מה הדין במקרה של אי ידיעת המעסיק כי העובדת בהריון לפני פיטורים ? האם בטלותם של פיטורים של אישה בהריון תלויה במצב ידיעתו של המעביד על ההריון בזמן הפיטורים ? בית הדין פסק כי לא ידיעת המעביד את דבר ההריון, ולא הודעת העובדת על דבר הריונה, מעלים או מורידים, ואין נפקא מינה לענין תחולת איסור הפיטורים אם המעביד ידע או העובדת הודיעה, ומתי ידע הוא או הודיעה היא, את דבר הריונה - ובלבד שבשעת הפיטורים היתה למעשה במצב של הריון. פיטורים שנעשו בניגוד להוראות החוק בטלים מעיקרם והעובדת שפוטרה בזמן הריונה זכאית לפיצוי בגובה השכר שהייתה מקבלת לו המשיכה בעבודה בתקופה המוגנת. להלן פסק דין בנושא אי ידיעת המעסיק כי העובדת בהריון לפני פיטורים: פסק דין בפני בית-הדין תביעת התובעת, אשר פוטרה במהלך הריונה לפיצויי פיטורים, דמי הודעה מוקדמת, פיצויים בגין אבדן הכנסה, ובגין פגיעה בדמי לידה, וכן פיצויים בגין עוגמת נפש, כאב וסבל, אובדן הזדמנויות, ציפייה והסתמכות ופיצויים סטטוטוריים ללא הוכחת נזק מכח החוק שוויון הזדמנויות בעבודה התשמ"ח-1988. התביעה הוגשה כנגד הנתבעת 1 (להלן : "הנתבעת") אצלה הועסקה, ואשר לטענת התובעת פיטרה אותה שלא כדין במהלך הריונה, כן הוגשה תביעה כנגד הנתבעים שהינם בעלי תפקידים בכירים בנתבעת, סמנכ"ל, מנהל סניף ומנהל אזורי. העובדות התובעת עבדה אצל הנתבעת בתפקידי נקיון מתאריך 11.9.02 ועד תאריך 1.4.03, ובין 10.11.03 עד לתחילת דצמבר 2003; התובעת עבדה כעובדת יומית על-פי שכר שעתי. הנתבעת 1 הינה חברת כח-אדם (להלן: הנתבעת). נתבעים 2, 3 ו-4 נושאי תפקידים בנתבעת 1. 4. במכתב מיום 17.3.03 (להלן: "המכתב"), הוזמנה התובעת למשרדי הנתבעת לקבל שיבוץ חלופי, בשל סיום ההתקשרות בין הנתבעת למשרד התחבורה, שם עבדה התובעת. 5. התובעת היתה בהריון מספטמבר 2002, וילדה ביום 22.6.03. התובעת לא הודיעה לנתבעת על הריונה. 6. בעקבות פניית התובעת, ניתנה ביום 19.8.03 החלטה מנומקת של הגב' רבקה מקובר, הממונה על חוק עבודת נשים, שלא לתת היתר לפיטורי התובעת. 7. חופשת הלידה של התובעת הסתיימה ביום 14.9.03, ואולם היא הוחזרה לעבודה בנתבעת רק ביום 10.11.03, כחודשיים מאוחר יותר, על חודשים אלה לא שולם שכר. 7. ביום 4.12.03 זומן הנתבע 4 לחקירה במשרד התמ"ת, בה הודה באי תשלום הכספים, ונימק זאת בטענה שהתובעת התפטרה מרצונה ולא פוטרה. טענות התובעת 1. התובעת טוענת כי פוטרה בעת שהייתה בחודש השביעי להריונה, כאשר דבר הריונה היה גלוי ובולט לעין. התובעת טוענת כי ביום מסירת המכתב (17.3.03) ביקש האחראי הישיר של התובעת במשרד התחבורה, מר סמדג'ה, מהנתבע 4 (להלן: "אבי") לדאוג לתובעת ולמצא לה עבודה, כיון שהיא בהריון. עובדה זאת מוכיחה, לטענת התובעת, כי הנתבעת היתה מודעת להריונה וכך גם נתבע 4. 2. התובעת טוענת כי הודיעה לנתבעת על רצונה להמשיך ולעבוד אצלה וחזרה והגיעה מדי יום במשך שבועיים למשרדי הנתבעת בהמתנה לשיבוצה מחדש, וכי הנתבעת פיטרה אותה למעשה, בכך שלא שיבצה אותה למקום עבודה חדש. 3. התובעת טוענת כי הנתבעים פיטרו אותה בעת שהיתה בהריון מתקדם, מבלי שביקשו היתר לפיטוריה ממשרד העבודה והרווחה (להלן: "משרד התמ"ת") כחוק, ולכן פנתה אל הממונה על חוק עבודת נשים במשרד התמ"ת (להלן: "הממונה") אשר החליטה שלא לתת אישור לפיטורי התובעת. בעקבות החלטת הממונה, פנתה התובעת לנתבעים בבקשה לשלם לה את הסכומים המגיעים לה, אולם הנתבעים לא התייחסו לפנייתה, ואף לא החזירו אותה לעבודה בכך פיטרו אותה הנתבעים שלא כדין, תוך הפלייתה על רקע היותה אשה בהריון. 4. לאור החלטת הממונה, התקופות בהן לא הועסקה התובעת ע"י הנתבעים בזמן הריונה ולאחר חופשת הלידה מקימות לנתבעים חבות כספית כלפי התובעת. 5. התובעת מבקשת לקבוע כי הנתבעים לא הרימו את נטל ההוכחה המוטל על מעסיק המבקש היתר לפטר עובדת בהריון, כי הפיטורים אינם בקשר להריון, ועל כן דין תביעתה להתקבל. 6. התובעת מבקשת לקבוע אחריות פלילית, מכח סעיף 15 לחוק עבודת נשים תשי"ד-1954 (להלן: חוק עבודת נשים), וסעיף 16 לחוק שוויון הזדמנויות בעבודה תשמ"ח-1988, (להלן: חוק שוויון הזדמנויות בעבודה) של הנתבעים 2-4 לעבירה, ביחד ולחוד עם אחריות הנתבעת, משלא הוכיחו כי העבירה נעברה שלא בידיעתם, או שנקטו כל האמצעים הנאותים למניעתה. ההיפך, התובעת טוענת כי ידעו ולא נקטו כל אמצעים. 