להלן פסק דין בנושא הארכת מועד להישפט העסקת עובדים זרים: פסק דין השופטת רונית רוזנפלד 1. על המשיבה, חברת א. אודי חברה קבלנית בע"מ (להלן - החברה) הוטלו ביום 8.6.05 קנסות מנהליים קצובים, מכוח חוק העבירות המנהליות תשמ"ו-1985 (להלן- חוק העבירות המנהליות), בהתייחס להעסקה שלא כדין של 3 עובדים זרים. בקשת החברה לביטול הקנס נדחתה על ידי התובע המוסמך. בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב (השופטת אריאלה גילצר-כץ; בש"א 1262/08) קיבל את בקשת החברה להארכת המועד להישפט ולעיכוב הליכי הגביה, ועל כך הערעור שלפנינו. הרקע העובדתי 2. בביקורת שנערכה על ידי מפקחים ממשרד התמ"ת באתר בניה של מבנה משרדים ב"חוף שרתון" בתל אביב, נמצאו עובדים זרים אשר עסקו בעבודות טפסנות, חציבה בקיר והנחת רשתות ברזל. בעקבות הביקורת הוטלו על החברה ביום 8.6.05 קנסות מנהליים בסך כולל של 60,000 ש"ח, וזאת בהתייחס להעסקת 3 עובדים זרים מבלי שהחברה התקשרה עימם בחוזה בכתב, מבלי שסיפקה להם ביטוח רפואי ומבלי שמסרה להם פירוט על שכר העבודה ששולם והניכויים מהשכר. הקנסות נשלחו בתחילה לכתובתה הרשומה של החברה, ומשהוחזרו על ידי הדואר, נשלחו לכתובת ברח' האחים ישראל 2ב בפתח תקווה. 3. ביום 14.9.05 הגישה החברה, באמצעות בא כוחה בשעתו עו"ד משה פולק, בקשה לביטול הקנס. לאחר שהוגשה הבקשה לביטול הקנס, וקודם שניתנה החלטת התובע המוסמך בבקשה, זומן נציג החברה מר אודי אגא ליום 6.11.06 לחקירה במשרדי המשיבה. במענה לזימון שלח נציג החברה בקשה לביטול החקירה וקבלת הזמנה למועד חדש. במועד החדש שנקבע ליום 21.1.07 לא התייצב מר אגא לחקירה עקב מחלתו. ביום 9.7.07 ניתנה החלטת התובע המוסמך לפיה נדחתה בקשת החברה לביטול הקנסות. בתשובתו פירט התובע המוסמך את האפשרות העומדת לפני החברה להגיש בקשה להישפט ואת המועדים הקבועים בחוק לעשות כן. ביום 30.1.08 פנה מר אודי אגא בבקשה לזמנו לחקירה; ביום 16.4.08 שב התובע המוסמך ודן בבקשה נוספת של החברה לבטל את הקנסות שהושתו עליה. על פי החלטתו אין שינוי מעמדתה הקודמת של המשיבה בדבר אי ביטול הקנסות. כמו כן נדחתה באותו מועד בקשתו של אודי אגא לזמנו לחקירה. ההליך בבית הדין האזורי 4. ביום 4.3.08 הגיש אודי אגא בקשה לבית הדין האזורי בתל אביב להארכת מועד להישפט, ולעיכוב הליכי הגביה בגין קנס שהוטל עליו. ביום 5.3.08 החליט בית הדין האזורי, במעמד צד אחד, לעכב את הליכי גביית הקנס בעניינו של אודי אגא. ביום 31.8.08 ניתנה החלטה נוספת של בית הדין בה מצוין אודי אגא כמבקש. בהחלטתו ציין בית הדין כי הוא מורה על "עיכוב הליכי הגבייה כנגד המבקשת ובכלל זה עיקולים שהוטלו בחשבונה". ביום 14.9.08 ניתנה החלטת בית הדין האזורי לפיה מתקבלת הבקשה להארכת מועד להישפט וכתוצאה ממנה, ביטול הליכי הגביה. 5. כאמור, הבקשה להארכת מועד להישפט הוגשה בשמו של אודי אגא, שביקש מבית הדין להורות גם על כל עיכוב הליכי הגביה המתנהלים בקשר לבקשה. את בקשתו להארכת המועד להישפט, ולעיכוב הליכי גביית הקנס תמך מר אגא בתצהיר, בו טען בין השאר כדלקמן: "3. הודעה על הטלת הקנס נתקבלה אצלי לראשונה רק בחודש 1/08 כדרישה לתשלום חוב... 4. 4. במענה לכך פניתי באמצעות ב"כ ביום 30.1.08 במכתב תגובה בו צוין כי זוהי פניה ראשונה המתקבלת בנושא זה אצלי (ההדגשה שלי ר.ר.). 5. 