המבחנים להגבלת חופש העיסוק של עובד מכוח חוזה

להלן המבחנים להגבלת חופש העיסוק של עובד מכוח חוזה: 1. סוד מסחרי: האם קיים סוד מסחרי השייך למעסיק הקודם והעובד עשה בו שימוש שלא כדין. רשימת הלקוחות של התובעת הינה סוד מסחרי. בפסקי דין רבים נקבע כי רשימת לקוחות הינה בגדר סוד מסחרי כאשר מתחרה יכול לעשות בה שימוש וכאשר הגילוי עשוי לחסוך זמן; טרחה והוצאות, אף אם כל אחד יכול להשיג בעצמו את רשימת הלקוחות. 2. הכשרה מיוחדת: האם המעביד השקיע משאבים מיוחדים ויקרים להכשרתו של אותו עובד ובעקבות זאת התחייב העובד לעבוד אצל המעסיק במשך תקופה מסויימת. 3. תמורה מיוחדת עבור הגבלת העיסוק: האם העובד קיבל תמורה מיוחדת עבור ההתחייבות מצידו שלא להתחרות בעתיד במעסיק הנוכחי, עם תום יחסי עובד מעביד. 4. חובת תום הלב וחובת האמון: יש ליתן משקל לתום ליבם של העובד ו/או המעסיק החדש. בין עובד למעביד קיימים יחסי אמון. חובת האמון שחב עובד כלפי מעבידו מטילה עליו נורמות התנהגות חמורות יותר בהשוואה לחובת הקיום בתום לב. בית הדין הארצי עמד בהרחבה על יחסי האמון וחובת הנאמנות החלה על הצדדים לחוזה העבודה. חובת הנאמנות, חובת תום הלב וחובת ההגינות מהוות את התשתית ליחסי עבודה הוגנים. ##להלן פסק דין בנושא הגבלת חופש העיסוק של עובד מכוח חוזה:## פסק דין העובדות 1. אלה הן העובדות הצריכות לענייננו: א. התובעת הינה חברה העוסקת בפיתוח, ייצור ושיווק מוצרי אלקטרוניקה ומחשבים, ובעיקר מכשירי אל-פסק (UPS). ב. הנתבע מס' 1 (להלן: הנתבע) הועסק אצל התובעת כאיש מכירות ושיווק, מחודש אפריל 1989 ועד ליום 6.10.95. ג. הנתבעת מס' 2 (להלן: הנתבעת) יוסדה על ידי הנתבע ביום 5.10.95 והיא חברה שמטרתה שיווק ציוד היקפי (נספח ג' לכתב התביעה). ד. בין התובעת לנתבע נחתם בחודש אפריל 1991 הסכם עבודה (נספח ב' לכתב התביעה) (להלן: הסכם א') ובו הסכימו הצדדים, בין היתר, כי העובד מתחייב לא להתחרות עם התובעת וכן לשמירת סודיות, במהלך תקופת העבודה ושנתיים לאחר מכן (תקופת הצינון). להלן הסעיפים הרלוונטיים: "11.ב. העובד מתחייב שלא להתחרות במישרין או בעקיפין באמצעות תאגיד שיש לו עניין או נגיעה בחברה בכל נשוא בו עוסקת החברה. ג. העובד מתחייב לשמור על סודיות לגבי כל מידע המגיע אליו במסגרת עבודתו. חובת הסודיות כאמור תחול גם לאחר פרישתו של העובד מהחברה וכל עוד הנושאים בהם עסק או שהגיעו לידיעתו עקב ותוך כדי עבודתו בחברה הם בעלי ערך או משמעות מסחרית או עסקית. ד. תקופת צינון של שנתיים שבה גומא לא יעסוק בנושא קרוב ולא יתחרה בגמאטרוניק לאחר תום החוזה או הפסקת העבודה". (ההדגשות כאן ולהלן שלי א.א.). ה. בתאריך 29.9.95 נחתם בין הצדדים הסכם נוסף (נספח א' לכתב התביעה) (להלן: הסכם ב') לפיו יופסקו יחסי העבודה בין הצדדים בתאריך 6.10.95 והנתבע ימשיך לשווק מוצרי התובעת כעצמאי. בהסכם ב' נקבע, כי סעיף "תקופת הצינון" מהסכם א' יישאר בתוקפו וכי: ”3. גומא מוכר את מוצרי גמאטרוניק בלבד לפי המחירון שסוכם. ומחוץ ל-UPS יכול למכור כל שרוצה. : 6. סעיף השנתיים הגבלה מההסכם הקודם נשאר בתוקפו”. ו. בין התאריכים 6.10.95 ועד 17.7.96 עבד הנתבע כקבלן עצמאי. ביום 17.7.96 קיבל הנתבע את מכתבה של התובעת המפסיק את היחסים בין הצדדים (להלן: המכתב). 