7. התובעת טוענת כי על הנתבעים לשלם לה פיצויים בגין אובדן הכנסה, ממועד פיטוריה ב-1.4.03 ועד ליום הלידה - 22.6.03, בסך 5,330 ₪. 8. התובעת טוענת כי על הנתבעים לפצותה בגין הפגיעה שנגרמה לה בתשלומי דמי הלידה מהמוסד לביטוח לאומי, בעקבות פיטוריה בתקופת הריונה, בסך 2,600 ₪. 9. התובעת טוענת כי על הנתבעים לפצותה בגין אבדן הכנסה בשל 45 ימי העבודה שהיה עליהם להעסיקה לאחר תום חופשת הלידה, וכן בגין 30 ימי הודעה מוקדמת שהיה עליהם לתת לה לאחר חופשת הלידה ובטרם פיטרו אותה, בסך 5,000 ₪. 10. התובעת טוענת כי על הנתבעים לשלם לה פיצויי פיטורים לפי מועד הפיטורים המותר בחוק (רק לאחר 45 ימי עבודה וחודש הודעה מוקדמת מתום חופשת הלידה), בסך 2,360 ₪. 11. התובעת טוענת כי על הנתבעים לשלם לה פיצוי בגין ציפייה והסתמכות, עוגמת נפש כאב וסבל, בסך 50,000 ₪ וזאת לנוכח התנהגותם המתמשכת כלפיה, התעלמותם מהחלטת הגב' רקובר, הפליתה על רקע הריונה והזלזול שנהגו כלפיה. 12. התובעת העידה ומטעמה העידה גם הגב' אקובא אלמבנצה (להלן: "אקובא"), שעבדה גם היא אצל הנתבעת.התובעת חזרה בה מבקשתה להעיד את הנתבע 2. טענות הנתבעים 1. הנתבעים טוענים כי התובעת התפטרה מרצונה, בכך שסרבה להצעות הנתבעת לשיבוצה במקומות עבודה חדשים ולא פוטרה על ידם. לטענתם התובעת העדיפה להמשיך לעבוד באתר בו עבדה, תחת החברה החדשה שזכתה במכרז. 2. לטענת הנתבעים, התובעת פעלה בחוסר תום לב כאשר לא הודיעה לנתבעים על דבר הריונה. הנתבעים כלל לא ידעו כי התובעת בהריון, ולכן לא ניתן לייחס את הפסקת עבודתה לכוונה מצד הנתבעים להפלותה בשל הריונה. 3. מרגע שפנתה התובעת אל הנתבעים ע"י ב"כ, בבקשה לשבצה ובהודעה כי היא בהריון עשו הנתבעים את מירב המאמצים למצא לה מקום עבודה מתאים. ואולם פנייה זו נעשתה רק חודשיים לאחר הפסקת עבודתה, וסמוך למועד הלידה (סוף מאי 2003). 4. הנתבעים טוענים כי לא ידעו מתי ילדה התובעת ומתי הסתיימה חופשת הלידה שלה 5. הנתבעים טוענים לחוסר התאמה בין עדות התובעת לעדות אקובא אלמבנצא, העדה מטעמה, בנוגע לשיחה בין נתבע 4 למר סמדג'ה ממשרד התחבורה בה אמר הנתבע 4 כי התובעת בהריון, וטוענים כי שיחה כזו כלל לא התקיימה. 6. הנתבעים תוקפים את החלטת הממונה על חוק עבודת נשים, לפיה פיטורי התובעת היו שלא כדין, טוענים כי איננה סבירה, ומנוגדת לראיות שבתיק, ומבקשים מבית הדין לבטלה. 7. הנתבעים כופרים בזכאותה של התובעת לפיצויים השונים שתבעה, ומתנגדים לתביעתה להטיל עליהם אחריות אישית. מטעם הנתבעים העידו הנתבעים 3 ו-4. הכרעת הדין 1. מן הראוי להבהיר כי הליך זה איננו מהווה ערעור על החלטת הממונה. הממונה נימקה את החלטתה מיום 19.8.03, ופרטה כי הנתבעים התעלמו מפניית שדולת הנשים אליהם בעניינה של התובעת כבר בסוף חודש מאי 2003 (כחודש לאחר שהופסקה עבודת התובעת אצל הנתבעת), וכי העבירו תגובתם ביום 6.7.03 רק לאחר פניית משרד הממונה. הממונה הוסיפה כי עברה על חומר הראיות וקיבלה על פיו את גרסת התובעת. בית הדין לא מצא מקום לבקר החלטתה זו, בהיותה מנומקת וסבירה. לענין אי ביטול החלטות מפקח או הממונה אלא באי סבירות קיצונית, ראה דב"ע מט 3130; 133-3 רחל שלום נ. ברית התנועה הקיבוצית (פד"ע כ' 262). 2. כפי שציין בית הדין גם בהחלטתו מיום 10.10.05, בה נדחתה בקשת הנתבעים לצרף את הממונה על חוק עבודת נשים כצד להליך, "פתוחה בפני המעביד הדרך להגיש תביעה המתייחסת לממונה בלבד, ודרך זו היתה פתוחה לפניו למעשה עוד מתאריך ההחלטה של הממונה. ... ההנחה היא כי יש תקינות במנהל לפיכך לצורך ענייננו, אין מקום לפתוח את היריעה מעבר למוסכמות ולפלוגתאות ולאפשר הרחבת חזית בשלב זה של הדיון. לא מצאנו בפרוטוקולים ובחקירות שבפנינו סטיה כלשהי בהחלטה המעין שיפוטית המצדיקה מטעמי הצדק, או מטעם אחר צירופה תוך שינוי חזית. ..." (לענין זה ותקינות המנהל ראה גם עב' 2623/00 (ת"א) גורפינקל שלומית נ. מ.י. עבודה אזורי טז' 517). 3. נבחן את סוגיית סיום יחסי העבודה בין הצדדים, ואת הסעדים השונים שנתבקשו על ידי התובעת. בית הדין איננו מסתמך על קביעות הממונה בהחלטתה מיום 19.8.03, אלא בוחן באופן בלתי-תלוי את טענות הצדדים ואת הראיות שהוצגו בפניו. 