להלן פסק דין בנושא ביטול הסכם פרישה: פסק דין תביעה זו עניינה סעד הצהרתי לפיו, הסכם הפרישה עליו חתם התובע בטל וכי עקב כך יש להשיבו לעבודה ולשלם שכרו בגין כל התקופה שמיום הפרישה ועד להשבתו לעבודה בניכוי הגימלה שקיבל. רקע עובדתי 1. התובע עבד בנתבעת 1 (להלן "העירייה") מאז שנת 1982. החל משנת 1993 ועד לפרישתו שימש התובע כיו"ר ועד העובדים בעירייה. משנת 1997 מונה התובע כמ"מ מנהל אגף הפיקוח. כיום משמש התובע חבר מועצת העיר. 2. בדצמבר 1998 ביקש התובע לפרוש מהעבודה בנתבעת, אולם נענה לבקשת ראש העירייה וציבור עובדיה והמשיך לעבוד. 3. ביום 1.5.00 פנה הממונה על השכר באוצר (להלן "הממונה") אל העירייה בעניינו של התובע ולאחר קיום הליכי שימוע כדין, הורה כי שכרו של התובע אשר עמד על שיעור של 90% משכר מנכ"ל וכן תשלומים חורגים אחרים, יופחת כך שלא יעלה על שיעור כולל של 82.5% משכר מנכ"ל רשות מקומית (דרגה 9), קרי 22,275 ₪ לחודש. אישור הממונה ניתן על אף העובדה כי התובע לא נמנה על הזכאים לשכר על פי חוזה בכירים. 4. בהתאם לכך, הפחיתה העירייה את שכרו הכולל של התובע לשיעור של 82.5% משכר מנכ"ל רשות מקומית דרגה 9, תוך הכללת תוספות שונות כך ששכרו הפנסיוני הועמד על 68%. 5. במהלך שנת 2001 ניהל התובע מגעים עם העירייה במטרה להגיע להסכם פרישה. התובע פרש לגימלאות מהעירייה ביום 1.4.01, ותנאי הפרישה כפי שסוכמו בין התובע לעירייה פורטו במכתב מנכ"ל העירייה מיום 1.4.01, (נספח ה' לתביעה) כדלקמן - "הנדון: פרישתך מהעבודה בהתאם לסיכום מיום 31.3.2003 , הננו להודיעך כי רשמנו לפנינו פרישתך לפנסיה מעיריית באר-שבע בתנאים כלדקמן: מועד הפרישה חל ביום 31.3.2001. עפ"י החוק, תשולם לך גימלה בשיעור של 37% ויתווספו לה 6% בדין ניהול ו-10% בעידוד פרישה ו-2.7% בגין מצב רפואי כך שבסך הכל שיעור הפנסיה יהיה 55.70% משכרך הקובע בהתאם לגודל משרתך הממוצעת. במשכורת חודש 4/2001 ישולמו לך 12 חודשי הסתגלות תוך ויתור העירייה על נוכחותך בעבודה. השכר בפנסיה יהיה צמוד לשכר הבכירים במשק. ישולם לך מענק פרישה - שבועיים לכל שנת עבודה. המשכורת הקובעת לחישוב קיצבת הפנסיה והפיצויים תהיה לפי 90% משכר הבכירים ותחושב על כל תקופת העבודה הנושאת זכות לגימלאות. ישולם לך פדיון ימי חופשה, במידה והצטברו לזכותך. יושלם לך פיצוי עבור ימי מחלה שלא נוצלו. עיריית באר-שבע תמליץ על שחרור הכספים שהצטברו בקרן ההשתלמות ובקופות הגמל לעובדי העירייה. אנו מודים לך על שרותך ומאחלים לך ולבני משפחתך שפע בריאות ואריכות ימים. בכבוד רב, אבישג אבטובי מנכ"ל העירייה" התובע הסכים לפרישה בתנאים דלעיל. 