2. הדיון בתביעה העיקרית בתיק התחלק לשני חלקים: ביום 5.2.02 ניתן פסק דין חלקי בתיק (להלן: "פסק הדין החלקי"). פסק הדין החלקי הכריע בתביעת התובעת, שהוגשה ביום 6.5.97, לפיה נדרש הנתבע ליתן דו"ח על הכספים שהרוויח מיום תחילת עבודתו אצל התובעת ועד יום הגשת התביעה. בפסק הדין החלקי נקבע כי על הנתבעים להמציא את פנקסי החשבונות והתקבולים שלהם ודוחות מס הכנסה תואמים, ביחס לתקופה שממועד סיום עבודתו של הנתבע (6.10.95) עד ליום 6.10.97. לאחר שניתן פסק הדין החלקי, נדרשה התובעת, בהחלטה מיום 4.8.03, לכמת את תביעתה, בהתאם למסמכים שהומצאו לה. ביום 11.1.04 הוגש כתב תביעה מתוקן. התובעת העמידה סכום התביעה על סך 1,900,127 ₪. יחד עם כתב ההגנה המתוקן, הגישו הנתבעים כתב תביעה שכנגד, כנגד התובעת (וכן כנגד מנהלה, שנמחק בהמשך מכתב התביעה שכנגד, בהסכמה). עניינו של כתב התביעה שכנגד, פיצוי הנזקים שנגרמו לנתבעים בעקבות הפרת הסכם ב' על ידי התובעת, בסך 2,062,572 ₪. טענות הצדדים 3. לטענת התובעת, הפר הנתבע את ההתקשרות בין הצדדים, בכך שהתחרה בתובעת, עוד במהלך תקופת עבודתו עבורה ומיד לאחר מכן. כן נטען, כי הנתבעים פעלו בתחום העיסוק של התובעת, תוך הפרת ההתחייבויות כלפיה, שיווקו מוצרי חברה מתחרה לתובעת ללקוחותיה של התובעת, תוך ניצול מידע, קשרים ומוניטין שהשיג הנתבע כתוצאה מקשריו עם התובעת. זאת, הן בתקופת עבודתו והן לאחר מכן. כן נטען כי הנתבע "גנב" לקוחות והשמיץ את התובעת באוזני לקוחותיה. לטענת התובעת חייבים הנתבעים לשלם לתובעת את סכום כל הכנסותיהם אשר נבעו מהפרת התחייבויות הנתבע לתובעת. 4. לטענת הנתבעים, התובעת היא שהפרה את ההתחייבויות כלפי הנתבע, כפי שבאו לידי ביטוי במסגרת הסכם ב'. התובעת התחייבה כלפיהם כי יוכלו להפיץ את מוצריה במחירים עליהם הוסכם מראש ועל בסיס התחייבות זו ויתר הנתבע על זכויות שונות לפי הסכם א'. כן טענו הנתבעים, כי התחייבויות הנתבע כלפי התובעת בעניין אי תחרות בטלות. לטענת הנתבע הסכם אי התחרות אינו מחייב את העובד בהיותו נוגד את תקנת הציבור ובהיותו סותר עקרון חוקתי הנובע מחוק יסוד: חופש העיסוק. לטענת הנתבע, מדובר בתנאי מקפח בחוזה אחיד שדינו להיות מבוטל. 5. בתביעה שכנגד טענו הנתבעים, כי מאחר שסיום עבודתו של הנתבע היה בהתאם להסכם ב', הוא הסכים לוותר על זכויות שונות להן היה זכאי מכוח יחסי העבודה - הפרשי שכר, פדיון חופשה, הודעה מוקדמת, צבירת ערך פיצויים ודמי הבראה. לטענת הנתבעים נגרמו להם נזקים כתוצאה מכך שהתובעת הפרה את הסכם ב', הפרה יסודית. הנתבעים העריכו, בחוות דעת שצורפה לתביעה שכנגד, את הנזקים שנגרמו לנתבע בעקבות סיום עבודתו והפרת התחייבות התובעת בסך משוערך של 1,512,572 ₪ ואת הנזקים בשל הפרת הסכם ב', לכאורה, העריכו בסך 400,000 ₪. 6. לטענת התובעת (הנתבעת שכנגד), היא הפסיקה למכור לנתבע בעקבות הפרותיו את ההסכם ולאחר התראות כי אם ימשיך להפיץ מוצרי אל פסק של יצרנים אחרים ולפנות ללקוחותיה, היא תפסיק למכור לו. כן טענה התובעת, כי עם קבלת החשבוניות של הנתבע, בעקבות פסק הדין החלקי, נשמט כל בסיס מתחת לתביעה שכנגד, משום שהנחת היסוד שהתובעת הפרה את הסכם ב' נפלה, לאחר שהודה הנתבע, כי מכר מערכות אל פסק מתוצרת חברות אחרות ללקוחותיה. כן טענה התובעת, כי הנתבע לא הוכיח כל נזק שנגרם לו. חוות הדעת שהגיש הנתבע מבוססת על חוזה לא נכון שאף לא הוגש ואינו חלק מחומר הראיות. דיון והכרעה 7. שתיים הן השאלות הצריכות הכרעה בענייננו: האחת, מי מהצדדים הפר את ההסכמים ביניהם. אין מחלוקת כי הסכם ב' הופר על ידי שני הצדדים, השאלה שבמחלוקת הינה