4. הוראת החוק הצריכה לענייננו הינה סעיף 9 לחוק עבודת נשים, תשי"ד-1954 הקובע הגבלת פיטורים : "9(א) לא יפטר מעביד עובדת שהיא בהריון וטרם יצאה לחופשת לידה אלא בהיתר מאת שר העבודה והרווחה, ולא יתיר השר פיטורים כאמור אם הפיטורים הם, לדעתו, בקשר להריון; הוראות סעיף קטן זה יחולו הן על עובדת קבועה והן על עובדת ארעית או זמנית ובלבד שהעובדת עבדה אצל אותו מעביד או באותו מקום עבודה ששה חדשים לפחות; לענין סעיף קטן זה רואים סיום חוזה עבודה לתקופה קצובה, כפיטורים. (ב) היה המעביד קבלן כוח אדם והעובדת הועסקה אצלו בפועל במשך שישה חודשים לפחות יראו, לענין סעיף קטן (א), גם הפסקה זמנית של העסקתה כפיטורים; בסעיף זה, "קבלן כוח אדם" - כהגדרתו בסעיף 1 לחוק העסקת עובדים על ידי קבלני כוח אדם, התשנ"ו-1996. (ג) (1) לא יפטר מעביד עובדת בחופשת לידה, בימי העדרה מעבודה לפי סעיף 7(ג)(2) או במשך תקופה של ארבעים וחמישה ימים לאחר תום חופשת הלידה או ימי ההיעדרות כאמור, ולא יתן הודעת פיטורים למועד החל בתקופות האמורות במנין ימי הודעה מוקדמת לפיטורים, לא יבואו התקופות האמורות בפסקה זו. (2) .... " לפנינו, חברת כח אדם שהתובעת הועסקה אצלה למעלה מששה חודשים. מטרתו של סעיף 9 הנ"ל, שהוגדרה לא אחת בפסיקה, היא להגן על האשה העובדת בתקופת הריונה כך שבתקופה זו אף אם המעביד יפיק ממנה פחות תועלת לא יהיה בכך לחשוף אותה להרעת תנאיה ופיטוריה (ראה דב"ע נו/8-3 ורדה אלול נ. פנינה רוזנבלום פד"ע ל-86 מח' 81-3 אבנר קופל סוכנות לביטוח נ. עדי וויס ארלוביץ פד"ע כ' 57 וכן ובעיקר ע"ע 1353/02 מרגלית אפלבוים נ. ניצה הולצמן תק אר 2003(3) 268 (להלן: פס"ד אפלבאום). 5. סיום יחסי העבודה - פיטורים או התפטרות? 5.1 אין ספק כי הפסקת עבודתה של התובעת במשרד התחבורה נכפתה עליה בשל אי-זכיית הנתבעת במכרז באתר זה. ממועד זה ואילך נחלקות גרסאות הצדדים בעניין הגורם לפסקת יחסי העבודה ביניהם : התובעת טוענת כי פוטרה מעבודתה בנתבעת. לגרסתה הבהירה לנתבעים את רצונה להמשיך ולעבוד, והתייצבה מדי יום במשך שבועיים במשרדי הנתבעת כדי לקבל שיבוץ עבודה, וחכתה שם שעות ארוכות להגעתו של הנתבע 4, אך הנתבעים לא שבצו אותה להמשך עבודה, ובכך פיטרו אותה באופן מעשי ובהתנהגות הלכה למעשה. התובעת העידה כי לאחר שבועיים רצופים בהם התייצבה במשרדי הנתבעת, במטרה לקבל הצעת עבודה, מסרה לה מזכירת הנתבע 4 מכתב אותו הגדירה כמכתב פיטורים (פרוט' 5.7.05, עמ' 8-10), אשר נתינתו הותנתה בחתימת התובעת על הנוסח שנכתב ע"י הנתבעים. התובעת טוענת כי הנתבעים ניסו לאלצה לחתום על מכתב שניסחו כמכתב התפטרות ולא פיטורין, והתנו את מתן תלוש המשכורת האחרון בחתימתה על המכתב. התובעת העידה גם כי עד לאחר תום חופשת הלידה, לא הציעו לה הנתבעים כל הצעה לעבודה במקום חלופי (תצהיר התו' סעיף 15). הנתבעים טוענים כי הציעו לתובעת מקומות עבודה חלופיים (משרד האוצר ומשרד הקליטה), אשר להם סרבה, בשל העדפתה להשאר לעבוד במשרד התחבורה תחת הזוכה החדשה במכרז. לעומת זאת, בחקירתם מודים הנתבעים כי התובעת התייצבה במשרדי הנתבעת וביקשה עבודה, אך טוענים כי סרבה להצעותיהם השונות, עדותם תמכה בגרסתה זו בדבר התייצבותה אצלם. 5.2 בחקירתו של הנתבע 3 מסתבר כי לא נכח במעמד כלשהו בו הוצע לתובעת מקום עבודה חלופי, וכי כל האמור בתצהירו בעניין זה אינו ידוע לו מידיעה אישית, אלא מדברים שאמר לו, לטענתו, הנתבע 4, כיון שהוא הגורם מטעם הנתבעת שהיה אחראי על התובעת ובקשר איתה. הנתבע 3 הודה בחקירתו כי פגש את התובעת לראשונה רק בחודש דצמבר 2003. הנתבע 4 טוען כי התובעת רצתה להמשיך לעבוד במשרד התחבורה תחת הזוכה החדש במכרז, ועם זאת מודה כי כבר ב- 1.4.03 התייצבה התובעת במשרדי הנתבעת כדי שתמצא לה עבודה חלופית - "ת. ב-1.4. שהגיעה למשרד הוצעו לה עבודות. לפני כן חיפשתי במשרד הקליטה." (פרוט' 5.7.05 עמ' 14 שו' 1). גם מדבריו של הנתבע 4 עולה כי התובעת שבה ופקדה את משרדו, אך לטענתו סרבה לשני מקומות העבודה החלופיים שהציע לה. 5.3. לו רצתה התובעת להשאר לעבוד במקום העבודה הקודם תחת הזוכה החדש במכרז לא היתה התובעת מתייצבת מדי יום ביומו במשרדי הנתבעת, ומשעשתה כן לא ניתן לומר שרצתה להתפטר. חזקה על עובד כי הוא מעוניין להמשיך לעבוד ולהתפרנס בכבוד. ומתוך העדויות שנשמעו בפני בית הדין לא עולה כל רמז לסירוב מצד התובעת לעבוד. להיפך, משלא נמצאה לתובעת עבודה חלופית הולמת היא חיפשה מוצא וסעד משפטי ופנתה לשדולת הנשים אשר תסייע