5. ברי הוא שכל דרישה אחרת קודמת לא התקבלה אצלי. כך גם ניתן להבין מן העובדה לפיה מדובר בדרישה לתשלום חוב ולא ב'דרישה נוספת' לתשלום חוב אשר נשלחת לאחר חוסר התייחסות לדרישות קודמות. 6. 6. לפיכך, מאחר וזו ההודעה הראשונה שנתקבלה, אטען כי מאחר וזו הינה ההודעה הראשונה המתקבלת אצלי אבקש לראות במכתב התגובה שלי כהודעה על פי סעיף 8(ג) לחוק העבירות המנהליות..."(ההדגשות שלי, ר.ר.). 6. בתגובתה לבקשה טענה המדינה, כי דין הבקשה להידחות על הסף, באשר הקנס המנהלי הוטל על חברת א. אודי חברה קבלנית לבנין בע"מ, ולא על המבקש אודי אגא. לגופו של עניין ציינה המדינה בתגובתה, כי החברה קיבלה בשעתו את הקנס, והגישה בקשה לביטולו. המבקש אף הוזמן לחקירה בקשר להטלת הקנס, ועל פי בקשתו נדחה הזימון למועד אחר, שאליו לא התייצב. הבקשה לביטול הקנס נדחתה, והודעה על כך נשלחה בדואר רשום אל המבקש. תדפיס מידע על דבר הדואר שנשלח צורף לתגובת המדינה. לטענת המדינה, בהתאם להוראות הדין והפסיקה למבקש הומצאה הודעה בדבר ההחלטה על ביטול הקנס ביום 17.7.07, ולפיכך, המועד האחרון להגשת הבקשה להישפט הוא 17.8.07. הבקשה הוגשה רק ביום 30.1.08, חמישה חודשים לאחר המועד האחרון, רק לאחר שהמרכז לגביית קנסות פתח בהליכי גביה. בהעדר סיבות מוצדקות להארכת המועד, ביקשה המדינה כי הבקשה תידחה. 7. בקשר לבקשת המבקש לעיכוב הליכי הגביה טענה המדינה כי היא אינה הגוף האמון על גביית הקנס וההליכים הננקטים לצורך כך, כי אם המרכז לגביית קנסות שאותו היה צריך לצרף כצד להליך. כמו כן, משחלות על גביית הקנס הוראות פקודת המיסים (גביה), לבית הדין אין סמכות להתערב בהליכי הגביה. 8. לאחר שהתקבלה תגובת המדינה לבקשה, ניתנה החלטת בית הדין האזורי, לפיה התבקשו הצדדים להודיע אם ברצונם לקיים דיון בבקשה. בית הדין ציין בהחלטתו כי אם לא תימסר הודעה כאמור, תינתן החלטתו "על פי החומר המצוי בתיק". 9. מטעם החברה הוגשה ביום 31.8.08 הודעה לבית הדין בה מצוין כי אין היא מבקשת לקיים דיון בבקשה. כמו כן פורטו שם טענותיה כנגד האמור בתגובת המדינה. ויובהר, בתשובה לתגובת המדינה מצוינת לראשונה החברה א. אודי חברה קבלנית לבנין בע"מ כמבקשת. החלטת בית הדין האזורי 10. בפתח הדברים נציין כי בשמות הצדדים כפי שמפורט בפתיח להחלטת בית הדין האזורי מצוינת החברה א. אודי חברה קבלנית בע"מ כמבקשת. בהחלטתו הפנה בית הדין האזורי להוראת סעיף 35 לחוק העבירות המנהליות ולהוראת תקנה 15 לתקנות העבירות המנהליות התשמ"ו-1986 (להלן - תקנות עבירות מנהליות). לפי קביעתו של בית הדין "משלא התקיים דיון בבקשה ומשלא נחקר מנהל המבקשת על תצהירו הרי שהאמור בו לא נסתר, כך שלמעשה לא עלה בידי המבקשת להוכיח, כי לא נמנעה מלקבל את הודעת הקנס בהתאם לאמור בתקנה 15 הנ"ל. על כן, ולאור האמור לעיל דין הבקשה להתקבל" (ההדגשה שלי, ר.ר.). בית הדין הוסיף וציין, כי על כך שאין המבקשת מתעלמת ממועדים הנקובים בחוק כדבר שבשגרה הוא למד עוד מכך שאת בקשתה לביטול הקנס היא הגישה בשעתו במועד. עוד ציין בית הדין, כי למעשה, המדינה אף לא עמדה בדרישות הבסיסיות של הוראת סעיף 35(א)(2) לחוק העבירות המנהליות. זאת לאור העובדה שבעוד שלטענתה, הודעת התובע המוסמך הדוחה את הבקשה לביטול הקנס נשלחה אל החברה בדואר רשום עם אישור מסירה, לא כך עולה מתדפיס מידע על פריט כאמור מאתר האינטרנט של חברת דואר ישראל, שאין בו פירוט של זהות