מי מהצדדים הוביל לביטול ההסכם על ידי הפרותיו שהובילו להפרות הצד השני וכן מהו שיעור הפיצויים לו זכאי הצד הנפגע; השנייה, חוקיותו של סעיף אי התחרות בהסכם ונפקות הפרתו של הסעיף באמצעות פניית הנתבע ללקוחות התובעת בתוך תקופת הצינון שנקבעה בהסכמים. להלן נדון בשאלות אלה כסדרן. הפרת הסכם א' וב' 8. לטענת התובעת, הנתבע הפר את סעיפי אי התחרות והסכם א' ו-ב', בכך שמכר מוצרים של חברות אחרות מלבד גמאטרוניק. לטענת הנתבע, התובעת היא שהפרה את הסכם ב' בכך שלא סיפקה לו מוצרים של גמאטרוניק בהתאם להסכם. אין מחלוקת כי ביום 17.7.96, נמסר לידי הנתבע מכתב התובעת, לפיו הופסקה עבודתו כמשווק עצמאי עבור התובעת וממועד זה תמו היחסים בין הצדדים. המחלוקת הינה באשר לנסיבות שהובילו למכתב זה. לגישת הנתבע, עבודתו בתובעת הופסקה באופן שרירותי תוך הפרת הסכם ב' מצידה של התובעת, בכך שלא סיפקה לו את המוצרים שהיה עליו למכור ולכן לא יכל לפעול בהתאם להסכם ב'. לגישת התובעת, מאידך גיסא, הנסיבות שהובילו לכתיבת המכתב הינו הפרות חוזרות ונישנות של הנתבע את הסכם א' וב' בכך שמכר תוצרת של חברות אחרות מלבד התובעת, בניגוד להסכם, וכן פנה ללקוחות התובעת בתקופת הצינון. לפנינו אפוא, לפנינו שאלת הביצה ותרנגולת. האם התובעת הפסיקה לספק לנתבע מוצרים מאחר והוא מכר מוצרים של חברות אחרות או שמא הנתבע מכר מוצרים של חברות אחרות הואיל והתובעת נמנעה מלספק לו מוצרים למכירה. 9. בפסק הדין החלקי קבעתי, כי התובעת היא שהפרה את הסכם ב' הפרה יסודית ולכן מכירת מוצרי אל פסק של חברות אחרות על ידי הנתבע אינה הפרת ההסכם, שכן הנתבע ראה את הסכם ב' כבטל לאור מכתבה של התובעת. אולם, בשלב מתן פסק הדין החלקי היו בפנינו גרסאות סותרות ללא ראיות מלבד המכתב. לאחר מתן פסק הדין החלקי וחשיפת החשבונות, התברר, כי הנתבע החל למכור מוצרי אל פסק של חברות אחרות, לפני קבלת מכתבה של התובעת. מהחשבוניות עולה, כי כבר ביום 25.12.95 מכר הנתבע מערכות אל פסק של חברה מתחרה לתובעת (חברת best) לחברת סמקו, וביום 1.3.96, מכרה הנתבעת מערכות אל פסק של חברה אחרת מהתובעת לחברת סמקו (נספחים ד' - ה' לתצהיר גורן). הנתבע, מכר אפוא, מוצרים של חברות אחרות, בניגוד להסכם, לפני קבלת מכתבה של התובעת מיום 17.7.96. לטענת התובעת, מכרו הנתבעים מערכות אל פסק של חברות אחרות מהתובעת, בתקופה שבין 5.10.95 ועד 17.7.96, בסכום כולל של 313,248 ₪ (נספח ו לתצהיר). בתצהיר התשובה מטעמו של מר גורן, תוקן הסכום ל-295,282 ₪ וצורפה רשימת החשבוניות עם תאריכים וסכומים. הנתבע לא הביא ראיה כלשהי לסתור את הכתוב ברשימה זו, ואני מקבל את הרשימה. לא למותר לציין, כי העדפתי את עדותו של גורן על פני עדותו של הנתבע, שכאמור, הכחיש תחילה מכל וכל את העובדה שמכר מוצרים של חברות אחרות לפני המכתב, עד לחשיפת החשבוניות שהוכיחה ההיפך. לאחר חשיפת החשבונות, הנתבע אף הודה בעדותו, כי בפועל התחיל למכור מוצרים של חברות אחרות מלבד גמאטרוניק גם לפני מועד קבלת המכתב מיום 17.7.96: "ש. מהיום הראשון של החוזה התחלת לשווק מוצרים של חברות אחרות. ת. כן זה היה בהסכמת יוסי גורן דרך הטלפון. זה היה מיד כמה ימים לאחר חתימת החוזה. הוא אמר שאין לו במלאי ונתתי לו שמות של לקוחות וכתובות ומקומות אספקה והוא לא רצה לספק" (עמ' 21 ש' 8-11). זאת בניגוד לנטען על ידו בכתב ההגנה, שם צוין: "עד לתאריך 17.7.96 שיווקה הנתבעת 2 באמצעות נתבע 1, את מוצריה