6. ביום 24.7.02 פנה הממונה לתובע ולעיריה בדרישה לבירור החריגות לכאורה בהסכם הפרישה. תחילה הורה הממונה להפחית את תשלום גמלת התובע החל מחודש 7/02, אך לאחר פניית ב"כ התובע, הוקפאה הנחייתו עד לאחר קבלת עמדת התובע. לתובע נערך שימוע בכתב. 7. ביום 6.11.02 נתן הממונה את החלטתו ולפיה, הופחתו אחוזי הגימלה של התובע והופחת בסיס חישוב הגימלה. בפועל הופחתה הגמלה שעמדה אז על סך של 11,843 ₪ לסך של 6,587 ₪. כמו כן נדרשה העירייה לתבוע מהתובע השבת כספי גימלה ותשלומי פדיון מחלה ו - 6 חודשי הסתגלות אשר שולמו שלא כדין והעומדים על סך של כ - 440,000 ₪ (נספח ט"ו לתצהיר התובע). עם זאת, אישר הממונה תשלום 6 חודשי הסתגלות, הגדלת גמלה ב - 4%, פדיון חורג של ימי חופשה, היוון קצבה ומענק פרישה ששולמו על בסיס השכר החורג (90% משכר מנכ"ל). 8. ביום 17.12.02 הודיעה העירייה לתובע כי על פי דרישת הממונה תופחת גימלתו וכי הינו מתבקש להשיב את הכספים שקבל ביתר. חובו של התובע נפרש על פני 120 חודשים והביא לכך, כי גמלתו החודשית עומדת על סך של כ - 2,930 ₪. טענות הצדדים 9. לטענת התובע, משקבע הממונה כי הסכם הפרישה נוגד את האמור בחוק, עמדו בפני הממונה שתי אפשרויות פעולה חלופיות - א. לקבוע כי ההסכם בטל בהתאם לאמור בסעיף 29ב.(1) ב. לקבוע מהו ההסכם אשר יוכל לחול על הצדדים במקום ההסדר הנוגד, וזאת בהתאם לסעיף 29ב.(2). מוסיף וטוען התובע, כי לאור חוסר תום הלב בו נקטה העירייה עת ידעה כי הסכם הפרישה לא עומד בדרישת החוק וכי נדרש אישור הממונה להסכם ולאור העובדה כי תנאי ההסכם כללו פרישתו של עובד בגיל 42 לגמלה, היה על הממונה להורות על בטלות החוזה ועל השבת התובע לעבודה וכי החלטתו להרע את תנאי ההסכם אינה סבירה ואינה מידתית בנסיבות העניין. 10. לטענת העירייה, תנאי פרישתו של התובע היו התנאים המקובלים בעירייה בזמן פרישתו, ורק לאחר מכן נודע לעיריה כי הממונה קובע שאינם חוקיים. מוסיפה וטוענת העירייה, כי התובע ידע מראש על הצורך באישור הממונה להסכם הפרישה ולמרות זאת חתם על ההסכם. כמו כן טוענת העירייה, כי התובע בחתימתו ויתר על האפשרות של השבה לעבודה עקב ביטול ההסכם שכן, חתם על ההסכם על אף שדרישתו להכנסת סעיף כזה בהסכם נדחתה בעת ניהול המו"מ. העירייה מוסיפה וטוענת, כי משרתו של התובע התבטלה עם פרישתו מהעבודה ואינה עוד, בגין כך קיבל התובע תוספת לקצבתו. 11. לטענת הממונה, קביעת הממונה כי ההסכם הינו בלתי חוקי נעשתה כדין ומשכך, הקביעה לגבי ההסדר שיחול על הצדדים הינה בסמכותו הבלעדית של הממונה ולא בסמכות בית הדין. מוסיף וטוען הממונה, כי בהחלטתו לא נפל כל פגם מינהלי ואין בית הדין רשאי לשנותה. עוד טען הממונה, כי על רקע העובדה ששכרו החריג של התובע הופחת בעבר, ידע התובע כי תשלומי הגמלה חורגים ובלתי חוקיים. מוסיף וטוען הממונה, כי החוק אינו קובע שתי דרכים חלופיות לפעולתו אלא דרך אחת המורכבת משני שלבים - קביעת בטלות ההסדר וקביעת תוצאות הבטלות כאשר במסגרת זו מוסמך הממונה להידרש לכלל ההשלכות של ביטול ההסדר החורג. הממונה טוען כי במסגרת סמכותו הוא מוסמך להידרש לשאלת השבתו של עובד שפרש לעבודה, אולם ככלל אין הוא מתערב בהסכמת