השליח, זהות המקבל, מועד הקבלה, חתימת המקבל, והסיבה לאי קבלה במקרים המתאימים. משכך, תדפיס זה אינו מהווה ראיה לדבר מסירת דבר הדואר. על כן לא עמדה המדינה בדרישות סעיף 35 לחוק העבירות המנהליות. בהתייחס לטענת המדינה בקשר לסמכות בית הדין להורות על עיכוב הליכי גביה, התייחס בית הדין להמשך הליכי הגביה כנגד החברה, על אף החלטות חוזרות שנתן בדבר עיכובם. בית הדין ציין כי "התנהגות המשיבה מבטאת זלזול חמור בבית הדין", וקבע כי לא היה צורך בצירוף המרכז לגבית קנסות כצד להליך. על פי החלטת בית הדין עיכוב הליכי הגביה עליהם הורה לא היו אלא בגדר סעד ארעי, עד למתן החלטה בקשר להארכת המועד, ולעניין זה נתונה לו הסמכות להושיט סעד. בית הדין היה סבור כי נתונה לו הסמכות להורות על עיכוב ביצוע הליכי גביה של קנסות מנהליים אף שלא על דרך של מתן סעד ארעי, והעובדה כי מדובר בהליכי גביה לפי פקודת המיסים (גביה) אינה מעלה ואינה מורידה לעניין זה. נוכח התנהלות המדינה, שלא צייתה להחלטות בית הדין בקשר לעיכוב הליכי הגביה, מצא בית הדין לחייב אותה בהוצאות החברה בסך של 1,000 ש"ח ובשכר טרחת עורך דין בסך של 4,000 ש"ח בתוספת מע"מ כחוק. הערעור 11. המערערת סבורה, כי משהוגשה הבקשה להארכת המועד להישפט על ידי מר אודי אגא, ולא על ידי החברה, שהיא בעלת אישיות משפטית נפרדת, דינה היה להידחות על הסף. המערערת מוסיפה וטוענת כי "לא זו בלבד, אלא שבית הדין קמא הנכבד נטל לעצמו חירות, ושינה את זהות המבקש בהליך, ללא שהוגשה בקשה לכך וללא שניתנה החלטה על כך". לטענתה, אין לבית הדין סמכות לתת החלטה לגבי מי שאיננו צד לבקשה. אף טעה בית הדין כשהתייחס לבקשת המבקש בהליך ולתצהירו כאילו הם נעשו על ידו בשם החברה, בפרט נוכח זאת שהמבקש עצמו לא ציין את החברה כצד הנוגע לבקשה. לגופו של עניין טוענת המערערת, כי בעוד שהמבקש טען בתצהירו כי כלל לא קיבל את הודעת הקנס וכי לראשונה נודע לו אודותיה בינואר 2008, טענה זו נסתרת מעצם העובדה שהחברה פנתה בבקשה לביטול קנס ב-14.9.05. בית הדין אף טעה בקובעו כי המבקשת לא הוכיחה את הדרישה הקבועה בסעיף 35(א)(2) לחוק העבירות המנהליות משום שלא הגישה אישור מסירה. המדינה צירפה לתגובתה את הודעת הקנס עליה מודבקת מדבקת הדואר הרשום. ראיה זו בצירוף העובדה כי הוגשה בקשה לביטולו של הקנס מלמדת כי הודעת הקנס הומצאה והתקבלה ע"י החברה. בנסיבות אלה טעה בית הדין כשמצא להאמין למר אודי אגא והעדיף את האמור בתצהירו על פני הדברים שפורטו בתגובתה. בנסיבות אלה היה על בית הדין לדחות את הבקשה, לא רק מן הטעם שהוגשה באיחור כי אם גם לאור העובדה שעובדות מרכזיות וחיוניות לבקשה הועלמו מבית הדין על ידי המצהיר. באשר לעיכוב הליכי הגביה טוענת המדינה, כי לאור העובדה שהבקשה הוגשה לבית הדין על ידי מר אודי אגא, היה לה קושי ממשי לקשר בין הבקשה לבין החברה, על מנת לעכב את הליכי הגביה. כמו כן, הליכי הגבייה של קנסות מנהליים מבוצעים על ידי המרכז לגביית קנסות מכוח פקודת המיסים גביה, ולא מכוח חוק עובדים זרים (העסקה שלא כדין) התשנ"א 1991. לבית הדין אין סמכות עניינית לדון בעניינים מכוח פקודת המיסים (גביה), כי אם בעניינים הקבועים בסעיף 24 לחוק בית הדין לעבודה התשכ"ט- 1969, ובהם בלבד. באשר לעיכוב הליכים כשיש הליך תלוי ועומד בבית הדין בקשר לקנס שהוטל, טענה לפנינו ב"כ המערערת בדיון כי "אדם שיש