של התובעת בלבד, בהתאם להוראות הסכם ב' וללא כל סטיה הימנו" (סעיף 11). כשנשאל הנתבע מדוע לא ציין זאת בתצהירו טען, כי זה היה סכום זניח ביחס לסה"כ המכירות שמכר ולכן לא חשב שיש לזה משמעות. אולם, בדיקת החשבוניות מעלה, כי מדובר בסכום מכירות של כ-300,000 ₪. סכום שאינו זניח כלל וכלל. 10. טענת התובע באשר להסכמתו של מנכ"ל התובעת, יוסי גורן, למכירת מוצרים אחרים הינה גרסה כבושה, שלא עלתה לפני שעומת הנתבע עם החשבוניות המעידות באופן ברור על מכירותיו לחברות אחרות לפני קבלת מכתבה של התובעת (הנתבע אף ציין במפורש כי לא מכר לפני המכתב ולא סטה מההסכם) ולכן משקלה של גרסה זו בהתאם. גרסה זו נסתרה אף בעדותו של מר גורן (פרו' עמ' 10 ש' 23-24). יתרה מזו, גרסה זו עומדת בסתירה לגרסה נוספת שנתן הנתבע, לפיה גורן אילץ אותו למכור מוצרים של חברות אחרות, בכך שלא סיפק לו את המוצרים של גמאטרוניק. לא למותר לציין כי גם גרסה זו נשללה ע"י גורן. היינו, מחד טען כי גורן הסכים שימכור מוצרים של חברות אחרות ומאידך טען כי גורן לא הותיר לו ברירה אלא למכור מוצרים של חברות אחרות. כך או כך אני דוחה את גרסתו של הנתבע בעניין זה, ומעדיף את עדותו של גורן, לפיה הנתבע התחיל למכור מוצרים של חברות אחרות, בניגוד להסכם, על דעת עצמו על מנת להרוויח כסף. בכך הפר הנתבע את הסכם א' ואף את הסכם ב', הפרה יסודית, המשמיטה את הקרקע מתחת להסכם ב' כולו. במכירת מוצרים מתחרים, ללא רשות, באמצעות נתבעת 2, יש גם משום הפרת תניית אי התחרות, עליו חתם התובע בהסכם א' (נספח א'), שהרי נאסר עליו לעבוד בחברה מתחרה למשך שנתיים. במכירה של מוצרים של חברות אחרות ללקוחות התובעת, יש לראות כעבודה אצל חברה מתחרה ללא אישור ורשות ובניגוד לתניית אי התחרות שבהסכם א'. הודגש תנית אי התחרות בהסכם א' כמו גם תנית אי התחרות בהסכם ב' אינם בגדר תנאים שלובים עם ההתחיבות שקיבלה על עצמה התובעת להעזר בנתבע כאיש לשיווק מוצריה. אף אילו היתה התובעת מפירה את הסכם ב' ראשונה (מה שלא קרה כאן כאמור) לא היה הדבר מקנה לתובעת זכות אוטומטית להשתחרר מתנית אי התחרות. בכל אופן כאמור היה זה הנתבע שהפר ראשון את תנית אי התחרות וביטול הסכם ב' במכתב הינו כתגובה לגיטימית של התובעת. מכתבה של התובעת מיום 17.7.96, לא היווה אפוא הפרה של ההסכם, כי אם ביטול ההסכם בתגובה להפרתו על ידי הנתבע, ומתוך רצון לגיטימי להגן על עצמה בשל ההפרות של הסכם א' ושל הסכם ב'. 11. פועל יוצא מן האמור לעיל, וכך אני קובע, הנתבע הוא שהפר את הסכמים א' ו-ב' בכך שמכר מוצרים של חברות אחרות ללקוחות התובעת, בניגוד למוסכם וזאת שלא בהסכמתו של מנהל התובעת. על הנתבע לפצות את התובעת, אפוא בגין הנזק שנגרם לה כתוצאה מהפרת ההסכם. באשר לשיעור הפיצוי נדון בהמשך. חוקיותה של תניית אי התחרות בהסכם א' עליה חזרו פעם נוספת בהסכם ב' 12. לטענת התובעת, זכאית היא לפיצויים בגין הרווחים ממכירות הנתבע ללקוחותיה במשך שנתיים ממועד סיום עבודתו (5.10.95), שכן הנתבע הפר את סעיף אי התחרות שנקבע בהסכמים האוסר על הנתבע למכור ללקוחות התובעת לתקופה של שנתיים. הנתבע הודה, כי את חלק מלקוחותיו הכיר בתקופת עבודתו אצל התובעת (עמ' 24 ש' 13-14). כן ציין, כי החל מביטול ההסכם באמצעות המכתב, הוא הרגיש חופשי למכור לכולם (עמ' 25 ש' 15-16). הנתבע טען כנגד חוקיותו של סעיף אי התחרות. גכחלדגכלדגהצ חגכלד 13. בעניין זה, כפי שנקבע בפסק הדין החלקי, תניית הגבלת