צדדים לפרישת עובדים או קבלתם אלא מתייחס לתוצאות הכספיות של הסכמות אלה תוך לקיחה בחשבון של כלל הנסיבות כפי שמוצגות בפניו על ידי הצדדים במסגרת הליכי השימוע. בעניין זה, טוען הממונה, התייחסו הצדדים להצדקות לתשלומים החריגים ולא נטען כלל בדבר רצון לשוב לעבודה, היה ויבוטל ההסכם ומשטענה העירייה להתייעלות ולביטול משרת התובע, לא מצא הממונה להורות על השבתו לעבודה ונדרש אך לתשלומים החורגים שקיבל התובע תוך אישור תשלומים מסוימים לפנים משורת הדין וזאת על רקע הנסיבות שתוארו וטענת התובע על הסתמכות לכאורה על התשלומים שהובטחו לו. המצב המשפטי 12. סעיף 29 לחוק יסודות התקציב, התשמ"ה - 1985 (להלן ה"חוק") קובע כי - "(א) גוף מתוקצב או גוף נתמך לא יסכים על שינויים בשכר, בתנאי פרישה או בגימלאות, או על הטבות כספיות אחרות הקשורות לעבודה, ולא ינהיג שינויים או הטבות כאמור, אלא בהתאם למה שהוסכם או הונהג לגבי כלל עובדי המדינה או באישורו של שר האוצר... (ב) על אף האמור בכל דין, כל הסכם או הסדר בטל במידה שהוא נוגד את הוראות סעיף קטן (א)." תיקון מס' 24 לחוק משנת תשנ"ח-1998 (להלן "תיקון 24"), הוסיף לחוק את סעיפים 29א. ו-29ב. שנועדו לעגן את סמכויות שר האוצר באשר להתקשרויות הנוגדות את החוק ולקבוע הליך מובנה להפעלת הסמכויות תוך מתן זכות שימוע לצדדים להסכם, קביעת תקופת בדיקה ומתן החלטה לאחר שקילת מכלול השיקולים הרלוונטיים. הוראות סעיף 29ב. לחוק קובעות כי- "(א) הסכם או הסדר ששר האוצר ראה לגביו כי הוא נוגד את הוראות סעיף 29(א) וכי חלות עליו הוראות סעיף 29(ב), לא יחולו עליו הוראות סעיף 31 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973. (ב) שר האוצר רשאי לפעול לגבי הסכם או הסדר כאמור בסעיף קטן (א) גם לפי כל אחד מאלה: (1) להודיע לצדדים להסכם על בטלות ההסכם או ההסדר כאמור בסעיף 29(ב) (להלן - ההסכם הנוגד), ועל החובה של הגוף המתוקצב או הגוף הנתמך להפסיק לאלתר כל הטבה כספית הקשורה לעבודה שמקורה בהסכם הנוגד; (2) בהתחשב במדיניות השכר הכוללת במגזר הציבורי, במידת החריגה של ההסכם הנוגד מן הנהוג לגבי כלל עובדי המדינה, ומטעמים שבצדק - (א) לקבוע מהו ההסכם או ההסדר אשר יכול לחול על הצדדים במקום ההסכם הנוגד, לרבות בדרך של אישור הוראה מהוראות ההסכם הנוגד;" 13. בעניין זגורי פסק ביהמ"ש העליון קודם לתיקון 24 כי משבוטל הסכם לפי סעיף 29(ב) לחוק, יחולו סעיפים 30 ו -31 לחוק החוזים (חלק כללי), המקנים לבית המשפט את הסמכות לקבוע מה יהא ההסדר בין הצדדים תוך התחשבות בתכלית החקיקתית המונחת ביסודו של החוק העושה את החוזה לפסול, ובצדק שבין שני הצדדים. (בג"צ 6231/92 אלברט זגורי נ' ביה"ד הארצי לעבודה, פד"י מט(4) 749) 14. בעקבות פס"ד זגורי חוקקה הכנסת את תיקון 24 המעביר את הסמכות לקבוע את ההסדר בין הצדדים לפי עקרון "העיפרון הכחול", מביהמ"ש אל שר האוצר. העברת סמכות זו