לו בעיה הוא מגיש בקשה למרכז לגביית קנסות, ומבקש כי עד שיתברר העניין יעוכבו הליכי הגביה. בפועל המרכז לגביית קנסות מעכב כשיש הליך בבית הדין האזורי". המערערת אף טוענת כנגד פסיקת ההוצאות נגדה. לטענתה, לאור התנהגותו של המבקש בהליך לא היה מקום לפסוק נגדה הוצאות, מה עוד שספק אם במסגרת הליך מסוג זה קמה סמכות לבית הדין לפסוק הוצאות נגדה. 12. בתגובה לערעור טוענת החברה, כי אף שהבקשה להארכת המועד להישפט כמו גם הבקשה לעיכוב הליכי הגביה הוגשה בשמו של מר אודי אגא ולא בשם החברה, ניתן היה לעמוד על היותה מתייחסת לחברה משלושה מסמכים בלבד שצורפו לבקשה, והם ההודעה על הטלת הקנס, מכתב התשובה מטעם המדינה ותגובת המרכז לגביית קנסות לפניית החברה. למרות כל אלה לא כיבדה המדינה את החלטות בית הדין שהורה על עיכוב הליכי הגביה, והחברה נאלצה להגיש לבית הדין בקשה לפי פקודת בזיון בית משפט. המדינה אף איחרה מאוד בהגשת תגובתה לבקשה. מאותם טעמים אף אין לשעות לטענה בדבר העדר יריבות ודחיית הבקשה שהגיש אודי אגא על הסף. בכך מנסה המדינה "להימלט בעור שיניה מרשלנותה המשוועת". כמו כן, מתקין התקנות קבע שהודעת קנס כוללת את שמו וחתימתו של המפקח או הרשם שהחליט על הטלת הקנס. בנסיבות המקרה שלפנינו לא נרשם מי הוא המפקח, ומי הוא "מקבל ההודעה". בהמשך תשובתה לערעור טוענת החברה ארוכות מדוע יש לבטל את כתב האישום שטרם הוגש, אם מחובת הצדק ואם מטעמים אחרים. כמו כן נטען, כי אין להתערב בהחלטת בית הדין האזורי בקשר להוצאות שהושתו על המדינה, וזאת נוכח התנהלותה, כשנמנעה מלעכב את הליכי הגביה כנגד החברה על אף החלטות חוזרות שבית הדין נתן בעניין. דיון והכרעה 13. במסגרת הערעור נדרשת התייחסותנו והכרעתנו בקשר לשתי סוגיות מרכזיות. הסוגיה הראשונה נוגעת לעתירה להארכת המועד להישפט, והדרך בה הוגשה לבית הדין האזורי, בעוד שעניינה של הסוגיה השנייה בהליכי הגבייה שננקטו על ידי המרכז לגביית קנסות כנגד החברה, בקשר לקנס שהוטל נגדה. בכל אחת משתי הסוגיות הללו מונחות לפתחנו טענות הצדדים בשאלות שונות, לרבות בעניינים מהותיים ועקרוניים, והכל כפי שיפורט להלן. הארכת המועד להישפט 14. אין חולק כי הבקשה להארכת המועד מושא ערעור זה הוגשה על ידי מר אודי אגא המיוצג על ידי בא כוחו בהליך שלפנינו. בית הדין האזורי לא מצא מקום להתייחס בהחלטתו לטענות המדינה בתגובתה לבקשה, בדבר דחיית הבקשה על הסף, נוכח העדר יריבות עם מר אודי אגא בקשר עם הטלת הקנס. עמדת בית הדין בקשר לטענת המדינה כאמור, באה לכאורה לידי ביטוי בפתיח להחלטתו, שם מצוינת החברה כ"מבקשת". אנו סבורים כי היה מקום שבית הדין יתייחס מפורשות לשאלה בדבר זהות המבקש, והאישיות המשפטית הנכונה שמטעמה מוגשת הבקשה, וייתן החלטתו המנומקת בבקשת המדינה לדחות את הבקשה להארכת המועד על הסף. נציין לעניין זה גם את טענת המדינה, כי התנהלותה בקשר להליכים לגביית הקנס, קשורה במידה רבה עם הגשת הבקשה בידי מר אודי אגא, כמו גם עם העובדה שהנספחים, יחד עם הבקשה הפורמאלית, הומצאו לידיה בשלב מאוחר מאד. על כך עוד נעמוד בהמשך דברינו. מכל מקום, לגופו של עניין, ובסופו של יום, אין אנו סבורים כי דין הבקשה היה להידחות על הסף, ונכון היה לבררה לגופה. 