תחרות תקפה כל עוד מטרתה להגן על אינטרסים לגיטימיים של המעביד. כפי שנקבע בפסק הדין בעניין צ'ק פוינט (ע"ע 164/99 בן פרומר צ'ק פויינט טכנולוגית תוכנה בע"מ נ. רדגארד בע"מ פד"ע לד 294 - להלן: פס"ד צ'ק פוינט), ההגנה על האינטרסים הלגיטימיים של המעביד אינה הגנה מוחלטת כי אם יחסית ויש לאזן בינם לבין האינטרסים הלגיטימיים של העובד. בע"א 6601/96 AES SYSTEM INC נ' משה סער ואח', פ"ד נד(3) 850 (להלן: פס"ד סער), נקבע, כי יש לבחון את היקפה של ההגבלה מבחינת זמן, מקום וסוג הפעילות והאם היקף ההגבלה אינו חורג מעבר לסביר ולנדרש כדי להגן על האינטרסיים הלגיטימיים של המעביד. בענייננו, אין המדובר בהגבלת עיסוק כללית, אלא בהגבלת עיסוק למוצר ספציפי ולרשימת לקוחות סגורה, היא רשימת הלקוחות של התובעת. לכן, היקף ההגבלה הינו מידתי וסביר. בפס"ד צ'ק פוינט נקבעו המבחנים להגבלת חופש העיסוק: א. סוד מסחרי: האם קיים סוד מסחרי השייך למעסיק הקודם והעובד עשה בו שימוש שלא כדין. כפי שנקבע בפסה"ד החלקי, רשימת הלקוחות של התובעת הינה סוד מסחרי. בפסקי דין רבים נקבע כי רשימת לקוחות הינה בגדר סוד מסחרי כאשר מתחרה יכול לעשות בה שימוש וכאשר הגילוי עשוי לחסוך זמן; טרחה והוצאות, אף אם כל אחד יכול להשיג בעצמו את רשימת הלקוחות (ע"א 9046/96 פרידה בן ברוך נ' תנובה - מרכז שיתופי לשיווק, פ"ד נד(1) 625; 114/92 ורגוס בע"מ ואח' נ' כרמקס בע"מ ואח', עבודה עליון נד 656; דב"ע נו/3-216 מודקון בע"מ נ' דוד בש פד"ע לא 613; ועוד). בענייננו, הנתבע השקיע זמן ומאמצים על מנת להשיג את רשימת הלקוחות של התובעת, ענין זה מצביע על כי המידע נשמר על ידי בעליו - התובעת - וכי הוא מקנה לבעליו, ולמי שנגיש לו יתרון עסקי, על פני המתחרים. לאור זאת, רשימת הלקוחות של התובעת הינה בגדר סוד מסחרי, והנתבע הפר את חובתו שלא להשתמש בסודותיה המסחריים של התובעת בכך שפנה אל לקוחותיה וסחר עימם. בוודאי שאין בטענת הנתבע, כי התובעת "שתלה" עובדת שלה לשדל את הנתבע שתשיג עבורו את רשימת הלקוחות, אף אם טענה זו הייתה נכונה (מה שלא הוכח), כדי להכשיר את עצם השימוש של הנתבע ברשימת הלקוחות, בין אם השיג אותה דרך העובדת ובין אם בדרך אחרת. ב. הכשרה מיוחדת: האם המעביד השקיע משאבים מיוחדים ויקרים להכשרתו של אותו עובד ובעקבות זאת התחייב העובד לעבוד אצל המעסיק במשך תקופה מסויימת. התובעת השקיע משאבים להכשרת הנתבע כסוכן מכירות של מוצרי UPS, שהינן מערכות אל פסק, המיועדות לתמוך ולגבות את המוצרים המחוברים לרשת החשמל, מחשבים בפרט, להגנה ותמיכה למקרי כשל באספקת החשמל. בהסכם א' נקבע כי תוקף ההסכם הינו לחמש שנים. ג. תמורה מיוחדת עבור הגבלת העיסוק: האם העובד קיבל תמורה מיוחדת עבור ההתחייבות מצידו שלא להתחרות בעתיד במעסיק הנוכחי, עם תום יחסי עובד מעביד. בענייננו, אין ספק כי הנתבע קיבל תמורה מיוחדת ושוות ערך עבור התחייבותו שלא להתחרות בתובעת. הנתבע קיבל שכר גבוה בתור עובד שכיר בתובעת, עת הסכם א' היה בתוקף (ת/1), ובעת סיום יחסי העבודה של הנתבע כשכיר, הוא קיבל תמורת המשך התחייבותו שלא להתחרות, בהתאם להסכם ב', את האפשרות להמשיך לעבוד בשירותה של התובעת כסוכן עצמאי ולהמשיך למכור את מוצרי האל פסק של גמאטרוניק. ד. חובת תום הלב וחובת האמון: יש ליתן משקל לתום ליבם של העובד ו/או המעסיק החדש. בין עובד למעביד קיימים יחסי אמון. חובת האמון שחב עובד כלפי מעבידו מטילה עליו נורמות התנהגות