לה לשוב לעבודה. גם בפניותיה לנתבעים היא מבקשת בפירוש לשוב לעבודה. צעדים נמרצים אלה אינם מאפיינים עובד המבקש לסיים את יחסי העבודה עם מעסיקו. בחקירתו הנגדית של הנתבע 4 (פרוט' עמ' 13-14, 19-20), ניכר חוסר עקביות בין עדותו בחקירה מיום 4.12.03 אצל מפקח העבודה מטעם הממונה (מוצג ת/12) לבין עדותו בפני בית הדין וזאת גם בנוגע לקיום ראיון עם התובעת ב-9.4.03, וגם לטענתו כי התובעת סרבה להצעות העבודה בדצמבר 03'. עוד עולה מחקירתו הנגדית של הנתבע 4, כי המכתב אשר עליו נתבקשה התובעת לחתום, בו היא מצהירה כביכול כי היא מתפטרת, הינו מכתב סטנדרטי אותו מוציאה מזכירת השכר של החברה לעובד המסרב להצעת עבודה מטעמה (פרוט' 5.7.05 עמ' 14), ולא מכתב אשר הוצא לתובעת על ידי מי שטוען כי בא עמה במגע והציע לה הצעות קונקרטיות. גם לאחר שנתקבלו אצל הנתבעים מכתבי ב"כ התובעת בהם ביקשה לשוב לעבודה אצל הנתבעת והצהירה על הריונה, ולאחר שהוזמנו לחקירה אצל הממונה, וגם כאשר קבעה הממונה כי על הנתבעת להשיב את התובעת לעבודתה, לא פעלו הנתבעים לבצע את ההחלטה, ולא הציעו לתובעת עבודה חלופית וגם לא פעלה לתשלום זכויותיה. 5.4 בית הדין מצא את גרסתה של התובעת אמינה ומשכנעת. לעומתה עדויות הנתבעים אשר לשון המעטה, אינן מדויקות ובעלות בקיעים רבים. בחקירתם הנגדית מסתבר כי היחיד מבין המצהירים אשר היה בקשר עם התובעת לאחר סיום עבודתה במשרד התחבורה היה הנתבע 4 בלבד, ואף הוא חזר בו בחקירתו הנגדית מחלק מהצהרותיו בתצהירו. למעשה עדויות הנתבעים תמכו בגרסתה של התובעת בדבר התייצבותה במשרדם ברציפות ואיששו אותה. לפיכך אנו קובעים כי התובעת הרימה את נטל ההוכחה כי התייצבה במשרדי הנתבעת ובקשה עבודה ולא זכתה להצעת עבודה חלופית הולמת. נדחית טענת הנתבעת כי התובעת התפטרה ומתקבלת טענת התובעת כי בהתנהגות הנתבעים כלפיה יש לראות פיטורים בהתנהגות ובמעשה המזכים אותה בין היתר בסעדים של פיצויי פיטורים והודעה מוקדמת. בשל המחלוקת לגופה אף שלא היתה לחלוטין כנה ובתום לב, אין אנו פוסקים פיצויי הלנה על פיצויי הפיטורים. 6. התקופה המאוחרת להחלטת הממונה על חוק עבודת נשים 1.6 בתאריך 19.8.03 התקבלה החלטת הממונה על חוק עבודת נשים לפיה אין היא נותנת היתר לפיטורי התובעת. הנתבעים טוענים כי בעקבות ההחלטה חיפשו לתובעת מקום עבודה. הנתבע 4 העיד כי הנתבעים התחילו לפעול במאמץ משותף למצוא לתובעת מקום עבודה מיום 18.9.03. כן העיד כי לא ידעו מתי היא ילדה ומתי מסתיימת חופשתה : "ת. לא התקשרתי אליה. לא ידעתי מתי היא מסיימת חופשת לידה. ש. אז לא ידעת מתי היא חוזרת אז איך פעלת במרץ. ת. הגיע מצב שהעניין הזה הגיע להתכתבות בין עורכי דין ומנהלי סניפים, ... אני לא יודע מתי היא ילדה. ש. ביום 31.7.03 שנחקרת במשרד העבודה אתה אמרת שאתה יודע שילדה וצריכה לסיים את חופשת הלידה ב- 9.03. ת. היא אמרה לי בחקירה במשרד העבודה מתי התובעת ילדה. ש. בסעיף 31 לתצהיר שלך, שהמועד של הלידה לא כתוב ולא ידעתם את מועד הלידה, זה אחרי שהצהרת במשרד העבודה וידעת מהם מתי היא מסיימת את חופשת הלידה. ת. בחקירה היא אמרה לי שהיא ילדה. יכול להיות שגם לא הגיעה למשרד, לא זוכר את זה בדיוק. יכול להיות שההתכתבויות מול שלום בר אמרו לנו לחפש לה עבודה. אני לא זוכר איך מתיישב אחד עם השני סעיף 31 לחקירה במשרד העבודה. ..." (פרוט' 5.7.05 עמ' 20). בחקירתו של העד סותר זה את דבריו עצמו ובנוסף מסתבר כי סעיפים שונים בתצהירו של הנתבע אינם מדוייקים, וכי הצהרותיו שם אינן מבוססות, והוא אינו עקבי בתצהירו ובעדותו. 2.6 מעדויותיהם של הנתבעים 3 ו-4 בחקירותיהם הנגדיות עולה כי ה"מאמציםהנמרצים" עליהם דיברו, בנסיון למצא לתובעת עבודה היו רק לאחר שסיימה את חופשת הלידה ולא לפני כן, ואף לא לאחר שקיבלו את החלטת הממונה בעניין התובעת או את מכתבי ב"כ התובעת בדבר היותה של התובעת בהריון ודרישתה לשוב לעבודה. זאת בניגוד מוחלט לאמור בתצהיריהם (פרוט' 26.10.05, עמ' 33 שו' 10-20). 