15. כבר עמדנו על כך, כי לאחר שהוגשה תגובת המדינה לבקשה, ביקש בית הדין האזורי לברר אם מי מן הצדדים מבקש לקיים בה דיון. בהחלטתו ציין בית הדין, כי אם לא תתקבל הודעה, הוא ייתן החלטתו על יסוד החומר שבתיק. בתגובה התקבלה הודעה מטעם החברה לפיה היא אינה מבקשת לקיים דיון בבקשה. במסגרת הודעתה הגיבה עוד החברה על טענות שהעלתה המדינה בתשובתה לבקשה. מטעם המדינה לא הוגשה כל הודעה. לאחר הדברים האלה ניתנה החלטת בית הדין האזורי על יסוד כלל החומר שבתיק. בית הדין מצא מקום לקבל את הבקשה על יסוד האמור בתצהיר המבקש. כמו כן הסתמך בית הדין על טענות עובדתיות חדשות שהועלו בתגובת החברה לתשובת המדינה, וזאת אף שהתגובה לא נתמכה בתצהיר. אנו סבורים כי בכך נפלה טעות בהחלטת בית הדין האזורי כפי שיפורט להלן. 16. לטעמנו, צודקת המדינה בטענותיה כי גרסת מר אגא, בתצהירו שהוגש לתמיכה בבקשה, לפיה לראשונה קיבל את הודעת הקנס בינואר 2008, נסתרה לחלוטין במסמכים שצרפה המדינה לתגובתה. כאמור, מן המסמכים עלה כי בסמוך לאחר שקיבלה את הודעת הקנס פנתה החברה באמצעות בא כוחה בבקשה לביטולו. משכך לטעמנו, טעה בית הדין האזורי בקובעו, כי "משלא התקיים דיון בבקשה ומשלא נחקר מנהל המבקשת על תצהירו הרי שהאמור בו לא נסתר. כך שלמעשה עלה בידי המבקשת להוכיח כי לא נמנעה מלקבל את הודעת הקנס בהתאם לאמור בתקנה 15 הנ"ל". 17. בתגובה שהגישה החברה לאמור בתגובת המדינה, מציינת החברה לראשונה כי אכן פעלה לביטול הקנס שהוטל עליה, אלא שלא קיבלה את החלטת התובע המוסמך, וכי מנהלה לא התייצב לחקירה מחמת מחלתו. אלא שלדבריה, מאז "ועד המועד בו התקבלה פניית המרכז לגביית קנסות וכפי שגילתה הבקשה דנא, לא ידעה כלל המבקשת על הקנס המנהלי שהוטל עליה והניחה בתום ליבה כי עומדת לה הזכות להישפט" (סעיף 12 לתגובת החברה). 18. לא זו בלבד שטענות אלה של החברה, כפי שפורטו בתגובה, לא נזכרו כלל בתצהיר מר אגא, אלא שלא ניתן להבין מהן הכיצד זה לא ידעה המבקשת על הקנס בתקופה האמורה, אם ביקשה לבטלו. הנה כי כן, אנו סבורים, כי נסתר האמור בתצהירו של מר אודי אגא, מנהל המבקשת, כי כלל לא ידע אודות הטלת הקנס. 19. לטעמנו, בנסיבות אלה נשמט הבסיס לנטען על ידי החברה בבקשתה להארכת המועד, ולכאורה דין הבקשה היה להידחות, כבר מן הטעם הזה. על כך נוסיף עוד ונציין כי יש לראות טעם לפגם בהתנהלות החברה ומנהלה, שלא גילו במסגרת הבקשה את אותם פרטים שהוצגו בתגובת המדינה בדבר פנייתה של החברה בבקשה לביטול הקנס ובדבר הזמנתה לחקירה. בהימנעות המבקשת מציון העובדות הללו בבקשתה, תוך שנטען מפורשות ההיפך מכך, יש לכאורה חוסר ניקיון כפיים, שהיה מצדיק אף הוא דחיית הבקשה להארכת המועד. וכבר נקבע על ידי בית המשפט העליון בנסיבות דומות כי: "צודקים המשיבים בטענתם לפיה היה על העותר לציין בעתירתו את כלל מהלכי האכיפה שננקטו על ידו במהלך השנים כמו גם לפרט את כלל התכתובות שניהל אל מול המשיבים, ומשלא עשה כן, עולה התנהגותו עד כדי חוסר ניקיון כפיים, המצדיק, אף כעילה עצמאית, את דחייתה של העתירה על הסף [בג"צ 3486/09 עפר סגל - פקיד שומה רחובות (3.8.09) וההפניות שם]. 20. בית הדין האזורי מצא מקום להסתמך על טענת החברה כפי שעלתה לראשונה בתגובתה לתשובת המדינה לבקשה, לפיה לא קיבלה לידיה את החלטת התובע המוסמך הדוחה את בקשתה לביטול הקנס. כאמור, לא רק שטענה זו לא עלתה בבקשה, אלא שהתגובה לא נתמכה בתצהיר. בית הדין סבור היה כי המדינה לא הוכיחה שעמדה בדרישות הבסיסיות של סעיף 35(א)(2) לחוק העבירות המנהליות. בית הדין ציין את טענת המדינה כי הודעת התובע המוסמך מיום 9.7.07 נשלחה אל החברה בדואר רשום עם אישור מסירה אלא שלהוכחת הטענה הוצג אך תדפיס מידע על פריט דואר מאתר האינטרנט, וראיה זו אינה אישור מסירה. בתדפיס שהוצג אין פרטים הנמצאים כרגיל על גבי אישור מסירה. 