חמורות יותר בהשוואה לחובת הקיום בתום לב. בית הדין הארצי עמד בהרחבה על יחסי האמון וחובת הנאמנות החלה על הצדדים לחוזה העבודה. חובת הנאמנות, חובת תום הלב וחובת ההגינות מהוות את התשתית ליחסי עבודה הוגנים (ר' ע"ע 189/03 גירית בע"מ נ' מרדכי אביב, עבודה ארצי כרך לג(26) 45 והאזכורים שם). כאמור, בין התובעת לנתבע קיימים יחסי אמון מכח היות הנתבע עובד לשעבר של התובעת, המחייבים את הנתבע שלא לפנות ללקוחות התובעת. בנוסף לכך, מחוייב הנתבע בחיוב חוזי, מכח ההסכם עליו חתם, לפיו אסור לו לפנות ללקוחות התובעת או למכור מוצרי UPS אחרים במשך תקופה של שנתיים (הן הסכם א' והן הסכם ב'). למרות החיובים הללו, הפר הנתבע את חובתו, הפרה זו הינה הפרת חוזה והפרת חובת אמון. הפרות אלו גרמו לתובעת נזקים והסבו לנתבע רווחים. 14. התנאים להגבלת חופש העיסוק לפי פסק דין צ'ק פוינט מתקיימים אפוא, בענייננו. עוד נקבע בפס"ד צ'ק פוינט, כי: "ארבעת הנסיבות הנ"ל אינן מהוות רשימה סגורה ועל בית הדין לשקול כל מקרה לגופו, על פי מכלול נסיבותיו; כאשר הכלל המנחה הוא, שאין ליתן תוקף לתניית הגבלת עיסוק בחוזה עבודה אלא אם כן מתקיימת אחת מהנסיבות כמפורט לעיל. יצוין, כי אין בקיומה של אחת הנסיבות הנ"ל כדי לחייב את בית הדין ליתן תוקף לתניות הגבלת עיסוק וההכרעה תעשה על פי מכלול העקרונות והאינטרסים הנוגעים לעניין ועל פי מכלול הנסיבות הפרטניות של המקרה". מנסיבותיו הספציפיות של המקרה דנן, המסקנה המתבקשת היא כי יש ליתן תוקף לתניית אי התחרות. היקף ההגבלה עפ"י ההסכם הינו מצומצם. ההגבלה נועדה להגן על אינטרסים לגיטימיים של התובעת (סודות מסחריים ורשימת לקוחות הוכרו בפסיקה כאינטרסים לגיטימיים של המעביד הראויים להגנה). הנתבע עשה מאמצים רבים לקבל את רשימת הלקוחות של התובעת, על מנת למכור להם ואכן מכר לחברות המתחרות בתובעת, בתוך תקופת הצינון עליה חל איסור התחרות. לפיכך, בענייננו נסוג חופש העיסוק של הנתבעים למכור מוצרי אל פסק ללקוחות התובעת דווקא, מפני ההתחייבות החוזית שנטלו עליהם, במסגרת ההסכמים בפרט וכתוצאה מחובות האמון ותום הלב החלות עליהם במסגרת יחסי העבודה וגם בתום יחסי העבודה, בכלל. שיעור הפיצויים 15. פיצויים בגין הפרת חוזה תכליתם החזרת מצבו של הנפגע לקדמותו. לפיצויים אופי קומפנסטורי, היינו, אין מפצים את הנפגע אלא שעה שנגרם לו נזק עקב ההפרה (ד' קציר "תרופות בשל הפרת חוזה", חלק ב' (תשנ"א-1991), עמ' 868). סעיף 1 לחוק התרופות קובע כי נזק הינו לרבות מניעת רווח. לאמור, יש לקבוע מהם הרווחים שנמנעו מהתובעת כתוצאה מכך שההסכם לא קויים כהלכתו. בענייננו, הנזק שנגרם לתובעת נבע ממכירת מוצרי אל פסק של חברות מתחרות ללקוחות התובעת, במקום מכירת מוצרי אל פסק של התובעת עצמה. היינו, הרווח שהרוויח הנתבע כתוצאה ממכירת המוצרים שאינם מוצרי התובעת, בניגוד להסכם, הינו הרווח שנגרע מהתובעת, שכן אילו היה הנתבע מקיים את ההסכם, הרי שסביר להניח שהרווח הזה היה מתקבל אצל התובעת (לעניין זה ר' ד"נ 20/82 אדרס נ' הרלו את ג'ונס, פ"ד מב(1) 221 - שם נקבע שהנפגע מההפרה זכאי לרווחים אותם הפיק המפר מן ההפרה גם מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט). עלינו לפסוק לתובעת, אפוא, פיצוי בגין מניעת רווח. כך גם לגבי התקופה שמתאריך המכתב (17.7.96) ועד תום תקופת הצינון בה התחייב הנתבע שלא להתחרות בתובעת (6.10.97). בתקופה זו הרוויח הנתבע ממכירותיו ללקוחות