פיצויי הלנת שכר - עורך דין

באילו מקרים ניתן להורות על הפחתת פיצויי הלנת שכר ? בית הדין לעבודה פסק כי אין לפרש את סמכותו של בית הדין להפחית פיצויי הלנת שכר כסמכות שאין בצידה שיקול דעת לבית הדין. לבית הדין שיקול דעת האם להפחית את פיצויי ההלנה. עצם הזכרת נימוקים שונים להפחתתם של פיצויי ההלנה היא הנותנת שלבית הדין שיקול דעת להפחתתם. אין לקבל הוראה המטילה סנקציה ללא השארת שיקול דעת לבית הדין. ואכן בית הדין הארצי הפעיל את שיקול דעתו הן בפסיקת פיצויי הלנה והן בשאלת הפחתתם ובמידת ההפחתה. אין בית הדין חותמת גומי. עליו להפעיל את שיקול דעתו בצורה מדודה. בהפעלת שיקול הדעת על בית הדין להביא בחשבון מחד, את חשיבות תשלום השכר במועדו לעובדים, שהיא הרתעת מעבידים מלהלין שכרם של עובדים, ומאידך את שיעורם הגבוה של פיצויי ההלנה שהם הלכה למעשה סנקציה ולא פיצוי. על בית הדין למצוא, איפוא, את האיזון הנכון בין גורם ההרתעה מחד להטלת מעמסה בלתי פרופורציונית על המעביד מאידך. שיקול הדעת של בית הדין צריך שיהא מופעל. הדבר דומה בעקרון לעקרון הבטלות היחסית. גם כאשר על פי ההלכה מעשה מנהלי הוא בטל מדעיקרו - void ab initio - יש לשקול האם אכן מעשה צריך שיהא מבוטל מדעיקרו. על כן פיתח בית המשפט העליון את עקרון הבטלות היחסית. חייב בית הדין לשקול את כל הנסיבות ולאזן בין האינטרסים של הגורמים השונים בהתחשב במכלול הנסיבות. להלן פסק דין בנושא הפחתת פיצויי הלנת שכר: פ ס ק ד י ן סגנית הנשיא אלישבע ברק-אוסוסקין עניינה של התביעה שנידונה בבית הדין האזורי מושא ערעור זה הוא תביעתו של המערער לפיצויי הלנת שכר ולתשלום החזר הוצאות נסיעה לעבודה וממנה. המערער היה בתקופה הרלוונטית מתמחה במשפטים במשרד עורכי הדין של המשיבים. תלושי השכר הוצאו על ידי המשיבה מספר 6, חברה בע"מ. המשיבה הראשונה היא שותפות. המערער הוא חבר קיבוץ. גדר המחלוקת בפנינו הוא בשניים. האחד, האם היה על בית הדין האזורי להשית על המשיבים, המעסיקים, פיצויי הלנה גבוהים מאלו שהטיל, והאם המערער היה זכאי להחזר הוצאות נסיעה למרות שקיבוצו העמיד לרשותו רכב. בית הדין האזורי, השופט מיכאל שפיצר ונציגי ציבור מר אבי לב וגב' כרמלה גרודסקי (עב 2481/01) דחה את טענת המערער בדבר תשלום החזר הוצאות נסיעה וקיבל את טענת המערער בדבר הלנת שכר, ברם הפחיתם לגובה של -.10,000 ₪. העובדות המערער עבד כמתמחה לקראת בחינות ההסמכה של לשכת עורכי הדין. הוא עבד אצל המשיבה 1, משרד עורכי דין. המשיבים 5-2 הינם עורכי דין השותפים במשיבה 1. המשיבה 6 היא חברה בע"מ אשר הוציאה על שמה תלושי שכר למערער. מאחר והמשיבה מספר 1 היא שותפות, חבים המשיבים 2-5 ביחד ולחוד בתשלום זכויותיו של המערער. המשיב מספר 2, אשר קיבל את המערער לעבודה אף פיקח על עבודתו. תנאי השכר וניהול החשבונות בכל הנוגע למערער נעשו על ידי המשיבה מספר 6. המערער עבד 13 