3.6 הנתבעים טענו כי עמלו במרץ למצוא לתובעת מקום עבודה מתאים, ואולם מיום שנסתיימה חופשת הלידה - 14.9.03 ועד שזכתה לשוב לעבודה - 10.11.03, חלפו חודשיים, אשר במהלכם פנתה ב"כ התובעת אל הנתבעים מספר פעמים, עד אשר הואילו למצא לתובעת מקום עבודה מתאים. מחקירותיהם הנגדיות של הנתבעים 3,4 עולה באופן ברור, כי הם לא טרחו לברר מתי מסתיימת חופשת הלידה של התובעת, והסתפקו בכך ש"לא ידעו", ומן הסתם קיוו כי התובעת תמצא לעצמה פיתרון אחר וכי תתיאש ואם לאו תשוב ותיפנה היא אליהם. לא ניתן לראות בגישה זו של מעסיקים, שהוצגה בפנינו על ידי הנתבעים עצמם, מאמצים ראויים ומספקים או מאמצים בכלל למצוא לעובד עבודה חלופית במקום זו שנמנעה ממנו. והעובדה כי אפילו לגרסתם החלו הנתבעים לחפש לתובעת עבודה חלופית רק בתום חופשת הלידה, והדבר ארך חודשיים, מלמד על יחסם לעניין ולחובתם לקיים את החלטת הממונה. 4.6 עדותה של התובעת היתה סדורה ואמינה גם בענין זה , ונתמכה בעדות הגב' אקובא א., ואילו הנתבעים אשר נחקרו בפני בית הדין, הציגו גרסה מתואמת, אשר בירור פרטי הדברים בחקירה הנגדית גילה כי פסקאות רבות וסעיפים שלמים בתצהיריהם נכתבו שלא מידיעה אישית של מצהיריהם, ובסתירה לדברים שנאמרו בחקירה במשרד התעשיה המסחר והתעסוקה; לגבי דברים אחרים שהוצהרו הסתבר לא היו נכונים עובדתית לדוגמה טענת סירובה של התובעת לעבוד במשרד האוצר, שעה שהסתבר כי הנתבעת כלל לא זכתה במכרז במשרד האוצר. 7. האם ידעו הנתבעים שהתובעת בהריון בעת שפיטרו אותה ? 1.7 התובעת טוענת כי הנתבעים היו מודעים להריונה, ואף דיברו על כך במפורש ביניהם. עוד היא טוענת כי מכיוון שבעת פיטוריה היתה בשלב מתקדם בהריונה לא ניתן לטעון כי לא ראו ולא ידעו דבר שהיה כה בולט לעין. עדותה של אקובא בחקירתה הנגדית תומכת בגרסת התובעת: "ת. ... ראו את הבטן שלה. אני והתובעת היינו ליד החדר של מוטי סמג'ה, כשאבי ומוטי דיברו שמוטי אמר לאבי שידאג לתובעת לעבודה כי היא בהריון. הדלת היתה פתוחה וזה היה קרוב. עמדנו בכניסה לחדר ... ושמענו באזנים." (פורט' 5.7.05, עמ' 4 שו' 21-22). ובהמשך העידה כי לא ניתן היה "להסתיר" את ההריון, וכולם במשרד ראו זאת (פרוט' 5.7.05 עמ' 5, שו' 22). 2.7 עובדת היותה של התובעת בהריון בעת סיום יחסי העבודה בין הצדדים איננה עומדת במחלוקת. המחלוקת שנפרשה בפנינו נוגעת לשאלת מודעותם של הנתבעים לעובדה זו. התובעת הינה אשה צנומה, שהיתה בשלב מתקדם מאוד בהריונה במועד הרלוונטי, עבדה בעבודה פיזית, ולא "הסתתרה" מאחורי שולחן כתיבה בעת שבאה במגע עם מעסיקיה. גרסתה אשר נתמכה גם בעדות עובדת נוספת, הגב' אקובא א., שהיתה עדה למראה הפיזי של התובעת, ולשיחה בין האחראי על העסקתן מטעם משרד התחבורה עם הנתבעת 4 אשר הדגיש באזני הנתבע 4 את דבר הריונה של התובעת, מהימנה וסבירה יותר בעיני בית הדין. בית הדין מקבל את טענת התובעת כי הנתבעים היו מודעים להריונה של התובעת, לפחות לאחר מסירת מכתב ההודעה על סיום החוזה במשרד התחבורה. שכן ממועד זה, הדבר נאמר להם ישירות על-ידי מר סמדג'ה, והתובעת התייצבה מדי יום במשרדי הנתבעת, כך שהם ראו אותה בעיניהם. יש לחזור ולהדגיש כי העובדה שהנתבעים קיבלו מכתבי ב"כ התובעת, החל ממאי 2003, בהם חזרה והודיעה להם על הריונה של התובעת ועל בקשתה לשוב לעבודה, ולא פעלו להשבתה לעבודה לאלתר מלמדת על הלך רוחם ולא על אי ידיעתם. 3.7 בנוסף יודגש כי בטלותם של הפיטורים אינה תלויה כלל במצב ידיעתם של הנתבעים, כפי שנפסק ע"י בתי הדין פעמים רבות: " ... על פי הוראות סעיף 9(א) לחוק עבודת נשים, התשי"ד - 1954 חל איסור לפטר עובדת בהריון, אלא אם התקבל לכך היתר משר העבודה והרווחה. איסור הפיטורים אינו מותנה בידיעת המעביד על היות העובדת בהריון". "...לא ידיעת המעביד את דבר ההריון, ולא הודעת העובדת על דבר הריונה, מעלים או מורידים, ואין נפקא מינה לענין תחולת איסור הפיטורים אם המעביד ידע או העובדת הודיעה, ומתי ידע הוא או הודיעה היא, את דבר הריונה - ובלבד שבשעת הפיטורים היתה למעשה במצב של הריון" (ע"א 201/62 חנה כהן - ידידיה זרזבסקי, פ"ד טז 2753). פיטורים שנעשו בניגוד להוראות החוק בטלים מעיקרם והעובדת שפוטרה בזמן הריונה זכאית לפיצוי בגובה השכר שהיתה מקבלת לו המשיכה בעבודה בתקופה המוגנת (דב"ע מט 131-3 רחל שלום - ברית התנועה הקיבוצית, פד"ע כא262). " {ע"ב 3199/00 מרים יוחנן נ' האגודה לחינוך ע"ש גולדה מאיר; פס"ד מיום 8.9.04, סע' 52 לפסה"ד }. 