אינה משנה את הנורמות העומדות בבסיס החלטת השינוי כפי שנפסקו בפס"ד זגורי, אלא משנות רק את הגורם אשר בסמכותו להורות על שינויים אלו וכפי שנפסק בעניין אורפז - "הנה כי כן, הוראותיו של סעיף 29ב' מחזיקות איזון נורמטיבי ומידתי, המשתלב בדין הכללי, בין "השגת המטרות החברתיות המונחות ביסוד חוק יסודות התקציב לבין הצדק לצדדים" כמאמרו של הנשיא אהרן ברק בפרשת זגורי" (ע"ע 1381/01 זאב אורפז - עיריית בת ים, ניתן ביום 26.12.04). עם זאת, גם החלטת הממונה נתונה לביקורת שיפוטית כפי שנתונה כל החלטה מנהלית של הרשות - "הביקורת השיפוטית לעולם עומדת. כשם שהוראת הבטלות של הסכם חורג, כפי שנקבעה בסעיף 29(ב) לחוק, הועמדה בביקורת שיפוטית של בית דין זה ושל בג"ץ, בין היתר בפרשת זגורי, כך תיתכן ביקורת שיפוטית על החלטת הממונה ושיקוליו, לביטולו של הסכם חורג, כולו או מקצתו, בהתאם להוראותיו של סעיף 29ב(2) לחוק." (אורפז הנ"ל). מסגרת ביקורת זו מוגבלת כפי שחזר בית הדין וקבע בעניין רחל שלום - "ההלכה הכללית היא שאין בית-המשפט מתערב בשיקולי רשות מוסמכת, ואין הוא ממיר את שיקוליה בשיקוליו שלו, כל עוד פועלת הרשות ושוקלת את החלטתה באופן ענייני, בתום לב, בסבירות ובמסגרת הסמכויות שהוענקו לה על-פי דין (בג"צ 809/86[8], בע' 319, בג"צ 853/86[9], בע' 69). בית-הדין לעבודה נהג בסוגית ההתערבות בשיקול דעתה של רשות מוסמכת באותה דרך. בנושא דומה לסוגיה בה אנו דנים, נפסק על-ידי בית דין זה כי "הכלל הוא, שאין בית-משפט מתערב בהחלטתה של רשות הפועלת בתחום ולמטרה שהוגדרו לה על-פי דין, אלא אם לא הביאה בחשבון את השיקולים הרלבנטיים או שהביאה בחשבון שיקולים בלתי רלבנטיים" (דב"ע מט/131-3 רחל שלום - ברית התנועה הקיבוצית פד"ע כ"א 262, 269) ההכרעה 15. לטענת התובע, לא היתה החלטת הממונה סבירה ומידתית וזאת בשל חוסר תום ליבה של העירייה. לעומת זאת טענה העירייה, כי התובע הוא זה אשר היה חסר תום הלב. במקרה דנן, הצדק עם שני הצדדים. 16. התובע טען בתצהירו כי - "לא חששתי מפני ביטול סעיפים בהסכם הפרישה על ידי הממונה, שכן לאורך כל המו"מ ביני ובין העיריה לא עלה נושא הממונה ולו אחת...לא היה ידוע לי מתוקף תפקידי כיו"ר ארגון העובדים, על האפשרות של הפחתת תנאי גימלתי על ידי הממונה, שכן בזמן כהונתי בתפקיד זה פרשו מאות עובדים, ובינהם עשרות רבות של בעלי תנאי פרישה גבוהים ומעולם לא נדרש לגביהם כל אישור." בדיון בפני הוכח כי אין אמת בטענתו זו. 17. ביום 23.11.99 פורסם לציבור העובדים בעיריית ב"ש מכתב שכותרתו "עידוד פרישה" במכתב זה נאמר במפורש כי - "הגימלה של עובדים בני 40-45 יובאו לאישור מיוחד של הממונה על השכר, טרם ישומם" התובע ששימש יו"ר ועד העובדים חתום על מסמך זה ואף אישר בחקירתו הנגדית כי זוהי חתימתו. אמנם התובע ניסה בחקירתו בבית הדין להיתמם ולטעון, כי אין הוא זוכר את הסעיף ואינו מכירו, אך משאישר את חתימתו ולא טען טענות כלשהן כלפי תוכנו, אתה למד כי התובע ידע גם ידע קודם חתימתו, כי הסכם הפרישה עליו הוא חותם כפוף לאישורו של הממונה. 