחדים בעבירות קלות. סעיפים 130(ח) ו-(ט) לחסד"פ, אליהם מפנה סעיף 240(א), עניינם ביטול פסק דין שניתן שלא בנוכחות הנאשם. סעיף 130(ח), הרלבנטי לענייננו, קובע כדלקמן: "(ח) נגזר דינו של הנאשם בחטא או בעוון שלא בפניו, רשאי בית המשפט, על פי בקשת הנידון, לבטל את הדיון לרבות את הכרעת הדין וגזר הדין אם ניתנו בהעדרו, אם נוכח שהיתה סיבה מוצדקת לאי התייצבותו או אם ראה שהדבר דרוש כדי למנוע עיוות דין; בקשה לפי סעיף קטן זה תוגש תוך שלושים ימים מהיום שהומצא לנאשם פסק הדין אולם רשאי בית המשפט לדון בבקשה שהוגשה לאחר מועד זה אם הבקשה הוגשה בהסכמת התובע". 6. בענייננו, המערער הוזמן כדין, הגיש בקשת דחייה, ביהמ"ש קמא נענה לבקשתו ודחה הדיון למועד אחר אליו הוזמן המערער כדין. המערער הגיש יום לפני הדיון בקשת דחייה נוספת. ביהמ"ש קמא דחה אותה בקובעו כי מדובר בבקשה לקונית וכללית מדי, המערער לא קיבל את ההחלטה על דחיית בקשתו. המערער טען כי לא ידע שצריך להופיע לדיון כל עוד לא קיבל החלטה בעניין בקשת הדחייה שהגיש. דין טענה זו להידחות, הרי רשלנות המערער, מחדלו, אי בירור אודות בקשת הדחייה, אינם יכולים לעמוד לזכותו של המערער, בפרט שאין זו בקשתו הראשונה לדחייה כפי שפורט לעיל. נוכח האמור, אין למערער אלא להלין על עצמו. עצם הגשת הבקשה לדחיית מועד, אין בה כדי לשחרר את המערער מלהתייצב לדיון שנקבע כל עוד שלא קיבל הודעה על דחיית המועד שנקבע. "הכלל בדבר נוכחות הנאשם אינו מוחלט. בתנאים מסויימים הנאשם רשאי לוותר על נוכחותו במשפט. במקרים אחרים, האינטרס הציבורי בקיום המשפט גובר על זכותו של הנאשם להיות נוכח במשפט, וזאת כאשר הנאשם מונע בהתנהגותו את קיומו התקין של ההליך" (ע"פ 1632/95 עוזי אזולאי משולם נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(5), 534 ,עמ' 547-548). משקיבל המערער הודעה על מועד המשפט והזמנה כדין, ניתנה לו ההזדמנות הנאותה ליומו בבית המשפט. המערער אף הודה בנימוקי הערעור שהגיש, כי טעה שלא פירט בבקשת הדחייה את סיבת אי יכולתו להתייצב באותו יום, וטען כי לא יכל להיעדר ביום הדיון מהעבודה מחשש שיפטרו אותו. סיבה זו כשלעצמה אינה מצדיקה אי התייצבותו. יפים לענייננו דבריו של כב' השופט כהן בע"פ 494/02 (נצרת) אבו דקה נעאמן נ' מדינת ישראל, תק-מח 2002(4), 1361 ,עמ' 1363. "מערכת המשפט חייבת לשאוף לכך כי המשפטים יתנהלו כסדרם ובמועד שנקבע להם מלכתחילה וכי לא יתרחב הנוהג של דחיות מיותרות, אדם שהתרשל ישא בתוצאות מעשיו ולא הציבור ובתי המשפט בפרט, הם שיצטרכו ללכת עקב בצד אגודל אחרי מידת תשומת הלב אותה מוכן פלוני לגייס במועד נתון לענין ההליכים המשפטיים נגדו". 7. יתרה מזו, הערעור שבפניי הוגש באיחור וחרג מהתקופה הקבועה בחוק, המערער לא הגיש בקשה להארכת מועד להגשת ערעור, והסתפק בטענה כי ההחלטה לדחות את בקשתו לביטול פסק הדין, ניתנה לו כשבועיים שלושה לאחר גזר הדין, אז מייד הגיש את הערעור. סעיף 200 לחוק החסד"פ קובע, כי תקופת הערעור תחל מיום המצאת פסק הדין שניתן בהעדר הנאשם. בענייננו פסק הדין הומצא למערער ביום 9.2.07 והערעור הוגש ביום 10.4.07, משמע הדבר, כי המערער איחר בהגשת הערעור ולא טרח לתת נימוק מוצדק לאיחור. 8. למעלה מן הנדרש אוסיף, כי העונש שהוטל על המערער בנסיבות העניין, הינו עונש ראוי, מאוזן, ואף נוטה לקולא. 9. אשר על כן, הנני מורה על דחיית הערעור.משפט פליליפסק דין בהעדר התייצבותשפיטה בהעדר (פלילי)סדר דין פלילי