חודשים אצל המשיבים. המשכורות שולמו למערער באיחור ניכר. כך למשל שכר חודש ינואר, 2000 שולם ביום 12.7.2000. שכר חודש פברואר, אותה שנה שולם ביום 2.6.2000. שכר חודש מרץ, 2000 שולם ביום 13.1.2 001. בגין יתר החודשים כלל לא שולם שכר עד למועד הדיון בבית הדין האזורי. המשיבים ביקשו לטעון שהמערער הסכים לאיחור בתשלומים במפורש או מכללא. את השכר בגין החודשים החל מאפריל, 2000 שלמו המשיבים למערער בצ'קים דחויים. הם אף טענו להתיישנות חלק מההלנה. טענה נוספת נשמעה בבית הדין האזורי על ידי המשיבה מספר 6 לפיה היא סברה שעליה לשלם את השכר ישירות לקיבוץ. אשר לשאלת הוצאות הנסיעה של המערער, סברו המשיבים כי מאחר והמערער הגיע לעבודה במכונית של הקיבוץ אין הם חייבים בתשלום הוצאות נסיעה. פסק דינו של בית הדין האזורי בית הדין האזורי קבע כי המערער היה עובדם של המשיבה 1 והמשיבה 6 אשר העסיקוהו במשותף. אשר להוצאות הנסיעה דחה בית הדין האזורי את תביעת המערער להחזר הוצאות נסיעה. בית הדין קבע כי לרשות המערער, בהיותו חבר קיבוץ, הועמד רכב לצורך נסיעותיו למשרד במהלך ההתמחות. המערער אישר כי ברוב המקרים הגיע לעבודה ברכב של הקיבוץ וכי הוא לא חוייב על ידי הקיבוץ בתשלום בגין נסיעות אלה. אשר לאיחורים הניכרים בתשלום שכר העבודה טענה כאמור המשיבה מספר 6 כי היא סברה שהתקשרותה צריכה להיות ישירות עם הקיבוץ. מעבר לכך היא טענה שתקציבית לא הסתדר לה לשלם את כל הסכום בתשלום אחד. לכן קיבל המערער את התשלום בצ'קים דחויים. בית הדין האזורי לא קיבל טענות אלו של המשיבה 6. בית הדין קבע כי, משהוצאו תלושי שכר לא היתה כל הצדקה לדחות את תשלום שכרו של המערער. בית הדין ציין: חובתו של מעביד היא לפעול להעברת שכר במועדו, הנתבעים, מצידם, בחרו באפשרות הנוחה להם, לא לשלם לקיבוץ וגם לא לתובע. גם בדיעבד - כשכבר שילמו, עשו זאת בפריסה לתשלומים מעותדת. בנוסף, האיחור בהעברת התשלום הוא ממושך, ומסיבות אלו - אנו מוצאים כי יש מקום לחייב את הנתבעים בפיצויי הלנה. בית הדין האזורי נתן דעתו לכך שמדובר בפיצויי הלנה של שכר מינימום. פיצויי ההלנה שנפסקו למערער כללו גם את פיצויי ההלנה בגין צ'ק בסך -.3183 ₪. בית הדין חייב את המשיבים לשלם למערער סכום זה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק. אשר לפיצויי הלנת שכר מצא בית הדין להפחיתם בציינו: יחד עם זאת, התרשמנו כי לפחות במידה מסוימת, לתובע אחריות, המצדיקה הפחתת פיצויי ההלנה. התובע קיבל את השיקים הדחויים, ולא פנה לנתבעים בבקשה להמירם בשיקים שאינם דחויים, אלא שלח להם מכתב מעורפל, הגם שידע כי בכוונתו לתבוע הלנה. התובע המתין והגיש תביעתו כחודש וחצי לאחר מכן, בכך פעל בחוסר תום לב שהביא לטעות אצל הנתבעים, והמצדיקה הפחתת פיצויי הלנה. זאת ועוד. התובע אישר בפנינו כי הכנסתו השוטפת מתקציב הקיבוץ לא נפגעה, כך שהוא אישית, לא נפגע מהלנת