18. יתרה מזו, בעת שהתנהל המו"מ לפרישת התובע לגימלאות, נשלח לתובע סיכום פגישה שצורף לתצהירה של גב' אבטובי שהעידה מטעם העירייה ואשר התובע לא הכחיש את תוכנו. התובע הוסיף הערותיו על גבי המסמך (הערות התובע צויינו להלן באותיות כתב והודגשו בקו) וזו לשון המסמך - "12.02.01 טיוטה סיכום ישיבה מיום 30.01.2001 בנושא פרישתו מהעבודה של מר כדורי אורה 1. במסגרת הערכותה המחודשת של העיריה, סוכם על פרישתו מהעבודה של מר כדורי אורה ביום 31.1.2001. 2. תנאי הפרישה כדלקמן: [*] ישולמו 9 12 חודשי הסתגלות במשכורת חודש 2/2001 תוך ויתור העיריה על נוכחותו בעבודה. [*] עפ"י החוק, תשולם הגימלה בשיעור של 36.83% ויתווספו לה 4.66 6% בגין ניהול ו-10% כעידוד פרישה ו-2.7% בגין מצב רפואי כך, שבסך הכל שיעור הפנסיה יהיה 56% משכרו הקובע, בהתאם לגודל משרתו הממוצעת. [*] השכר בפנסיה יהיה צמוד לשכר הבכירים במשק. [*] ישולם מענק פרישה כחוק. [*] המשכורת הקובעת לחישוב קיצבת הפנסיה תהיה לפי 90% משכר הבכירים ותחושב על כל תקופת העבודה הנושאת זכאות לגימלאות. [*] כל המענקים, הפיצויים וימי החופש ישולמו על פי חישוב קיצבת הפנסיה + החזקת רכב , כלכלה, טלפון. [*] ישולם פדיון ימי חופשה, במידה והצטברו לזכותו. [*] ישולם פיצוי עבור ימי מחלה שלא נוצלו. [*] עירית באר-שבע תמליץ על שחרור הכספים שהצטברו בקרן ההשתלמות ובקופות הגמל לעובדי העיריה. * 25% מהפנסיה * בכל מקרה ב-3 השנים הקרובות כשיוקם תאגיד או חברת עובדים העובד יוכל להצטרף כשותף שווה זכויות. * באם אחד מהסעיפים הרשומים לעיל לא יבוצע ההסכם בטל והעובד יחזור לתפקידו ולשכרו לפני חתימת ההסכם. על כן באו הצדדים על החתום חתימת העובד הנהלת העיריה (ההדגשות שלי - י.א.ש.) כעולה מהמסמך שהיווה טיוטא להסכם הפרישה והוגש לתובע לאישור, הצהירה הגב' אבטובי (מנכ"ל העירייה) כי התובע הוסיף בכתב ידו את התנאי לפיו יוחזר לעבודתו במידה והחוזה לא יבוצע על כל סעיפיו. לדבריה, וכעולה מהסכם שהוצג בפני בית הדין (נספח ה' לתביעה), התנאי לא התקבל בנוסחו הסופי של ההסכם. מעצם העלאת התנאי למד אתה כי התובע חשש עוד קודם לחתימתו על הסכם הפרישה, שמא לא יאושר ההסכם. יתרה מכך, אתה למד כי התובע היה מודע לאפשרות אי אישור תנאי הפרישה אך ויתר על אפשרות חזרתו לעבודה אם לא יאושר תנאי כלשהוא מתנאי ההסכם. מסקנה זו עולה בקנה אחד עם העובדה שכבר בשנת 2000 נדרש הממונה לתנאי שכרו החורגים של התובע ולעובדת היותו יו"ר ועד עובדים ותיק בעירייה גדולה במועד חתימתם של הסכמים קיבוציים כדוגמת הסכם מיום 3.3.99 במסגרתו "הוכשרו" הסכמי שכר חורגים עד לגבול מסויים, כפי שנעשה עם התובע עצמו ויש בהן כדי להוסיף לעובדת ידיעתו ומודעותו של התובע לעצם חריגותם של תנאי הפרישה והסיכון שלא יאושרו. 