4.7 לאור קביעתנו בדבר ידיעתם ולאור הפסיקה לפיה גם אם לא ידעו בטלים הפיטורים, קובעים אנו כי פיטורי התובעת מיום 1.4.03 בטלים בגין העובדה שנעשו שלא כדין. 8. פיצויי פיטורים הקביעה כי התובעת פוטרה מחייבת את הנתבעת לשלם לה פיצויי פיטורים. פיטוריה היו שלא כדין ועל כן בטלים. לצורך חישוב גובה פיצויי הפיטורים אין להתייחס למועד פיטוריה (אפריל 2003) כמועד הקובע, אלא למועד הראשון בו היתה רשאית הנתבעת לפטר את התובעת דהיינו 45 ימים לאחר תום חופשת הלידה בתוספת חודש הודעה מוקדמת. כך שלצורך קביעת רצף עבודתה תחשב התקופה בה לא הועסקה, שלא כדין כתקופת עבודה לכל דבר וענין. המשכורת הקובעת לצורך חישוב פיצויי פיטורים, בהסתמך על תלושי השכר לחודשים דצמבר 2002 - מרץ 2003 הינה 1970.25 ₪. תקופת הרצף בעבודה הינה 14.5 חודשים (ספטמבר 2002 עד נובמבר 2003 ), ולפיכך זכאית התובעת לפיצויי פיטורים בסך 2,381 ₪. כאמור, בשל המחלוקת אף שלא היתה בתום לב, אין אנו פוסקים הלנה, סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.12.03. 9. אבדן הכנסה 1.9 על הנתבעים חל איסור לפטר את התובעת בהיותה בהריון. ובשל העובדה שהתובעת חפצה להמשיך לעבוד עד למועד לידתה, הרי שבפיטוריה נמנעו ממנה הכנסות בשל עבודה בין התאריכים 1.4.03 - 21.6.03. על הנתבעת לפצות את התובעת בגין אבדן הכנסותיה בגין תקופה זו על בסיס שכרה שנקבע לעיל ובסך 5,418 ₪ 2.9 אבדן הכנסה בשל התקופה שלאחר חופשת הלידה ע"פ סע' 9 (ג) לחוק עבודת נשים, אין לפטר עובדת במהלך התקופה של 45 ימים לאחר תום חופשת הלידה. כאמור בחוק, לא יבואו מניין ימי ההודעה המוקדמת בימים אלה. חופשת הלידה של התובעת הסתיימה ביום 14.9.03, והיא אמורה היתה לשוב לעבודה לפחות עד ליום 28.11.03. לו היו הנתבעים נוהגים כדין היתה התובעת משתכרת בתקופה האמורה סך של 4,926 ₪. בפועל, הוחזרה התובעת לעבודה ביום 10.11.03. לפיכך יש לקזז מאבדן ההכנסה הנקוב לעיל את שכר התקופה שבין 10.11.03 - 28.11.03 , בה עבדה התובעת בפועל והשתכרה בהתאם בסך 1,118 ₪ . הנתבעת מחוייבת בתשלום הפסדי שכר בגין התקופה שלאחר תום חופשת הלידה בה לא הועסקה התובעת, שלא כדין, בסך 3,807 ₪. הפסיקה קובעת כי דין סכומים אלו שנקבע בסעיף 9.1 ו-9.2 לעיל המשולמים כפיצוי בגובה שכר עבודה עד יום הלידה אינם שכר עבודה מולן כמשמעותו בחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958 ואינם נושאים הלנה (ע"ע 307/99 אופיר טורס בע"מ נ. זהבה גולדנברג חיי עבודה ארצי לג' 91(33). על כן ישאו סכומים אלו הפרשי הצמדה וריבית מ-1.12.03 ועד ליום התשלום בפועל. 3.9 דמי לידה מהמוסד לביטוח לאומי עקב פיטורי התובעת נפגע גם שיעור דמי הלידה שקיבלה מן המוסד לביטוח לאומי. משנקבע כי הפיטורים היו שלא כדין ועל כן בטלים, ומשנקבע כי על הנתבעים לשלם לתובעת שכר עבור התקופה 1.4.03 - 21.6.03 בסך 5,418 ₪, לפי חישוב שכר בסך 1,970 ₪ לחודש , הרי שבגין שכר זה ישולמו ע"י הנתבעת דמי ביטוח קביעה זו יפה גם לעדכון דמי הלידה אשר היה על התובעת לקבל מן המוסד לביטוח לאומי. בפסק דינו של כב' הנשיא השופט אדלר בענין אפלבוים קבע כבוד הנשיא מפורשות כי על הנתבעת לשלם לתובעת פיצוי בגין אי קבלת דמי לידה מהמוסד לביטוח לאומי וכלשונו שם: "נותרה להכרעה שאלת גובה הפיצוי שעל המשיבה לשלם למערערת בגין הפרת חוזה העבודה ואשר יהא בו כדי להלום את הפגיעה החמורה שנפגעה. לאחר שנתנו דעתנו לנסיבות המיוחדות של המקרה שבפנינו, לטעמי, עלינו להעמיד את סכום הפיצוי הכספי בגובה הנזק הממשי שנגרם למערערת ובעיקר: השכר שאמור היה להשתלם למרגלית מיום הפיטורים ועד ליום בו ילדה בתוספת דמי הלידה שלא שולמו בשל הפיטורים. שכרה החודשי האחרון של המערערת עמד על 5,716 ₪. על סמך שכר זה ביקשה המערערת כי נפסוק לה שכר בסך 40,000.12 ₪ עבור התקופה עד ליום הלידה וכן 17,148 ₪ (X 3 5,716) בגין אי קבלת דמי לידה מהמוסד לביטוח לאומי. דין בקשה זו להתקבל. על המשיבה לשלם את הסכומים האמורים למערערת כפיצוי בגין הפרת חוזה עבודה". (דגש שלי ש.ש.). מתקבלת תביעת התובעת לקבל הפרשי דמי הלידה מהנתבעים בסך 2,600 ₪ סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית ממועד הלידה 1.7.03 ועד ליום התשלום בפועל. 