השכר. בית הדין האזורי הפחית אם כן את פיצויי ההלנה משני נימוקים - הראשון הוא שאף המערער אחראי להלנת השכר בכך שלא הלין על קבלת הצ'קים הדחויים ולא ביקש להמירם בצ'קים לא דחויים. אחריות זו, לדידו של בית הדין האזורי, גרמה לטעות כנה אצל המשיבים. הנימוק השני הוא שהכנסתו השוטפת של המערער מתקציב הקיבוץ לא נפגעה ולכן המערער לא נפגע אישית מהלנת השכר. בית הדין הפחית את פיצויי ההלנה לסך של -.10,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית. טענות המערער המשיבים לא שילמו לו את שכרו במועד באמתלות שונות ובן מצבו הכספי הדחוק של המשרד. המערער לא הסכים לדחיית תשלומי שכר עבודתו. לטענתו אליבא דסעיף 18 לחוק הגנת השכר רשאי בית הדין להפחית או לבטל פיצויי הלנת שכר כאשר סכום אשר לא היה שנוי במחלוקת שולם במועדו והשכר המולן לא שולם בגלל טעות כנה או עקב חילוקי דעות בדבר עצם החוב או נסיבה שלמעביד לא היתה שליטה עליה. בעניינו של המערער הסכומים אשר אינם שנויים במחלוקת הם הסכומים הנקובים בתלושי השכר אשר הולנו במשך חודשים רבים. עוד טוען המערער כי במקרה של טעות כנה, התקופה בה רשאי בית הדין להפחית את פיצויי ההלנה הינה עד אשר יועמד המעביד על טעותו. גם אם טעו המשיבים טעות כנה הרי עם הגשת כתב התביעה הם הועמדו על טעותם. אשר לקביעת בית הדין האזורי כי הכנסתו השוטפת של המערער מתקציב הקיבוץ לא נפגעה ולכן המערער לא נפגע אישית מהלנת השכר, טוען המערער כי חלק מחברי הקיבוץ מתפרנסים מעבודה בתוך הקיבוץ וחלק מחברי הקיבוץ מתפרנסים כעובדים שכירים מחוץ לקיבוצם. כאשר מעבידיהם של חברי הקיבוץ שעובדים מחוץ לקיבוץ מלינים את שכרם, נפגעת הכנסתו של הקיבוץ ונפגעים התקציבים שהקיבוץ מחלק לחברים למחייתם. הדבר מקפח את כל חברי הקיבוץ. מאחר והסכום שאינו שנוי במחלוקת לא שולם אין מקום לבחון את תום הלב של המעסיקים, טוען המערער. אשר להתיישנות התביעה לפיצויי הלנה טוען המערער כי הוא חיכה לסיום ההתמחות על מנת שלא יפסיקו את התמחותו. לטענתו יש לראות את השכר שהיה על המשיבים לשלם כמקשה אחת ולכן הוגשה תביעה אחת בגין 14 הלנות שכר. מירוץ ההתיישנות מתחיל לטענתו רק ביום 9.3.2001, מועד תשלום המשכורת האחרונה. השכר בגין החודשים 7.2000 עד 2.2001 לא שולם כלל עד למועד הגשת התביעה. מעבר לכך לפי האמור בסעיף 17א(ב) לחוק הגנת השכר כאשר שלושה תשלומים לא משולמים במשך אותה שנה, תקופת ההתיישנות היא של שלוש שנים. אשר להחזר הוצאות נסיעה טוען המערער כי צו ההרחבה בדבר השתתפות המעביד בהוצאות הנסיעה למקום העבודה חל על מעבידים של עובדים שכירים שהם חברי קיבוץ כפי שהוא חל על כל עובד ומעביד במדינת ישראל. טענות המשיבים המשיבים סומכים את טענותיהם על פסיקתו של בית הדין האזורי. הם טוענים כי יש מקום להפחית את פיצויי הלנת השכר מאחר ויש להתאים את ההרתעה שבפיצויי הלנת השכר לתנאי המשק. ספק