21. לטעמנו, משנסתרה טענת המערער שנתמכה בתצהיר, כי לראשונה קיבל את הודעת הקנס בינואר 2008, לא היה על בית הדין להידרש לטענות חדשות שהועלו בתגובת החברה שלא נתמכה בתצהיר, לרבות בקשר לטענות בדבר אי קבלת תשובת התובע המוסמך. נוסיף ונציין לעניין זה כי בתגובתה לתשובת המדינה טענה החברה באופן סתמי לחלוטין כי היא לא קיבלה את החלטת התובע המוסמך. זאת, מבלי להתייחס כלל לעובדה שמכתב התובע המוסמך נשלח אל עו"ד פולק, מי שהיה בא כוחה בשעתו, בתגובה לבקשה שהפנה עו"ד פולק מטעמה. אין החברה טורחת לציין אם בכלל בדקה מול בא כוחה את דבר המצאת דבר הדואר למשרדו. בנסיבות אלה, לא ניתן היה לדעתנו ליתן משקל כלשהו לטענתה הסתמית של החברה כי לא קיבלה לידיה את החלטת התובע המוסמך. 22. לראשונה בערעור טוענת החברה כנגד תוקפה של הודעת הקנס המנהלי מיום 8.6.05 שאין מצוין בה שמו של המפקח שהטיל את הקנס. אנו סבורים, כי דין הטענה להידחות. שלא כמו באותם המקרים עליהם נסמך בא כוח החברה בהם צוין על גבי הודעת הקנס, כי הוא מוטל על ידי מי שאיננו מפקח או רשם, בהודעת הקנס מושא הדיון אין ציון של בעל תפקיד שאין לו הסמכות על פי חוק עבירות מנהליות להודיע על הטלת קנס. מכאן, שאם סבורה המבקשת, כי הקנס הוטל עליה על ידי פלוני שאין לו סמכות להטילה, היה עליה להעלות טענותיה בקשר לכך במסגרת הדיון בבית הדין האזורי, שם אמורה הייתה להתברר הטענה לגופה מן הבחינה העובדתית. בנסיבות המקרה, משהודעת הקנס מושא הדיון נחזית להיות חתומה על ידי "מפקח", ומשלמפקח קיימת סמכות על פי חוק להטיל את הקנס, לא מצאנו כי יש להיזקק לטענה, המועלית לראשונה בשלב הערעור. אף אין להיזקק לטענות החברה בדבר מחיקת כתב האישום מטעמי הצדק, ומכל טעם אחר שהוא. ממילא, טרם הוגש כתב אישום, ואין הטענות רלוונטיות לשלב זה של הדיון. 23. אשר על כן ונוכח כל האמור אנו מקבלים את הערעור בחלק זה שלו. אנו מבטלים את החלטת בית הדין האזורי מושא הערעור, וקובעים כי דינה של הבקשה להארכת המועד להישפט, להידחות. עיכוב הליכי הגביה 24. ראשית דבר נציין, כי לא מצאנו טעות בפסיקת בית הדין האזורי לפיה קיימת לבית דין זה סמכות לעכב באופן זמני הליכי גביה, שעה שהנקנס הגיש בקשה להארכת מועד להישפט. אך טבעי הוא לדעתנו, כי שעה שתלויה ועומדת לבירור בקשה להארכת מועד להישפט, שמשמעה, אם תתקבל, ביטולו של הקנס, לבית הדין תהיה נתונה סמכות להורות על עיכוב הליכי גבייתו, עד למתן החלטה בבקשה. בקשר לכך נציין כי לא הובאה לפנינו כל טענה או אסמכתא שיש בהן ממש כדי לבסס העדר סמכות לבית הדין להורות על עיכוב זמני של הליכי גביה בנסיבות שכאלה, או כדי לבסס צירופו של המרכז לגביית קנסות כצד לדיון בבקשה. נציין כי שמענו מפי ב"כ המדינה, כי כאשר הליך תלוי ועומד בבית הדין בקשר לקנס שהוטל, נוהג המרכז לגבית קנסות כדבר שבשגרה, ונכון שכך הוא נוהג, לעכב את הליכי הגביה עד שמתבררת הבקשה. 