10. פיצויים בגין עוגמת נפש ונזק לא ממוני הנתבעים פיטרו את התובעת שלא כדין, ביודעם כי היא בהריון, ולמרות פניותיה החוזרות בבקשה לעבודה, ולא כיבדו את החלטת הממונה להשיבה לעבודה, עד חלוף חודשיים מתום חופשת הלידה. בכך הפלו את התובעת לרעה ופגעו בזכויותיה. העובדה כי כל הנתבעים ציינו בעדותם כי התובעת היתה עובדת טובה וחרוצה וכי לא היו להם כל טענות כלפי עבודתה, מחזקת את ההתרשמות כי המניע לפיטוריה של התובעת הינו עובדת היותה בחודשי הריון מתקדמים. רבות נכתב בפסיקה על ערך השוויון, ועל איסור ההפלייה ביחסי העבודה. בבג"צ 6845/00 איתנה ניב נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד נו (6) 663, מסכם השופט חשין סע' 27 לפסה"ד) : "ערך השוויון - ובשמו האחר: איסור ההפליה - הוא מערכי-היסוד של שיטת המשפט בישראל. וכלשונו של השופט לנדוי בבג"ץ 98/69 ברגמן נ' שר האוצר, פ "ד כג(1) 698, 693: "רעיון זה [עקרון השוויון] הוא מנשמת אפו של המשטר החוקתי שלנו כולו". עקרון השוויון הוא: "עיקרון מן הראשונים במלכות - משיכמו ומעלה גבוה מכל שאר עקרונות ... עקרון השוויון עולה ומחלחל בכל צמח מצמחי המשפט, מהווה הוא חלק בלתי-נפרד מן המערך הגנטי של כל כללי -המשפט כולם": בג"ץ 2671/98 שדולת הנשים בישראל נ' שר העבודה והרווחה, פ"ד נב(3) 651 ,650 ,630 (שדולת הנשים השני) על חשיבותו של עקרון השוויון עמד בית-המשפט לא אחת, בקובעו את מקומו במרכז המפה המשפטית ובשורשיהם של כללי המשפט כולם. ראו והשוו: בג"ץ 1/88 ,953/87 פורז נ' ראש עיריית תל -אביב יפו, פ"ד מב (332 ,309 (2; פרשת מרכז השלטון המקומי, לעיל, 503; בג "ץ 1703/92 ק.א.ל קווי אויר למטען בע"מ נ' ראש הממשלה, פ"ד נב(204 ,193 (4; בג"צ 104/87 נבו נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מד(749 (4, 760; ועוד רבים אחרים. 28. ואולם עיקר הוא לא בהפליה בתורת שכזו אלא בסוג ההפליה ובעוצמתה של ההפליה, ולעניין זה קבע בית-המשפט כי לא הרי הפליה כהרי הפליה: לא הרי הפליה בהקצבת מענקים כהרי הפליה מחמת גזע ולא הרי הפליה מחמת מין כהרי הפליה בהענקת רשיונות. הפליה מחמת דת, גזע, לאום או מין היא מן הקשות שבהפליות. וכלשונה של השופטת דורנר בבג"צ 4541/94 אליס מילר נ' שר הביטחון ואח', פ"ד מט(94 (4, 132: ביסודה של הפליה כזו עומד ייחוס מעמד נחות למופלה, מעמד שהוא פועל יוצא ממהותו הנחותה כביכול. בכך טמונה, כמובן, השפלה עמוקה לקורבן ההפליה. ..." ובהמשך הוא קובע (סע' 30 לפסה"ד) : "כל חוקים אלה כולם, הם ואחרים זולתם, נועדו בעיקרם להצהיר על דין קיים. חוקים אלה לא יצרו לא את השוויון ולא את הצורך בשוויון בין גבר לאישה; נהפוך הוא: הצורך החברתי להכיר בשוויון הוא-הוא המזין את החוקים והוא הנופח בהם רוח חיים. עקרון השוויון היה לפני החוקים. הוא אבי החוקים. וכלשון השופט לנדוי בפרשת ברגמן (שם, 698): הוא [עקרון השוויון - מ' ח'] יכול להתקיים גם בפני עצמו, בלי להישען על סעיף בחוקה כתובה, הקובע במפורש את העקרון של שוויון הכל בפני החוק. אצלנו אין סעיף מפורש כזה, לא בחוקה כתובה ואף לא בסעיף "משוריין" של חוק-יסוד, ואף-על-פי-כן רעיון זה, שאינו כתוב על ספר, הוא מנשמת אפו של המשטר החוקתי שלנו כולו. ובדברי השופט זמיר בבג"צ 6086 ,6051/95 רקנט ואח' נ' בית-הדין הארצי לעבודה ואח', פ"ד נא(368 ,289 ,(3: איסור ההפליה מחמת מין אינו זקוק לגושפנקה של חוק, ...". (ראה גם ע"ע 1353/02 בענין אפלבוים). משקבענו שהמעביד נהג בדרך לא ראויה קמה לנו הסמכות לפסוק בגין עוגמת הנפש שנגרמה לתובעת כמו גם בגין הפרת החוזה שלא בתום לב כאמור בפס"ד אפלבוים. לענין פיצוי בגין עגמת נפש ראה ע"ע 360/99 אהרון כהן נ. מדינת ישראל עבודה ארצי כרך לג' (61) 32. עוד בפיטורים שהם בחוסר תום לב, מוטל על המעביד נטל גדול יותר לנמק היטב את סבירות הפסקת עבודת העובד, ומשלא יכול היה לסבר את אוזננו בסבירות כלשהי, זכאי העובד לפיצוי בגין עוגמת הנפש. לענין זה ראה ע"ע 1403/01 סוהייר סרוג'י נ. המוסד לביטוח לאומי עבודה ארצי כרך לג' (61) 45. נוכח הפסיקה, ונסיבות תיק זה בו התעלמה הנתבעת מהתובעת, ממכתביה ומהחלטתה המפורשת של הממונה, בית הדין מוצא לנכון לפסוק לתובעת פיצויים בשל עוגמת הנפש שנגרמה לה ובשל הפגיעה בזכויותיה לכבוד ולשוויון, בסך 15,000 ₪. 