19. חוסר תום הלב של התובע זועק אף יותר כיוון שהן בשימוע לפני הממונה והן בתצהירו לפני בית הדין טען שלא היה מודע "לדרך בה הופחת שכרי ולמשמעויות הנגזרות מדרך ההפחתה", אך טרח להוסיף לטיוטת הסכם הפרישה את המשפט "כל המענקים, הפיצויים וימי החופש ישולמו על פי חישוב קיצבת הפנסיה + החזקת רכב, כלכלה, טלפון." משפט זה מעיד כאלף עדים, כי התובע היה מודע לכך שכאשר הופחת שכרו, חושב כך שלא יהווה כולו בסיס לתשלומי הפנסיה אלא חלקו יהווה החזר הוצאות. עוד עולה מעדותו, כי כבר בפגישה שקיים עם הממונה בשנת 2000 ואשר נגעה להפחתת שכרו, העלה טרוניה בנוגע להפחתת שכרו הקובע לשיעור של 68% במקום 82.5% (עמ' 15- 16 לפרוטוקול). 20. מנגד, לא רק התובע היה מודע לאפשרות ביטול ההסכם על ידי הממונה, אף העירייה אינה יכולה לרחוץ בנקיון כפיה. עיון במכתב מיום 23.11.99 הנושא את הכותרת "עידוד פרישה" מעלה, כי חתימת מ"מ מנכ"ל העירייה מתנוססת עליו. משכך, ברור הוא כי העירייה היתה מודעת לצורך בקבלת אישור הממונה ולכן לא הסכימה לסעיף ההשבה לעבודה אותו ביקש התובע להוסיף בעוד הינה נותנת לתובע תנאי פרישה מפליגים כגון, 12 חודשי הסתגלות וכן שכר בסיס בשיעור 90% משכר הבכירים וזאת למרות ששכר התובע הופחת כבר על ידי הממונה. תנאים אלה ניתנו בידיעה שהממונה לא יאשרם. עם זאת עולה, כי העירייה היתה מוכנה להתחייב כמעט לכל דבר ובלבד שהתובע יפרוש מעבודתו בשירותה. סבירות החלטת הממונה 21. התובע, מלין על חוסר הסבירות והמידתיות שבהחלטת הממונה. לטענתו, משביטל הממונה תנאי מתנאי ההסכם, היה עליו לבטל ההסכם כולו ולהשיבו לעבודה בנתבעת. עוד טען התובע, כי ביטול הסכם הפרישה, שהינו פועל יוצא מהתנהגות הוגנת בין צדדים לחוזה, והותרת מצב בו צד אחד ייהנה מפירות ההסכם ואף ישביח את מצבו בעוד הצד השני הרע את מצבו באופן אנוש, פוגעים באיזון העדין שבין חופש החוזים מצד אחד וזכות התובע להסתמך על חוזה הפרישה מאידך. הלכה פסוקה היא, כי מקום בו נתון שיקול הדעת לרשות המינהלית לא יתערב ביהמ"ש אלא במקרים של חוסר סבירות קיצוני וכדברי ביהמ"ש העליון בבג"צ דפי זהב - "כדי שסטייה מסטנדרט ההתנהגות המקובל על רשות מינהלית סבירה תביא לביטול המעשה המינהלי, יש צורך בסטייה מהותית, היורדת לשורש העניין" (בג"צ 389/80 דפי זהב נ' רשות השידור, פ"די לה 1 (421) בעניין דפי זהב קבע גם בית המשפט את המבחן על פיו תבחן סבירות ההחלטה המנהלית - "על הרשות המינהלית לאזן את האינטרסים השונים במסגרת הנורמה הכללית שנקבעה על-ידי המחוקק. איזון זה הוא סביר, אם הרשות המוסמכת נותנת את המשקל הראוי, כלומר, המשקל המתבקש על-פי פירושה של הנורמה החקיקתית אותה מבצעת הרשות המינהלית, לאינטרסים השונים הבאים בחשבון. איזון זה אינו סביר, אם הרשות המוסמכת אינה נותנת משקל ראוי לאינטרסים השונים" 22. תכליתו של חוק יסודות התקציב ושל תיקון 