התובעת בניגוד להסכמים. יצוין, כי הנתבע לא הכחיש כי מכר ללקוחות התובעת בתקופת הצינון (עמ' 25 ש' 15-16), אלא טען כי אין תוקף לתניית איסור התחרות. לאחר שקבענו, כי לתניית אי התחרות במקרה דנן יש תוקף לאור מבחני הפסיקה, הרי שיש לבחון את שיעור הנזק שנגרם לתובעת כתוצאה מכך. 16. על התובעת (הנפגעת מההפרה) להציג תשתית ראייתית, המאפשרת את קביעת שיעור הפיצויים. כפי שנקבע בע"א 1229/97 איי. אמ. איי נ' ע. ר. מ. בע"מ פד"י נג(4) 657, הרי שיוצא הנפגע על ידי חובתו על ידי המצאת נתונים המאפשרים לביהמ"ש לאמוד את שיעור הנזק (ר' גם ע"א 646/85 יצירות ברנע בע"מ נ' דניה חברה לפיתוח, פ"ד מב (2) 793 - שם נקבע כי לביהמ"ש שיקול דעת לעריכת אמדן כשהנפגע הציג נתונים מהם קשה להוכיח בדיוק את מידת הנזק). 17. לטענת התובעת, בעוד שבעדותו בחלק הראשון של המשפט בטרם התגלו החשבוניות, טען הנתבע כי מכר אך ורק מוצרי גמאטרוניק עד ליום קבלת המכתב (17.7.96). עם קבלת החשבוניות התברר, כי הנתבע מכר טרם מועד זה, מוצרים של חברות אחרות בסכום של 300,000 ₪. לטענת הנתבע, הסכום עומד על סך של כ-160,000 ₪ בלבד, אולם טענתו זו לא הוכחה ולא נתמכה בראיות כלשהן. התובעת מאידך, צירפה כאמור, את החשבוניות ופירוט החשבוניות. גורן לא נחקר עליהם. התובעת הגישה עם כתב התביעה המתוקן העתקי רשימות הלקוחות והחשבוניות לתקופה הרלוונטית, כשאת הלקוחות שהנתבעים "גנבו" לה, הדגישה התובעת ברשימות (נספחים ד' 1-3). הנתבעים, יש לציין, לא הוכיחו כי תוכן הרשימה אינו נכון, ולכן הרשימה מתקבלת כך שהלקוחות המודגשים הם הלקוחות שלטענת התובעת נלקחו על ידי הנתבעים. 18. בין הצדדים מחלוקת בשאלת כימות הנזק, לטענת התובעת שיעור הרווח הגולמי הינו 35% מייצג כמקובל בענף. לטענת הנתבעים, הנתבעת הפיקה רווח גולמי בשיעור ממוצע של כ-15% בלבד. לתצהיר תשובה של מר גורן צורפו דוחות רווח והפסד לשנים 1995-1997, מהם עולה כי שיעור הרווח הגולמי הממוצע הוא כ-25%. אולם, הואיל והרווח הגולמי אינו לוקח בחשבון את ההוצאות השונות למעט הוצאות גולמיות, בין היתר הוצאות בגין תמורה שהייתה התובעת משלמת לנתבע בגין המכירות, יש לקחת בחשבון את הרווח הנקי ולא את הרווח הגולמי. היינו, מטרת הפיצוי, כפי שנאמר לעיל, להעמיד את התובעת במקום בו הייתה אילולא היה הנתבע מפר את הסכמים א' וב'. לפיכך על הנתבע לשלם לתובעת את הרווח הנקי שהייתה מרוויחה אילולא היה מוכר הנתבע מוצרים של חברות אחרות או מתחרה בתובעת בניגוד לתניית אי התחרות שבהסכמים א' וב'. מתוך דוחות רווח והפסד של התובעת שצורפו לתצהיר התשובה של גורן, עולה כי אחוז הרווח הנקי הממוצע של התובעת לשנים 1995-1997 הינו 8.6%. שיעור הפיצויים לתובעת יחושב אפוא לפי אחוז הרווח הנקי של התובעת מסך המכירות של הנתבע. באשר לחישוב הרווח. ניתן לחלק את שיעור הפיצויים לפי שתי תקופות. התקופה הראשונה: מיום 6.10.95, מועד חתימת הסכם ב' ועד יום 17.7.96, מועד סיום היחסים באמצעות מכתבה של התובעת - בתקופה זו, מכר הנתבע מוצרי אל פסק של חברות אחרות מהתובעת ללקוחות התובעת, ובכך הרוויח על חשבונה של התובעת בכך שמנע ממנה את הרווח ממכירות אלו בניגוד להסכם ב'. בתקופה זו ניתן לקבוע את שיעור הפיצויים מהנתונים שהוצגו, היינו על מנת להשיב את המצב לקדמותו ולהעמיד את התובעת במקום בו הייתה אילולא ההפרה של הסכם ב', על הנתבע לשלם לה את הרווחים שהרוויח ממכירות אלה. סך המכירות הינו 