ביחס למגמה הזדונית של המעביד בעיכוב תשלום השכר יש לפרש לקולא במסגרת שיקול דעתו של בית הדין להפחית את פיצויי ההלנה. כן יש לקחת בחשבון לטענתם את תום ליבו של העובד. המערער העדיף לדחות עד כמה שניתן את הגשת התביעה אך ורק על מנת להגדיל את סכום פיצויי ההלנה שהתכוון לתבוע. המשיבים אף טוענים כי המערער לא נפגע מהלנת השכר בהיותו חבר קיבוץ המקבל את קצבתו החודשית מהקיבוץ. שכרו שולם על פי הוראתו ישירות לקיבוץ. כן טוענים המשיבים לטעות כנה. הם סברו בטעות לטענתם כי היה עליהם לשלם את שכרו של המערער לקיבוץ כנגד מסירת חשבוניות מס. גם אם התרשלו בכך שלא פנו לקיבוץ אין בכך כדי להצביע על העדר טעות כנה. המשיבים חוזרים על הטענה כי השיהוי בתשלומים היה בהסכמתו המלאה של המערער. גם בכך יש לראות טעות כנה. כמו כן טוענים המערערים להתיישנות חלק גדול מהתביעה לפיצויי ההלנה. אשר להוצאות הנסיעה מצדיקים המשיבים את פסיקתו של בית הדין האזורי. האם התיישנה התביעה לפיצויי הלנת שכר סעיף 17א(א) לחוק הגנת השכר קובע: (א) הזכות לפיצויי הלנת שכר, להבדיל משכר עבודה, תתיישן אם לא הוגשה תובענה לבית דין אזורי כמשמעותו בחוק בית הדין לעבודה תשכ"ט-1969 (להלן - בית דין אזורי) תוך שנה מהיום שבו רואים את השכר כמולן, או תוך 60 ימים מהיום שקיבל העובד את השכר שבו קשור הפיצוי, הכל לפי המוקדם, אולם בית הדין האזורי רשאי להאריך את התקופה של 60 ימים לתקופה של 90 ימים. (ב) על אף האמור בסעיף קטן (א), אם הלין המעביד את שכרו של העובד, או חלקו, שלוש פעמים בתקופה של שנים עשר חדשים רצופים שבתוך שלוש השנים הרצופות שלאחר יום תשלום השכר שבו קשור הפיצוי, תהא תקופת ההתיישנות שלוש השנים האמורות. (א) (ג) ה וראות סעיף קטן (ב) לא יחולו על פיצויי הלנת שכר שחלפה לגביהם תקופת ההתישנות של שנה האמורה בסעיף קטן (א). על פי סעיף 17א(ב) תקופת ההתיישנות היא של שלוש שנים כאשר במשך שנה לא משולמות שלוש משכורות בעיתן. שכרו של המערער עבור חודשים ינואר, פברואר, מרץ, 2000 שולם בתאריכים 12.7.2000, 2.6.2000 ו- 13.1.2001, בהתאמה. אשר על כן על תביעה בגין פיצויי הלנת שכר עבור חודשים אלה חלה תקופת התיישנות של שלוש שנים. הוא הדין לגבי שכר חודשים 4.2000, 5.2000 ו- 6.2000. שכר החודשים 7.2000 עד 2.2001 לא שולם כלל עד להגשת התביעה. לכן תקופת ההתיישנות לא החלה בעת הגשת התביעה. צ'ק דחוי לא מהווה תשלום. תקופת ההתיישנות היא של שלוש שנים. על כן לא חלה התיישנות על פיצויי ההלנה בענייננו. ההיה מקום להפחית את פיצויי ההלנה פסיקת פיצויי הלנה היא בשיקול דעת בית הדין. בעניין ג'וליה מימון ציינתי (עע 300029/98 מכון בית יעקב למורות ירושלים - ג'וליה מימון - לא פורסם): אין לפרש את סמכותו של בית הדין להפחית את פיצויי ההלנה כסמכות שאין בצידה שיקול דעת לבית הדין. לבית הדין שיקול דעת האם להפחית את פיצויי ההלנה. עצם