24 כפי שנקבעו על ידי בית הדין הארצי בעניין אורפז הוא - "תיקון 24 הוא יוצא חלציו של סעיף 29 לחוק, כאשר קיום הוראותיו הנורמטיביות של סעיף 29 הוא תנאי מוקדם להפעלת סמכויות הביצוע שבסעיפים 29א' ו-29ב' לחוק. בנוסחו המתוקן והמורחב של סעיף 29 קבע המחוקק אגד סמכויות המופעלות כמערכת הומוגנית של כלים שלובים, והמכוונת, כמסכת אחת שלמה, להגשמת תכליתו של חוק יסודות התקציב "להנהיג הסדר הקובע באופן אפקטיבי, אחידות גישה בנושאי שכר בין שירות המדינה לבין הגופים הנתמכים מתקציבה" (בע"ע 1381/01 זאב אורפז נ' עיריית בת ים, ניתן ביום 26.12.04): עוד נקבע לעניין תכלית החוק בבג"ץ זגורי - "ההוראה שבסעיף 29 צריכה להתפרש לפי מטרתה החקיקתית" (רע"א 2920/90 [17], בעמ' 408). מהי תכלית זו, ומה ניתן ללמוד ממנה לעניין התוצאות האזרחיות של בטלות החוזה שאינו מקיים את התנאים הקבועים בסעיף 29(א) לחוק יסודות התקציב? חוק יסודות התקציב בא לקבוע "ריסון תקציבי" (ראה תב"ע מח/6- 4שירותי תחבורה ציבורית נ' מועצת פועלי באר-שבע ואח' [39], בעמ' כו). הוא מכוון כלפי המדינה ורשויותיה וכלפי גופים שאינם בגדר המדינה אך הניזונים מתקציבה. החשש הינו, כי אם אלה יסכימו להעלות שכר מעבר לרמה הקבועה, יגרור הדבר פריצת מסגרות השכר. דבר זה עשוי לגרום לדרישות להשתתפות כספית נוספת של המדינה. דבר זה עשוי להביא לחוסר יציבות במשק. למניעתן של מגמות אלה נועדו הוראות חוק יסודות התקציב... אכן, התכלית המונחת ביסוד סעיף 29 לחוק יסודות תקציב היא "להנהיג הסדר הקובע, באופן אפקטיבי, אחידות גישה בנושאי שכר בין שירות המדינה לבין הגופים הנתמכים מתקציבה" (הנשיא שמגר ברע"א 2920/90 [17] הנ"ל, בעמ' 408). במהותה זו הוראה קוגנטית, שנועדה להתערב במערך החוזי כדי להבטיח יעדים לאומיים בתחום יציבות המשק" (בג"צ 6231/92 אלברט זגורי - בית הדין הארצי לעבודה ואח' פ"ד מט (4) 749 , 783) 23. אין חולק כי בנדון בפנינו, שקל הממונה את השיקול הראוי הנובע מתכלית החוק והוא השמירה על הקופה הציבורית. בנוסף התחשב הממונה, כפי שעולה ממכתבו מיום 6.11.02 גם בידיעתו של התובע (שהוכחה בפני) כי התנאים אותם קיבל אינם חוקיים. טוען התובע כי הממונה לא התחשב בכללי הצדק שבין הצדדים אך משלוקים מעשי התובע בחוסר תום לב ומשתכלית החוק נועדה להגן על הקופה הציבורית מפני שני הצדדים להסכם הפרישה, אין לקבל את טענתו זו. מששקל הממונה את השיקולים הרלוונטיים ואיזנם כראוי, הנני מוצאת כי החלטתו היתה סבירה בנסיבות העניין. מידתיות החלטת הממונה 24. ביהמ"ש העליון קבע מבחנים לאורם תבחן מידתיות ההחלטה המינהלית. מבחנים אלו סוכמו לאחרונה בעניין מד"י נ' אבנר אורן, כדלקמן - "מבחן המידתיות עניינו בשאלה האם האמצעי השלטוני אשר ננקט לשם הגשמתה של התכלית השלטונית הוא במידה הראויה. כפי שנקבע בשורה ארוכה של פסקי דין, מבחן המידתיות מורכב משלושה מבחני משנה: מבחן