25. מכל מקום, אך נכון הוא בנסיבות שכאלה, וקודם שיתבקש בית הדין להורות על עיכוב הליכי הגביה, כי המבקש עיכוב כאמור ימצה את ההליכים מול המרכז לגבית קנסות, ורק אם לא תתקבל בקשתו על ידי המרכז, יפנה לבית הדין. אם לא יפעל כאמור, לא יזקק בית הדין לבקשתו. כמו כן, וכדבר שבשגרה לא ייעתר בית הדין לבקשה לעיכוב הליכי הגביה במעמד צד אחד, אלא במקרים חריגים המצדיקים קבלתה, ואף זאת, בכפוף לכך שיקבע דיון בבקשה לעיכוב ההליכים במעמד שני הצדדים, למועד קרוב. הנה כי כן, בנסיבות שכאלה, וכל עוד תלויה ועומדת לפני בית הדין בקשה להארכת מועד להישפט, ובכפוף לסייגים כפי שפורטו, נתונה בידו הסמכות, כסמכות טבועה, להורות, על דרך של סעד זמני, על עיכוב הליכי הגביה, עד למתן החלטה בבקשה להארכת המועד להישפט. 26. בית הדין האזורי מצא אף להידרש לשאלה העקרונית בדבר הסמכות הנתונה לבית הדין לעכב ולהתערב בהליכי גביית קנסות מנהליים, אף אם אין הליך משפטי תלוי ועומד לפניו בקשר לאותה הודעת קנס. בית הדין סבור היה כי בכל מקרה נתונה לבית הדין לעבודה הסמכות העניינית ליתן הוראות בקשר לגביית הקנסות. לעניין זה אין דעתנו כדעת בית הדין האזורי, וזאת מטעמים עליהם נעמוד להלן. 27. לפי הוראת סעיף 24(ב) לחוק בית הדין לעבודה התשכ"ט-1969, נתונה לבית דין אזורי הסמכות לדון בעבירות על חיקוקים המפורטים בתוספת השנייה לחוק והתקנות על פיהן. אחד מן החיקוקים המנויים בתוספת הוא חוק עובדים זרים (העסקה שלא כדין) התשנ"א- 1991, שמכוחו הוטל הקנס מושא דיון זה (להלן- חוק עובדים זרים). בקשר לחלקן של העבירות המנויות בחיקוקים שבתוספת, ובהן עבירות לפי חוק עובדים זרים, נקבע כי הן "עבירות מנהליות", וחל עליהן חוק העבירות המנהליות, על כלל ההסדרים הקבועים בו, לרבות בדבר חיובו של עובר העבירה בקנס מינהלי, והאפשרות הנתונה לו להגיש בקשה לביטול הקנס או להישפט. בקשר לגבייתו של הקנס המנהלי נקבע בחוק העבירות המנהליות הסדר כללי וגורף החל על כלל העבירות המנהליות, לרבות אלה שלבית הדין לעבודה אין כל זיקה וקשר אליהן. בין השאר, ובמסגרת ההסדר הכללי האמור נקבע בסעיף 18 לחוק העבירות המנהליות, כי: "הוראות פקודת המיסים (גביה) יחולו על גבייתו של קנס מינהלי שלא שולם במועדו, לרבות הפרשי ההצמדה, הריבית ותוספת הפיגור, כאילו הוא מס כמשמעותו באותה פקודה". 28. חיקוק אחר שיש לו נגיעה לענייננו הינו חוק המרכז לגביית קנסות אגרות והוצאות תשנ"ה-1995, שעל פי הוראתו בסעיף 2, הקים שר המשפטים מרכז לגביית קנסות, שתפקידו לגבות חובות. בסעיף 3 לחוק זה נקבע, כי חוב יגבה בהתאם להוראותיו, ובשינויים המחויבים בהתאם לפקודת המיסים (גביה). 29. הנה כי כן, ההסדר הנורמטיבי החל על גבייתו של הקנס המנהלי בעבירות שהן "עבירות מנהליות" הוא פקודת המיסים (גביה). וכבר נקבע, כי הסמכות העניינית לדון בעניינים הקשורים בהפעלת ההסדר שבפקודה נתונה לבתי המשפט האזרחים. אנו לא מצאנו הוראה המקנה לבית הדין לעבודה סמכות עניינית לקיום דיון בהליכי גביה לפי פקודת המיסים (גביה), וזאת אף אם מדובר בקנסות המוטלים בקשר לעבירות שלבית הדין לעבודה נתונה הסמכות לדון בהם, בהליכים פליליים המתנהלים לפניו. 