הזכרת נימוקים שונים להפחתתם של פיצויי ההלנה היא הנותנת שלבית הדין שיקול דעת להפחתתם. אין לקבל הוראה המטילה סנקציה ללא השארת שיקול דעת לבית הדין. ואכן בית הדין הארצי הפעיל את שיקול דעתו הן בפסיקת פיצויי הלנה והן בשאלת הפחתתם ובמידת ההפחתה... אין בית הדין חותמת גומי. עליו להפעיל את שיקול דעתו בצורה מדודה. בהפעלת שיקול הדעת על בית הדין להביא בחשבון מחד, את חשיבות תשלום השכר במועדו לעובדים, שהיא הרתעת מעבידים מלהלין שכרם של עובדים, ומאידך את שיעורם הגבוה של פיצויי ההלנה שהם הלכה למעשה סנקציה ולא פיצוי. על בית הדין למצוא, איפוא, את האיזון הנכון בין גורם ההרתעה מחד להטלת מעמסה בלתי פרופורציונית על המעביד מאידך. שיקול הדעת של בית הדין צריך שיהא מופעל. הדבר דומה בעקרון לעקרון הבטלות היחסית. גם כאשר על פי ההלכה מעשה מנהלי הוא בטל מדעיקרו - void ab initio - יש לשקול האם אכן מעשה צריך שיהא מבוטל מדעיקרו. על כן פיתח בית המשפט העליון את עקרון הבטלות היחסית. הוא הדין בענייננו. חייב בית הדין לשקול את כל הנסיבות ולאזן בין האינטרסים של הגורמים השונים בהתחשב במכלול הנסיבות. היש טעות כנה בסברה שהמערער לא נפגע מההלנה באשר על השכר היה אמור להיות מועבר לקיבוץ המשיבים טוענים כי סברו בטעות שהיה עליהם לשלם את שכרו של המערער לקיבוץ כנגד חשבוניות מס. בית הדין דחה טענה זו. עם זאת הוא קבע כי בהיות המערער חבר קיבוץ ובהתחשב בכך שהכנסתו השוטפת מתקציב הקיבוץ לא נפגעה, לא נפגע המערער אישית מהלנת השכר. בית הדין האזורי ראה בעובדת היותו של המערער חבר קיבוץ שיקול להפחית את פיצויי הלנת השכר. אין בידי לקבל את קביעתו זו של בית הדין האזורי. נימוקי הם שניים. האחד, אין לאמר שהמערער לא נפגע אישית מהלנת השכר בכך שהכנסתו השוטפת מסופקת לו על ידי הקיבוץ מתקציבו וזו המשיכה להשתלם לו. נימוקי השני הוא שלא מדובר כלל בפיצוי על נזק שיש להוכיחו אלא על סנקציה מכוח החוק. משכך, כך או כך אין רלוונטיות לשאלה אם המערער נפגע מהאיחור בתשלומי השכר. אפרט כל אחד משיקולים אלו. היות המערער נתמך על ידי הקיבוץ עובדת היות המערער חבר קיבוץ אינה מאיינת את החובה לשלם את שכרו במועד. אין לקבל את הגישה לפיה הוא לא נפגע מהלנת שכרו. העובדה שהקיבוץ דואג לכל מחסורו של חבר הקיבוץ אין פירושה שמדובר באי פגיעה. הקיבוץ מספק את צרכיו והמערער עובד. שכרו צריך להיות משולם לקיבוץ הדואג לכל מחסורו. בית המשפט העליון עמד במספר הזדמנויות על כך שחבר קיבוץ זכאי לפיצוי ככל נפגע אחר. כך לגבי הפסד השתכרות בגין טיפול בנפגע, חבר קיבוץ, בתאונת דרכים (ערעורים אזרחיים 125/71, 150/71 עזבון המנוח סעדיה חרד באמצעות משולם חרד וציון חברה לביטוח בע"מ נגד הדרה קייך, גדעון קייך וכפר גלעדי - תל-חי קבוצת פועלים להתישבות חקלאית שיתופית בע"מ, פ"ד כו(2) 490); כך לגבי אלמנות שבעליהן נספו בתאונת