11. שאלת האחריות הפלילית כלפי לנתבעים 2, 3 ו-4 קבענו לעיל כי התובעת הופלתה לפי סעיף 2 לחוק שוויון הזדמנויות בעבודה. עתה נבדוק את תחולת סעיף 15 סעיף העונשין, בחוק זה בהתיחס לסעיף 16 לחוק זה. בתיק שלפנינו שלושה נתבעים פרט לנתבעת, נמנה את תפקידו של כל אחד מהם בהתייחס להוראות סעיף 16 לחוק שוויון הזדמנות בעבודה, שזו לשונו: "אחריות אישית בעבירות של חבר בני אדם נעברה עבירה לפי חוק זה בידי חבר בני אדם, רואים כאחראי לה גם כל שותף - למעט שותף מוגבל - או פקיד אחראי של אותו חבר, ואפשר להביאו לדין כאילו הוא עבר את העבירה, אם לא הוכיח שהעבירה נעברה שלא בידיעתו או שנקט את כל האמצעים הנאותים למניעתה". נתבע 2 - הוא הסמנכ"ל, נתבע 3 מנכ"ל הסניף ונתבע 4 מנהל אזורי. הנתבע 4 ידע על הריונה, למעשה עוד מהשיחה בינו לבין מר סמדג'ה ממשרד התחבורה לפני 17.3.03 (פרו' עמ' 5 ש' 22) ודרך מכתבי התובעת במאי 03 וחקירתו אצל הממונה, ובודאי לאחר 19.8.03 לאחר שנתקבלה החלטת הממונה. לגבי נתבע 3 עולה מתצהירו וחקירתו כי נתבע 4 יידע אותו בדבר הריונה של התובעת. עוד, מאחר והתובעת התיצבה במשרדי החברה בסניף בירושלים ראה אותה נתבע 3 בעיניו. נוכח האמור לעיל, ולנוכח בכירותם (סעיף 2 לתצהיר מר לוי, סעיף 2 לתצהיר אבי לוי) והיותם חלק ממקבלי ההחלטות (סעיף 22 לתצהיר אבי לוי) ניתן לכלול אותם בהגדרת "פקיד אחראי של אותו חבר". מהאמור בעדותם עולה בבהירות כי העבירה נעברה בידיעתם וכי לא נקטו את כל האמצעים הנאותים למונעה, הן באי מציאת עבודה, ונציין כי סעיף 32 לתצהירו של אבי לוי נסתר, וכך גם סעיף 35 לתצהיר יוסי לוי, ולא הוכח כי ניסו למצוא לה עבודה, והן ובעיקר בהתעלמות ואי תשלום התשלומים הבסיסיים המגיעים לה גם לאחר החלטת הממונה. הם ניהלו עמה את המו"מ קיבלו את מכתביה ונתבע 3 אף נחקר אצל הממונה. בפסק דין ע"ב (תל-אביב-יפו) 303630/98 - ד"ר עלמה לוי נ' רד רמות . תק-עב 2002(3), 347 ,עמ' 365 נקבע ע"י בית הדין: "אכן, כדברי הנתבעים, נתבעים 3 ו-4 פעלו בכל הקשור לתביעה כאורגנים של החברות הנתבעות 1 ו- 2, הן בניהול המו"מ והן בארועים הקשורים לאי התחלת עבודתה של התובעת בנתבעת 2. לדעתנו אין בכך כדי לשלול את אחריותם האישית של נתבעים 3 ו- 4 וזאת לאור הוראות סעיף 16 לחוק שוויון הזדמנויות הקובע כדלקמן: במקרה דנן, אין חולק כי נתבעים 3 ו- 4 ניהלו את כל המו"מ וההתקשרות עם התובעת, בשם החברות הנתבעות 1 ו- 2, ולפיכך, בהיותם שותפים או פקידים אחראים של החברות הנתבעות 1 ו- 2, יש לטעמנו, להטיל עליהם חיוב אישי כאחראים ישירים לנזקיה של התובעת, ביחד ולחוד עם החברות אשר פעלו בשליחותן. זאת, בעיקר לאור נסיבותיו של תיק זה, בו ההחלטה שלא להעסיק את התובעת בשל הריונה היתה החלטה אישית שקיבלה נתבעת 4 תוך היוועצות מסויימת עם נתבע 3. לפיכך, אנו קובעים כי גם הנתבעים 3 ו- 4, בפעילותם כ"פקידים אחראים" וכן כ"שותפים" (בהיותם מנהלים, יזמים ובעלי מניות) נושאים באחריות אישית כלפי התובעת בשל פיטוריה, מכוח הוראות סעיף 16 לחוק שוויון ההזדמנויות. לסיכום - אנו קובעים כי האחריות להפליה מוטלת על כל הנתבעים." בתיק שלפנינו אף אנו קובעים כי יש להטיל על הנתבעים 3 ו-4 כל אחד לחוד אחריות אישית כאמור בסעיף 15(א) לחוק שויון הזדמנויות בעבודה, התשמ"ח-1988 בשעור של כפל קנס הקבוע בסעיף 61(א)(3) לחוק העונשין תשל"ז-1977. נתבע 2 לא העיד בפנינו ואין לנו די מידע על ידיעתו (סעיף 25 לתצהיר אבי לוי) לפיכך לגביו נדחית הבקשה לאחריות אישית לפי סעיפי החוק כאמור. לסיכום , הנתבעים ישלמו לתובעת את הסכומים הנקובים להלן : פיצויי פיטורים - 2,381 ₪ + הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.12.03. הפסד השתכרות לפני הלידה - 5,418 ₪ + הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.12.03. הפסד השתכרות לאחר הלידה - 3,807 ₪ + הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.12.03 פיצוי בגין הפסד דמי לידה 2,600 ₪ + הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.7.04. פיצויים בגין עוגמת נפש - 15,000 ₪ + הפרשי הצמדה מיום מתן פסק הדין. סה"כ נומינלית 29,206 ₪ כל סכום ישא הפרשי הצמדה וריבית מהמועד שנקבע לו וזאת עד ליום התשלום בפועל, והוא ישולם תוך 30 מקבלת פסק הדין. הנתבעים 3 ו 4 ישלמו כל אחד לחוד את הקנס כפי שנקבע בסעיף 11 לעיל אף זאת תוך 30 יום. הנתבעים ישלמו לתובעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 3,000 ש"ח + מע"מ תוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין. לאחר מועד זה ישא סכום ההוצאות הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל. הריוןפיטורים בהריוןפיטורים