האמצעי המתאים והרציונלי; מבחן האמצעי שפגיעתו פחותה; ומבחן האמצעי המידתי, המכונה גם מבחן המידתיות במובנה הצר. מבחנים אלה מוחלים בהתחשב במשקלן הסגולי של הזכות הנפגעת ושל מידת הפגיעה - "כעוצמת הזכות הנפגעת או כעוצמת הפגיעה בזכות כן תהא עוצמת הקפדתנו עם הרשות בעילת המידתיות"- וכן במידת החשיבות היחסית של התכלית המבוקשת " (עע"ם 4614/05 מד"י נ' אבנר אורן, ניתן ביום 16.3.2006). 25. במקרה שלפנינו טוען התובע כי יכול הממונה לנקוט בדרך פוגעת פחות באמצעות ביטול הסכם הפרישה כולו והשבתו לעבודה. אין לקבל טענה זו. כפי שקבעתי לעיל, התובע שנהג בחוסר תום לב היה מודע היטב לאפשרות שלא יוחזר לעבודה שכן ידע שיתכן כי תנאי מתנאי ההסכם יבוטל ועם זאת הסכים לוותר על דרישתו להתנות ביטול זה בהשבה לעבודה. בכך נטל התובע על עצמו סיכון מחושב. זאת ועוד, לאור החשיבות היחסית של תכלית החוק ולאור שכרו הגבוה של התובע גם לאחר ההפחתה שביצע הממונה (שכן לכתחילה אין עובד בדרגתו אמור להשתכר על פי חוזה בכירים כלל), בשים לב למצבה הרעוע של העירייה שלהגנה על קופתה נועד החוק ובהתחשב בויתור שעשה הממונה כלפי התובע, עת לא דרש ממנו השבת כל הכספים שקבל ביתר, הריני קובעת כי החלטתו של הממונה הינה מידתית. 26. עוד נוסיף בעניין זה, כי הלכה היא - שביטול תנאי השכר החריגים וממילא שינוי תנאי הפרישה, אינם מביאים בהכרח לביטול פרישתו של התובע (ראה תב"ע 45/03 (ת"א) ראובן כהן - עיריית תל אביב-יפו עבודה אזורי, כרך ט"ז 566) 27. ככל שקיימת לתובע טענת הסתמכות, הרי שלאור ידיעתו של התובע את המגבלות המוטלות על תנאי תשלום חורגים והעובדה כי החריגה היתה בידיעתו, כמו גם ההפחתה הקודמת לה נדרש הממונה בעניינו, אין הוא יכול לטעון להסתמכות על הבטחה כלשהיא. באשר לטענת האפליה, התובע לא הוכיח את טענתו זו ודינה - להידחות. 28. בשולי הדברים נוסיף - כי לא ברור מדוע מלין התובע בסיכומיו (סעיף 28), שטוב היה עושה הממונה לו היה מאשר ולו חלקית את תנאי פרישתו של התובע. כעולה מהעובדות שהובאו בפני בית הדין, הממונה אישר חלק לא מבוטל מתנאי הפרישה (6 חודשי הסתגלות, פדיון ימי חופשה חריגים, היוון קצבה על יסוד שכר חריג ועוד). גם טענתו זו, דינה - להידחות. סוף דבר 29. תביעת התובע נדחית. בבואי לקבוע את הוצאות הדיון, לקחתי בחשבון את העובדה שהתובע הינו גמלאי ואת העובדה שגמלתו הנוכחית הינה מצומצמת. אלא, משמצאתי כי כל נהגו של התובע, החל מקביעת שכרו הראשון שהופחת בדיעבד, המשכו בקביעת תנאי פרישתו על בסיס שכר אשר ידע כי לא אושר בעבר על ידי הממונה וכלה בהגשת תביעה זו, נגועים בחוסר תום לב, מצאתי כי יש לחייב את התובע לשלם לנתבעת 2 הוצאות משפט בסך של 20,000 ₪. עם זאת, משמצאתי, כי הנתבעת 1 נהגה אף היא בחוסר תום לב, אין צו להוצאות בעניינה. זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום. חוזההסכם פרישהפרישהביטול חוזה