דרכים (ד"נ 24/81 יעקב חונוביץ, קבוץ הסוללים והמגן חברה לבטוח בע"מ נגד אאידה כהן ואחרים, פ"ד לח(1), 413). בעניין עזבון המנוח סעדיה חרד פסק בית המשפט העליון מפי השופט יצחק כהן, כי הערכת פיצוי עבור עבודת טיפול בחבר קיבוץ שנפגע, המבוססת על מאזן הקיבוץ, היא מלאכותית. יש לערוך את חישוב הפיצויים לפי שכר עבודה רגיל של מטפל או מטפלת בעד אותו סוג עבודה. חבר קיבוץ זכאי לפיצוי עבור הפסד השתכרות למרות שהכנסתו מעבודתו לא היתה נשארת בידיו, אלא נמסרת לקיבוץ. בעניין יעקב חונוביץ (דיון נוסף 24/81 יעקב חונוביץ, קבוץ הסוללים והמגן חברה לבטוח בע"מ נגד אאידה כהן ואחרים, פ"ד לח(1), 413) קופחו חייהם של שלושה חברי קיבוץ, שהיו נשואים ולהם ילדים קטינים. גדר המחלוקת היה האם האלמנות, חברות קיבוץ, היו זכאיות לפיצויים בגין הפסד הממון שנגרם להן כתוצאה ממות בעליהן. דעת המיעוט של השופטת מרים בן פורת גרסה כי בקיבוץ אין הבעלים תומכים בנשותיהם אלא גם הנשים וגם הבעלים מעניקים שירותים, מכוח חברותם העצמאית, לקיבוץ. ואלה כאלה מקבלים מהקיבוץ כדי מילוי צורכיהם. לכן אשתו של חבר קיבוץ על פי דעה זו, כל עוד היא ממשיכה להיות חברת קיבוץ בזכות עצמה, אינה "תלויה" בבעלה. עם מותו של זה לא נגרם לה הפסד של ממון המזכה אותה בפיצויים. לפי גישה זו עם מותו של הבעל לא נשתנה דבר במישור הממוני. דעת הרוב היתה שהתלות המשפחתית בין בני הזוג ממשיכה להתקיים גם בקיבוץ. חברת הקיבוץ הנשואה נתמכת על-ידי בעלה, לא במישרין אלא באמצעות הקיבוץ. עם מות הבעל נפגעת תמיכה זו. על כן זכאית אלמנה חברת קיבוץ לפיצויים כתלויה ונתמכת על ידי בעלה, הן בגין נזקי העבר והן בגין נזקי העתיד, כמו כל אשה שאינה חברת קיבוץ בגילה ובמצבה. דין עובד חבר קיבוץ אשר הקיבוץ דואג לכל מחסורו ודין עובד שאינו חבר קיבוץ אחד הוא. אין להבדיל ביניהם לעניין החובה של המעביד לשלם לעובד את שכרו במועד. הקיבוץ דואג למחסורו אך את הכנסותיו מעבודה נותן החבר לקיבוץ. על כן עובדת היותו של המערער חבר קיבוץ אשר הקיבוץ דואג למחסורו באופן שוטף אינה פוטרת את המעסיקים מלשלם את משכורתו של העובד במועד. לא מדובר בפיצוי על נזק שיש להוכיחו נימוק שני, ועיקרי בעיני, הוא שכלל לא מדובר בפיצוי בגין נזק. כאשר שכר מולן יש לשלם פיצויי הלנת שכר ללא הוכחת נזק. זוהי סנקציה שקבע המחוקק. על כן אין כלל מקום לבחון האם העובד ניזוק בגין אי התשלום של השכר אם לאו. המחוקק קבע סנקציה שאינה תלויה כלל בהוכחת נזק. השופטת נילי ארד בפסק דין מקיף הביאה את תכליתו של התשלום האמור (עע 001242/04 עיריית לוד - אבלין דהן יו"ר ארגון עובדי לוד וארגון עובדי עיריית לוד (הסתדרות המעו"ף) בשם 937 עובדי עיריית לוד ואחרים - טרם פורסם). השופטת נילי ארד עמדה על הרציונל של פיצויי ההלנה תוך שהיא הראתה שמדובר בסנקציה ולא בפיצוי. השופטת ארד מביאה מדברי שר העבודה בכנסת (דברי הכנסת, כרך XXIחוברות א'-כ"א (מושב שני) ישיבה קצ"ז-ר', כ"ט כסלו): "העקרון ששכר עבודה, להבדיל מחובות אחרים, חייב להיפרע מיד, מכיוון שבו תלוי קיומם של בני אדם, אשר כל רכושם או עיקר רכושם הוא פרי עמלם, הוא מיסודו של כל משטר חברתי נאור. להגנת השכר מפני הלנה קובע סעיף 18 של החוק המוצע כי מעביד אשר לא שילם שכר העבודה עד המועד הקבוע בחוק, חייב לשלם לעובד פיצוי על הלנת השכר בשיעור של אחוז מסויים מן השכר המולן. זהו חידושו העיקרי של החוק. אני מאמין כי סנקציה ישירה זו שהחוק מטיל על המלין שכר עובדה, תוכיח במשך הזמן את יעילותה, כי עד מהרה ילמד המעביד לדעת כי הלנת השכר - שכרה יוצא בהפסדה. הממדים הרחבים אשר הלנת השכר קיבלה אצלנו בשנים האחרונות מצדיקים בהחלט את ההזדקקות לסאנקציה חמורה וישירה זו...". סטפן אדלר במאמרו "פיצוי הלנה: חוק ופסיקה" (שנתון משפט העבודה, כרך ו', 1996, עמוד 27) מתייחס אף הוא לנימוקים לקביעת סנקציה כה חמורה. לדבריו הושפע המחוקק ממוסר התשלומים הירוד. הנה כי כן מדובר בסנקציה ולא בפיצוי על נזק. על כן, גם אם נקבל את הטענה כי לחבר קיבוץ לא נגרם כל נזק בגין אי תשלום השכר במועדו, הרי שאין בכך רבותא. לא מדובר בנזק ואין רבותא לשאלה אם נגרם לעובד נזק אם לאו. סיכומו של דבר אין כל רלוונטיות להיות המערער חבר קיבוץ, הן משום שהוא זכאי לתשלום שכרו במועד ככל עובד אחר, משהקיבוץ דואג לצרכיו והקיבוץ זכאי לקבלת שכרו בשל עבודתו; והן בשל העובדה שפיצויי הלנה כלל לא מהווים פיצוי על נזק. אין כל רלוונטיות לשאלה אם נגרם לו חסרון כיס אם לאו. מתן צ'קים דחויים למערער בית הדין האזורי מצא כי בכך שהמערער קיבל צ'קים דחויים ולא ביקש להמירם בצ'קים שמועד פרעונם חל מידית, נגרמה למשיבים טעות כנה לפיה הסכים המערער לדחיית התשלום. המשיבים שילמו את שכרו של המערער לפני מתן פסק הדין על ידי בית הדין האזורי במועד פירעונם של הצ'קים הדחויים, למעט צ'ק אחד שחולל. מקובל עלי שאכן מדובר בטעות כנה. צדק בית הדין האזורי שהיה מקום להפחית את פיצויי ההלנה. איננו מוצאים מקום להתערב בשיקול דעתו של בית הדין האזורי באשר לגובה פיצויי ההלנה אותם השית על המשיבים. האם יש לשלם לעובד החזר הוצאות נסיעה גם כאשר הקיבוץ דאג להסיעו ההסכם הקיבוצי הכללי שנחתם בין לשכת התיאום של הארגונים הכלכליים לבין ההסתדרות בדבר השתתפות המעביד בהוצאות נסיעה לעבודה וממנה מחייב תשלום דמי נסיעה גם כאשר העובד עושה שימוש ברכבו הפרטי. ההסכם הקיבוצי הורחב על כל המשק. הזכאות להחזר הוצאות נסיעה קיימת גם לעובד שאינו נזקק לתחבורה ציבורית ובלבד שעל פי אמות מידה אובייקטיביות הוא זקוק לתחבורה כדי להגיע למקום עבודתו. כל עובד במשק זכאי להחזר הוצאות הנסיעה המחושבות על בסיס עלות הנסיעה ברכב ציבורי. העובד זכאי להחזר הוצאות נסיעה מביתו לעבודה וחזרה גם בהשתמשו ברכבו הפרטי (דב"ע נו/ 3-46 