30. בקשר לכך נפנה לפסיקתו של בית המשפט העליון בעניינים דומים, שמצא להבחין לעניין הסמכות, בין בית המשפט שלו נתונה הסמכות העניינית לדון בפלילים בעבירות עצמן, לבין הסמכות לדון בעניינים הקשורים בגביית הקנסות שהם מטבעם הליכים אזרחיים, שהסמכות לדון בהם נתונה לבית המשפט האזרחי. וכך נמצא לעניין זה, בהחלטת בית המשפט העליון, בפרשת יעקב שאוליין: "הנה כי כן, הדין עם בית המשפט המחוזי משחילק בין טענות המבקשים התוקפות את ההרשעות עצמן, אשר מקומן בהליך בפני בית המשפט לעניינים מקומיים, לבין טענותיהם בעניין התיישנות העונש וביחס לפעולות הגביה המוזכרות אשר מקומן בהליך אזרחי. יצויין כי אבחנה זו אין לידתה יש מאין והיא תואמת את דבר המחוקק בסעיף 70 לחוק העונשין תשל"ז-1977, לפיו על הליכי גבית קנס אשר לא שולם במועדו תחולנה הוראות פקודת המיסים (גביה) אשר מטבע הדברים מקומם להתברר בפני ערכאה אזרחית [רע"א 2747/08 יעקב שאוליין -רונית חורש (2.8.08), וכן ראו ע"פ 101/08 אודליה משי נ. מדינת ישראל (17.4.08), ע"פ 3482/99 פסי נ. מדינת ישראל ( 6.12.99)]. 31. סיכומם של דברים- לבית הדין לעבודה נתונה הסמכות העניינית לדון בעבירות לפי חיקוקים המנויים בתוספת השנייה לחוק בית הדין לעבודה, לרבות חוק עובדים זרים, שמכוחו מוטלים קנסות מנהליים. עם זאת, בית הדין לא הוסמך כערכאה אזרחית לדון בהליכי גביית הקנס המנהלי לפי פקודת המיסים (גביה), ואין נתונה לו סמכות עניינית לדון בעתירות בקשר להליכי גביה לפי פקודת המיסים (גביה). הוצאות משפט 32. בית הדין האזורי חייב את המדינה בתשלום הוצאות משפט בשיעור של 1,000 ש"ח לחברה, ובשיעור 4,000 ש"ח הוצאות שכ"ט עו"ד. את פסיקתו נימק בית הדין האזורי בדרך התנהלות המדינה, שנמנעה מלקיים אחר החלטותיו לעיכוב הליכי הגביה עד למתן החלטה בבקשה. לאחר שעיינו בכלל החומר שבתיק ובטענות הצדדים, הגענו לכלל החלטה כי לא היה מקום בנסיבות העניין לפסוק לחברה הוצאות משפט, ולו מן הטעם, שלא הייתה זו החברה שהגישה את הבקשה להארכת מועד להישפט, ולעיכוב הליכי הגבייה. כמו כן מקובלת עלינו טענת המדינה, כי אי המילוי אחר החלטות בית הדין לעניין עיכובם של הליכי הגביה נבע, בין השאר, מכך שהבקשה הוגשה מטעמו של צד שאינו הצד הנכון. 33. ויתרה מכך. הבקשה הוגשה לבית הדין ביום 4.3.08, וביום 5.3.08 הורה בית הדין, במעמד צד אחד, על עיכוב הליכי הגביה. מן התיק עולה כי הבקשה על נספחיה לא הומצאה למדינה על ידי החברה, וכי ההמצאה בוצעה בשלב מאוחר הרבה יותר, בחודש אוגוסט 2008. עוד עולה מן התיק כי שורה של החלטות בית הדין לא הומצאו אל המדינה. 34. הנה כי כן, מן האמור עולה כי התנהלותם של החברה ומנהלה תרמה במידה משמעותית לתוצאת הדברים, לפיה לא מולאו במועדן החלטות בית הדין בדבר עיכוב הליכי הגביה. אשר על כן בשים לב לאמור, לרבות העובדה שהחברה לא הייתה צד להליך, כך שלכאורה לא היה מקום לפסוק הוצאות ההליך לזכותה, ואף נוכח קבלת הערעור ברובו, דינו של חיוב המדינה בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד לזכות החברה להתבטל. 35. סוף דבר - נדחית טענת המדינה בדבר העדר סמכות לבית הדין ליתן צו זמני לעיכוב הליכי הגביה עד לתום הדיון בבקשה להארכת המועד. מתקבל ערעור המדינה, באופן שמבוטלת החלטת בית הדין האזורי המאריכה את המועד להגשת בקשה להישפט. מתקבל ערעור המדינה בקשר לקביעות בית הדין האזורי בדבר הסמכות העניינית הנתונה לבית הדין לעבודה לדון בהליכי גביה של קנסות מנהליים לפי פקודת המיסים (גביה). נקבע בזאת כי אין לבית הדין סמכות עניינית לדון בהליכים שעניינם פקודת המיסים (גביה). אין צו להוצאות בערעור. הארכת מועדהעסקת עובדים זריםעובדים זרים