295,282 ₪ (לפי רשימת החשבוניות שצורפה לתצהיר התשובה של גורן). חישוב הפיצוי לפי העקרונות הנ"ל יהיה אפוא כדלקמן: 295,282 X 0.086 (אחוז הרווח הנקי) = 25,394.25 ₪. התקופה השנייה: מיום 17.7.96 ועד 6.10.97, תום תקופת הצינון עליה חל סעיף אי התחרות - בתקופה זו, מכר הנתבע ללקוחות התובעת בניגוד לסעיף אי התחרות שחל עליו מתוקף ההסכמים א' ו-ב' ובניגוד לחובות האמון ותום הלב החלות עליו גם בתום תקופת העבודה, לפי הפסיקה. בתקופה זו מכר הנתבע ללקוחות התובעת בסכום של 1,213,730 ₪ (ר' נספחים ט1-ט4 לתצהיר גורן). וחישוב הפיצוי לפי העקרונות הנ"ל יהיה אפוא כדלקמן: 1,213,730 X 0.086 = 104,380.78 ₪. 19. יוער, כי הואיל ונתבעת 2 אינה צד להסכמי העבודה בין הנתבע לתובעת, ולא נטען שיש לחייבה מכח פקודת הנזיקין, הרי שאין מקום לחייב אותה, בהליך זה בתשלום הפיצויים לתובעת, הנובעים מהיחסים החוזים שבין התובעת לנתבע. לפיכך, הנתבע הוא שיישא בתשלום סכומים אלה והתביעה נגד ג.מ.א גומא מערכות איכות בע"מ, נדחית. התביעה שכנגד 20. לאור קביעתנו, כי הנתבע (התובע שכנגד) הוא שהפר את הסכם א' ו-ב' כפי שעולה מהחשבונות (שגולו לאחר פסה"ד החלקי), הרי שנשמט הבסיס לתביעה שכנגד ומתייתר הצורך לדון בה. 21. למעלה מן הצורך יצוין, כי טענות הנתבע, כי התובעת נמנעה מלספק לו מוצרים על מנת לקיים את הסכם ב' לא הוכחה ונסתרה בעדותו של מר גורן, בכך למעשה נדחית טענתו של הנתבע כי התובעת הפרה את הסכם ב'. מהחשבונות עולה, כי הנתבע הוא שהפר את הסכם ב' בכך שמכר מוצרים של חברות אחרות וכן את הסכם א' האוסר עליו להתחרות בתובעת לתקופה של שנתיים מתום היחסים. ועוד. הנתבע הגיש חוות דעת של רו"ח צבי רז, לפיה הפסדי הנתבעת מסתכמים ב-1,512,572 ₪. חוות הדעת שהוגשה מטעם הנתבעים מבוססת על חישוב הנזק עבור כל תקופת הצינון, היינו שנתיים, ולא על תקופת הנזק המדויקת, זאת בהנחה, כי הנתבע היה ממשיך לעבוד בתובעת במשך תקופה של שנתיים. למעשה, חוות הדעת הייתה צריכה לקחת בחשבון את תקופת ההודעה המוקדמת בלבד, ולא את כל תקופת הצינון. ועוד. לטענת רואה החשבון, הוא הסתמך על הסכם עבודה קודם לאפריל 1991. הסכם זה לא נמצא בתיק, ולא ניתן לדעת מה ההבדל בינו לבין חוזה העבודה נספח א' (הסכם א') שהוגש כראיה ומשקף את ההסכם שהיה עד 10/95. בנוסף, חוות הדעת חישבה את סך ההפסד שנגרם לנתבע כתוצאה מהפסקת עבודתו כשכיר, בעוד שבהתאם להסכם ב', עבד הנתבע כמשווק עצמאי ולא כשכיר. מסיבות אלה ולאור העובדה שרואה החשבון שהעיד בפנינו אינו עורך חוות הדעת, שכן רו"ח רז ציין, כי את התחשיב ערכה רו"ח אחרת ממשרדו (רחל וייל), שלא העידה בפנינו, לפיכך, לחוות הדעת לא נותר משקל ולו גם משקל נוצה. לאור האמור לעיל, נדחית התביעה שכנגד, בכפוף לכך שהתמורה שהיתה משתלמת לנתבע עבור מכירותיו בתקופת תחולת הסכם ב' נלקחה בחשבון בחישוב הפיצויים לפי אחוז הרוח הנקי ולא הגולמי. סוף דבר 22. הנתבע ישלם לתובעת תוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין את הסכומים הבאים: א. 25,394.25 ₪. סכום זה ישא ריבית הפרשי הצמדה כדין מיום 17.7.96 ועד התשלום בפועל. ב. 104,380.78 ₪. סכום זה ישא ריבית הפרשי הצמדה כדין מיום 6.10.97 ועד התשלום בפועל. הנתבע ישלם לתובעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 5,000 ₪. סכום זה ישא ריבית והפרשי הצמדה כדין מהיום ועד יום התשלום בפועל. חוזהחופש העיסוקהגבלת חופש העיסוק