רונית עילם - אטלס שירותי כוח-אדם בע"מ, פד"ע ל, 65, מפי הנשיא מנחם גולדברג) . ברי שהעובדה שהקיבוץ הסיע את המערער אין בה רבותא. כמו לגבי שכר העבודה גם לגבי הוצאות נסיעה זכאי הקיבוץ להחזר. הקיבוץ אינו הדוד העשיר מאמריקה. לקיבוץ יש עלות בהסעות. משכך יש לקבל את ערעורו של המערער בעניין זה. המערער זכאי להחזר הוצאות נסיעה. צו ההרחבה קבע (סעיף 2) כי שיעור החזר הוצאות הנסיעה יהיה עד 18.31 ₪ ליום עבודה (תיקון מיום 16.4.2001 שקבע תקרה של 18.67 ₪ ליום עבודה). סעיפים 6-3 קובעים כי: 3. כל עובד הזקוק לתחבורה כדי להגיע למקום עבודתו, זכאי לקבל ממעבידו השתתפות עד המקסימום האמור בסעיף 2, בהוצאות נסיעה לעבודה וממנה, בעד כל יום עבודה בפועל בו השתמש בתחבורה כדי להגיע למקום עבודתו. 4. הוצאות הנסיעה ייקבעו לפי מחיר נסיעה מוזל באוטובוס ציבורי או כרטיס מנוי חודשי מוזל ממקום מגורי העובד למקום עבודתו, על יסוד כרטיס הנחה של מספר נסיעות, אם קיים כרטיס הנחה כזה. 5. עובד הנזקק לנסיעה ביותר מאוטובוס אחד כדי להגיע למקום עבודתו, זכאי להשתתפות מעבידו בהוצאות הנסיעה בגבולות הסכום הנקוב בסעיף 2 גם בעד הנסיעה הנוספת, אם הוא חייב לנסוע באוטובוס השני, שלוש תחנות עירוניות נוספות לפחות, כדי להגיע למקום עבודתו. 6. החזר ההוצאות לא ישולם למי שמוסע לעבודה על חשבון המעביד או מטעמו. ... המערער זכאי אם כן להחזר הוצאות נסיעה בגין 258 ימי עבודה בסך 258*18.31 = 4724 ₪. שולמו למערער הוצאות נסיעה, כעולה מתלושי השכר, בסך -.2,440 ₪, על המשיבים לשלם למערער סכום של -.2284 ₪. זאת אם מדובר באוטובוס אחד. המערער צירף לעדותו הראשית שהוגשה בתצהיר (נספח ד לתצהיר) מכתב מטעמו של מר רוני פלאוס, נציב פניות הציבור באגד מיום 3.7.2001 כדלקמן: הנדון: מחירי נסיעה לבקשתך רצ"ב מחירי הנסיעה מיום 30.06.00: חדרה - צומת מגידו 18.20 ₪ צומת מגידו - קיבוץ הזורע 8.30 ₪. משכך הוצאות הנסיעה שחלים על המערער מביתו לעבודה ובחזרה הם 18.20+ 8.30 * 2* 258 = 13674 ₪. מסכום זה יש לנכות סך של -.2,440₪, הסכום ששולם למערער. המערער זכאי אם כן להחזר הוצאות נסיעה בסך של -.11,234 ₪ כולל ריבית והצמדה. סיכומו של דבר, הערעור נדחה בעניין גובה פיצויי ההלנה ומתקבל בשאלת הוצאות הנסיעה. משכך ישא כל צד בהוצאותיו. השופט יגאל פליטמן אני מסכים לפסק דינה של סגנית הנשיא אלישבע ברק אוסוסקין. השופט עמירם רבינוביץ אני מסכים לפסק דינה של סגנית הנשיא אלישבע ברק אוסוסקין. נציגת ציבור גב' שושנה פלומין אני מסכימה לפסק דינה של סגנית הנשיא אלישבע ברק אוסוסקין. נציגת ציבור גב' רבקה גן אני מסכימה לפסק דינה של סגנית הנשיא אלישבע ברק אוסוסקין. סוף דבר הערעור נדחה בעניין גובה פיצויי ההלנה ומתקבל בשאלת הוצאות הנסיעה כאמור בפסק דינה של סגנית הנשיא אלישבע ברק - אוסוסקין. כל צד ישא בהוצאותיו.עורך דיןפיצוייםהלנת שכר